הדתה

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

האם ההתחדשות היהודית משחקת לידי ההדתה האורתודוקסית של ישראל?

כך טוענים אבישי מרגלית ואסף שרון (הראשון פרופסור אמריטוס ידוע לפילוסופיה והשני מרצה לפילוסופיה באונ' ת"א ומראשי מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה – Molad) במאמר מעניין בפורסם שלשום באתר ה- Boston Review.
מרגלית ושרון מתייחסים לספרו האחרון של מייקל וולצר המנתח את כשלונן הלכאורי של שלוש מהפכות חילון וריבונות: בישראל, בהודו ובאלג'יר. בכל שלוש המדינות כוחות דתיים שנדחפו הצידה שבים ותופסים את מרכז הבמה. על פי וולצר הבעיה של המנהיגות החילונית בכל המדינות היא שהיא לא נתנה מספיק מקום לדת מלכתחילה, ולא ניהלה דיאלוג פורה ופרשני על מנת להפוך את הדת לחלק מהמדינה הנבנית.
מרגלית ושרון טוענים שלא זו הסיבה לתחייה הדתית. התנועה הציונית, למשל, דווקא נתנה מקום לא קטן למסורת, וניהלה בהחלט דיאלוג עם הדת. אחד העם, ברל כצנלסון, ביאליק (ואני מוסיף: גורדון, בן גוריון, שלא לדבר על הימין המחתרתי) – כולם עסקו בשיח ער עם המסורת ואימצו לא מעט מתבניותיה. בזה לדעתי הם צודקים.
הם מוסיפים שכל ההתעסקות עם היהדות מהכיוון הליברלי-פולרליסטי היום רק משחקת לידי האורתודוקסיה וחותרת תחת הדמוקרטיה. הם מכנים את העניין החילוני במסורת "קיטש" וקובעים ש"ללא שינוי תפיסת הציבור וההדרה של הדת מהפוליטיקה העניין החיובי בדת עשוי לא ליצור דת ליברלית אלא להגביר את הראקציה [המסורתית]." בזה לדעתי הם טועים.
מה מרגלית ושרון מציעים? בחינה ביקורתית של האמונות והתפיסות המסורתיות של הישראלים, וזאת על מנת להביס את תהליך ההדתה. אני חייב לומר שלא ממש הבנתי איך זה אמור לפעול.
במאמר התגובה שלו שולל מייקל וולצר את קביעתם של מרגלית ושרון כאילו הדרך הלא-אורתודוקסית היחידה לעיסוק ביהדות היא קיטש. האם התנועה הרפורמית היא קיטש? הוא שואל. ובכלל, אם יש משהו שהאורתודוקסיה עצמה מודה בו הוא שעיסוק לא אורתודוקסי בדת לא מוביל לחזרה בתשובה, אלא, פעמים רבות, לחילון. על פי וולצר יש שלול מהאורתודוקסיה את המונופול בעיני עצמה שיש לה על היהדות, ורק זו הדרך ליצירת חברה יהודית מודרנית משגשגת.
וולצר לדעתי בגדול צודק, אם כי גם הוא וגם מרגלית ושרון מתעלמים מהמבנה הייחודי של היהדות כתרבות (ודת ולאום וכו'). כתבתי על זה בזמנו בביקורת שלי על ספרו של וולצר שהתפרסמה ב'הארץ'. אבל הפולמוס הזה חשוב מאוד, ומתחולל גם בין אישים וגופים שונים בציבור החילוני-ליברלי בארץ. ודאי יהיה לו המשך.
(אני מודה לפרופ' אריק כרמון שהפנה את תשומת לבי למאמר)
capture

חזרה למסורת בקיבוצים – באיזה מחיר?

כתבה מעניינת של נעה שפיגל על קיבוצים ש"מתחזקים", אם ממניעים כלכליים ואם ממניעים של משבר זהות. מוטי זעירא מתאר היטב בכתבה איך מתוך קריסת האתוס הקיבוצי והזהות היהודית (חילונית-הומניסטית-סוציאליסטית-אנטימסורתית) שהוא סיפק, נוצר צורך אצל חברי קיבוץ רבים לעצב לעצמם זהות חדשה. עבור חלקם החיפוש הזה מוביל חזרה למסורת. מתוך כך בתי כנסת מוקמים, לפעמים גם מקוואות, וחבורות תפילה מכוננות.
 
התהליך הזה יכול להיות חיובי בהחלט, אם כי מתוך הדברים שמובאים בכתבה נראה שיש שתי דרכים לעשות גם את זה. הדרך האחת היא להזמין "בעלי מקצוע" שיעשו את זה בשבילנו. כך בקיבוץ יפעת:
החב"דניקים מגיעים מדי ערב שבת לבית הכנסת הוותיק בקיבוץ יפעת בעמק יזרעאל, ומצטרפים לשניים־שלושה חברי הקיבוץ, כדי שיהיה מניין. כבר עשר שנים שהסידור הזה עובד. [… הם] הציבו תנאי אחד: הפרדה בין נשים לגברים. חבר קיבוץ סיפר שעד היום יש מתפלל אחד שאינו משלים עם המחיצה ויושב דרך קבע בצד של הנשים. השאר קיבלו אותה, כי "אנחנו לא יכולים בלעדיהם", כדברי אותו חבר.
 
החב"דניקים כאן שותפים שווים לניהול התפילה ומעצבים אותה ברוחם. אפשר לומר שהם משמשים ככוהנים שמתווכים להדיוטות את הפולחן. הבעיה כאן לדעתי היא לא החזרה למסורת, אלא הויתור על הערכים ההומניסטים תוך כדי, כלומר זניחת כל מה שהיה טוב בזהות הקודמת כדי ללבוש (אם לא ממש להתחפש ל) זהות החדשה.
 
אולי מדובר במקרה ולא צריך ללמוד מזה על המתרחש ביפעת, אבל כאשר חבר הקיבוץ אומר ש"אנחנו לא יכולים בלעדיהם", הוא בוודאי טועה. כך למשל, מובא בכתבה המקרה של כפר בלום, בו "הוקם בית כנסת כבר בשנות ה–50, על ידי חבר הקיבוץ שהאמין שיש קשר בין עבודת האל לעבודת האדמה. הצטרפו אליו חברי קיבוץ חילונים שבימי שישי התפללו ביחד, נשים וגברים." בכפר מנחם ניסחו הסכם שאוסר הפרדה מגדרית, ובשדה נחמיה מוקם בית כנסת עגול, בו יתפללו יחד נשים וגברים.
 
כמובן, מי שמעוניין בתפילה אורתודוקסית זכאי לה (אם כי גם באורתודוקסיה יש כיום מניינים שוויוניים יותר). השאלה היא עד כמה בתהליך השיבה למסורת יקטינו עצמם השבים בפני הנציגים השמרניים ביותר שלה. קיבוצים שונים מוכיחים שאפשר אחרת. לדעתי חייבים לשמור על הטוב שבמסורת הליברלית.
 
נקודה אחרונה: אני מעריך שפעמים רבות כגודל דחיית המסורת בעבר, כן ההתבטלות בפניה בהווה. גם מחוסר ידע, שלא מאפשר גישה ביקורתית, וגם מהמשיכה המתוקה אל מה שהיה מוחרם ודמוני בעבר. יש כאן לקחים גם עבור ההווה.

גנץ, איינקוט ואורי משגב בכותל

אני אוהב חילונים שעומדים על שלהם אל מול הממסד הדתי ואני רואה הכרח בחילוניות ערכית של 'עגלה מלאה' שלא מפחדת מעימות מעמיק עם תפיסת העולם הדתית, אבל לצערי אורי משגב מפספס כשהוא תוקף את ביקורם של גנץ ואייזנקוט בכותל.

משגב מדבר על תהליך ה"הדתה" שעובר על צה"ל, ומסמן על פיו "הכפפת האינטרסים הלאומיים, האזרחיים והאסטרטגיים של המדינה לשירותו של אלוהי צבאות, וליתר דיוק לשירותם של מי שמתיימרים בחוצפתם לדבר בשמו", ומזכיר את מכתבו של עופר וינטר לחייליו במבצע 'צוק איתן'. אבל יש מרחק עצום בין אותו אירוע חמור לבין ביקור של אנשי ציבור בכותל.

ראשית, הכותל אינו רק אתר דתי, אלא אתר לאומי. חיילים נשבעים בו אמונים לצבא המדינה, אורחים מחו"ל מגיעים אליו לחלוק כבוד וכו'. לא כל דבר שיש לו הקשר דתי הוא אך ורק דתי. הרי גם לארץ ישראל יש מטען דתי, אבל אנחנו יודעים יפה מאוד להתייחס אליה גם כאתר לאומי וחילוני, ולרוב רק ככזה.

שנית, בהכללה הפשטנית הזאת (כותל=הדתה=וינטר=הכפפת צה"ל לרבנים) משגב בעצם מסמן לנו שתי ברירות: או לדחות כל סממן דתי מהמרחב הציבורי, או להשלים עם שלטון אייתוללות. הבעיה כאן היא כפולה: לא רק שההקבלה הזאת חסרת בסיס, אלא שרוב אזרחי ישראל לעולם לא יסכימו לוותר על סממנים דתיים שונים, ומשגב דוחף אותם בדיוק לכיוון שהוא לא מעוניין בו.

טוב יהיה אם גם אותם חילונים מיליטנטים, שאני מאמין בכל לבי שהם חיוניים לשיח בישראל, יבדילו בין תופעות הרומסות ברגל גסה את הגבול הרגיש בין דת ומדינה (כמו מכתבו של וינטר) ובין תופעות שהן חלק מהממשק הטבעי בין דת ללאום בישראל.

ודבר אחרון: צריך תמיד לזכור שלכל מפגש יש שני צדדים. כפי שהכותל משפיע על הרמטכ"ל, כך גם הרמטכ"ל משפיע על הכותל. לכל הדתה יש צד שני. לצד השני קוראים חילון.

דת ומדינה, אריק כרמון ובני לאו

סיון רהב מאיר פרסמה בעמוד הפייבוק שלה חילופי דברים מרתקים בין ד"ר אריק כרמון, עד לא מזמן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, והרב ד"ר בני לאו.

מהצד האחד, זועק כרמון כנגד ההדתה של המדינה, ומביא כדוגמא את מכתבו של אל"מ עופר וינטר מ'צוק איתן' (מכתב שגם אני חושב שהתעלל קשות בגבול הרגיש בין דת למדינה). על פי כרמון "האלוהים הוא תופעה/ישות/עניין פרטי לחלוטין […] ואין מקום לאלוהים בספרה הציבורית", שחייבת להתנהל על טהרת הדמוקרטיה, שהיא לדעת כרמון חילונית לחלוטין.

מהצד השני, עונה לאו (במכתב יפיפה לדעתי, שראוי להיות מודפס כמאמר בעיתון הראשון שיהיה לו שכל לקחת אותו), שהדמוקרטיה אינה חילונית, אלא "צורת שלטון [אשר…] את רוחה היא יונקת מעקרונות מכוננים ובראשם הערך הגדול של שוויון ערך האדם. את העיקרון הזה למד האדם מתודעת האלוהים שבקרבו." לדעתי לאו צודק ששורשי עקרונות הדמוקרטיה, וההומניזם בכלל, ברעיון צלם אלוהים והמעמד העצום שהעניקה היהדות, ואחריה המונותאיזם בכלל, לאדם. וראו גם הצהרת העצמאות של ארה"ב לעדות על מקומו של אלוהים (נכון, הדאיסטי) בעולם הערכי של מנסחיה.

נחזור לכרמון: כרמון בעצם מבקש להעביר את היהדות תהליך של פרוטסטנטיזציה, ולהפוך אותה מדת של קולקטיב, לאום, לדת פרטית. כמובן, אין ספק שכל דת במערב המודרני עוברת תהליך של פרוטסטנטיזציה, שהרי אי אפשר שלא להיות מושפעים מרוחות הזמן. אפשר גם לומר שראוי שכך, שהרי אבותינו לא חשבו על רעיון זכויות האדם, על הפמיניזם, על המדינה המודרנית, וכל אלה היום הם חלק מהותי מעולמנו הפוליטי ועולמנו הערכי. אבל האם אין כאן דרישה שמצמצמת בצורה לא הוגנת את המסורת היהודית? והאם אכן אי אפשר שאלוהים יציץ אף לרגע במרחב הציבורי? הרי גם בארצות הברית, בה מקפידים להפריד דת ומדינה, הוא מופיע ללא סוף.

לאו לא מתייחס לטענת כרמון על אלוהים במרחב הציבורי, אבל מבהיר שאלוהים במרחב הפרטי, בנפשו, הוא שעומד מאחורי נאמנותו לדמוקרטיה. הוא מבהיר: "אני דמוקרט בגלל היותי דתי ולא למרות היותי דתי", כלומר דווקא המסורת היהודית היא שמבהירה לו שעל כל אדם לקבל זכות בחירה וכו'. קראו אותו, יש לו עוד כמה נקודות חשובות.

הפולמוס הזה כמובן רחוק מלהיות ממוצה.