הגל

על הטקסטואליזציה של היהדות–ספר חדש של אבי שגיא

כבר כמאתיים שנה, מאז האמנציפציה, מפתחים היהודים תשובות שונות לשאלה "מהי היהדות?". עם פירוקן של הקהילות היהודיות המסורתיות באירופה, אחרי החופש שניתן לפרט היהודי בארצות העוברות תהליכי ליברליזציה וחילון לבחור את אופן חייו בעצמו, היו צריכים היהודים להחליט מהו בעצם לוז זהותם.

במילים אחרות, יהודים לראשונה היו יכולים להפוך בפשטות ללא-יהודים (לא לנוצרים, אלא פשוט לעוד אזרחים חילונים), ומי שביקש בכל זאת להמשיך ולהיות יהודי היה צריך לראשונה לקבל החלטה מודעת, רפלקטיבית, על יהדותו: מה היא ואיך היא באה לידי ביטוי בעולם.

כך קיבלנו אורתודוקסים מודרניים, רפורמים, חרדים, ציונים, בונדיסטים, קונסרבטיבים ואנשי מדעי היהדות (Wissenschaft des Judentums), כל קבוצה עם מה שהיא סברה שהוא לב לבה של היהדות.

ספרו החדש של פרופ' אבי שגיא – 'עם מולדת וספר' (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן, בו אני עצמי עמית מחקר) – נכתב על חלק מאלה ובעיקר על תשובה נוספת לאותה שאלה, והיא, במילה, טקסטואליות. על פי התפיסה הזאת, לבה של היהדות הוא הטקסט, ויהודים הם מי שעוסקים בלימוד ופרשנות של טקסטים.

ג'ורג' סטיינר, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, הוא דוגמא מובהקת לחשיבה מן הסוג הזה. על פי סטיינר היהודים "קראו, קראו שוב, למדו בעלפה ופירשו ללא סוף" יותר מכל עם אחר. סטיינר קובע כי "הטקסט הוא הבית. כל פרשנות היא שיבה הביתה. […] היכן שהיא החליפה את המולדת שלה בטקסט במולדת שברמת הגולן או בעזה, היהדות הפכה חסרת בית כלפי עצמה" (מתוך מאמרו Our Homeland, the Text).

כפי שאפשר לנחש, הזהות היהודית "הטקסטואלית" אומצה על ידי יהודים משכילים, חילונים ופרוגרסיבים. היא מהווה תחליף לזהויות יהודיות שמבוססות על הייחוס האתני, המיקום הגיאוגרפי, ההלכה או הלאומיות, ומאפשרת (סוג מסויים של) חיים יהודיים, על פי רוב בתפוצות (אם כי בארץ הוציאו עמוס ופניה עוז את הספר 'יהודים ומילים', שנושק לתפיסה הזאת).

בספרו החדש טוען שגיא שאביה מולידה של התפיסה הזאת היה לא אחר מאשר ג.ו.פ. הגל. הגל הגדיר את היהדות במהותה כמסורת א-טריטוריאלית. לבה שלה היהדות הוא, לכאורה, גלותיות. על פי הגל הגלותיות היא מהות היהדות לא כתוצאה מחורבן מלכות יהודה והיציאה לגלות, אלא באופן עקרוני, עוד מימי אברהם. הגל כותב שאברהם, בהענותו לציווי לך לך, "התנתק כליל ממשפחתו במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין". בהמשך לכך "גורלו של העם היהודי הוא [כמי] שחרג מהטבע עצמו".

זו עדיין אינה טקסטואליזציה של הקיום היהודי, אולם זהו, כותב שגיא, הגרעין שממנו היא תצמח. הטקסטואליזציה של העם היהודי היא צורה אחת של היענות לתפיסה ההגליאנית, תגובה של משכילים יהודיים שונים לדברים.

על פי שגיא מהתפיסה ההגליאנית נפרצות כמה דרכים פרשניות: היסטוריוסופית, תיאולוגית-דתית, אקזיסטנציאליסטית-רומנטית, היסטורית-תרבותית ועוד, שחלקן עומדות על המימד הטקסטואלי של היהדות לכאורה.

ספרו של שגיא מוקדש לניתוח התגובות האלה. הוא עב כרס, מעניין ומפורט: שגיא סוקר בו מאתיים שנה והוגים שונים, כדרכו בידענות רבה ותוך מתיחת קשרים והקשרים מעניינים.

כנציגים של התגובה ההיסטוריוסופית מביא שגיא היסטוריונים כצבי גרץ, שמעון דובנוב ושלום בארון, והיא כוללת ניסוחים שונים של מה שכיניתי קודם תגובתם של אנשי מדעי היהדות. אלה מנסים למצוא את "מהותה" של היהדות על ידי מחקר היסטורי "פוזיטיבי" כמענה לרוח ההשכלה והנאורות וכאמצעי לגיבוש זהות יהודית לגיטימית בעיניהם בעת המודרנית.

התגובה התיאולוגית-דתית מנוסחת בספר ראשית על ידי הרמן כהן ופרנץ רונזצוויג. שגיא מקדיש עמודים רבים לביאור התפיסה שלהם בהקשר הנוכחי. אחריהם עובר שגיא לדיון בהגותם של הלל צייטלין והרב סולובייצ'יק, שגם אותם מכניס שגיא למחנה "שלילת הביתיות של היהודי". כאן מגיע שגיא לתגובות הטקסטואליסטיות ממש. הוא דן בג'ורג' סטיינר, בהיינריך היינה ובעמוס ופניה עוז, ואחריהם, באריכות, באדמון ז'אבס ושמעון ראבידוביץ'.

לבסוף, כקונטרה מתבקשת למגמת הטקסטואליזציה, בוחן שגיא את הציונות. באופן היסטורי הציונות היתה עוד זהות יהודית מודרנית, כזו שהעמידה את היהדות על הלאומיות ודחתה את המימדים הדתיים שבה. שגיא מוצא בה גם עמידה אקזיסטנציאליסטית שמסרבת לקבל את מעמדה של היהדות כאובייקט בלבד, כלומר עמדה שלא רק "מחזירה את היהדות להיסטוריה" אלא גם מחזירה אותה לעצמה, במובן של סוכנות, אחריות וסובייקטיביות.

שגיא מנתח את משמעות הפיכתו של העם הגלותי/טקסטואלי לישות פוליטית-אקטואלית, ועומד על כך שרק המרחב הפוליטי מאפשר קיום כקולקטיב המורכב מקבוצות מגוונות – קבוצות שונות שחיות ופועלות יחד. מעניין לשאול מדוע הוא נסוג ברגע האחרון ומכריז שאין "לייצר מדרג היררכי בין העם היהודי החי במדינת ישראל לבין העם היהודי הפזור בתפוצות". אולי כדי לא להוות תמונת ראי ליהודים הטקסטואליים ששללו את הקיום הלאומי של היהדות. שגיא עצמו מפקפק באפשרות שיהיה מדרג היררכי שלא יהיה "תמיד חלקי", וזה ודאי נכון. הספר בכל מקרה נותן די והותר חומר למחשבה ואימוץ, לבניית היררכיות – ולשבירתן. 

התנצרותם של העולם והיהודים כולם – מיכל סגל על הגל והדיאלקטיקה של המודרנה

Captureהספר הזה, שיצא זה עתה (הוצאת ספרים כרמל), מעניין מפני שהוא מצטרף לפולמוס עכשווי חשוב. אמנם הפולמוס הוא לא רק עכשווי – הוא בן אלפיים שנה בערך, שכן הוא הפולמוס בין היהדות לנצרות – אולם הוא מקבל זווית מיוחדת בעשרות השנים האחרונות, שכן המודרנה כולה, ניתן לומר, בנויה על פי המודל של התרבות האירופאית-נוצרית, ומרגע שזו הופכת להיות ביקורתית כלפי עצמה, גם מקומה של היהדות נבחן מחדש. ואכן, מקומה של היהדות בתוך המודל הזה לא מובן מאליו, וההתאמות שהיא עורכת כדי למצוא מקום נתפסות לעיתים, כמו אצל מיכל סגל, ככניעה ואף כהמרת דת.
 
סגל כותבת על הגל, ללא ספק מההוגים המשפיעים ביותר על העולם המודרני. ממרקס ועד הרב קוק, כולם בסוף חוזרים אל הגל. היא מנתחת את החלק השלישי של חיבורו 'הרצאות על הפילוסופיה של הדת'. סגל טוענת שהפילוסופיה ההגליאנית היא נוצרית באופן מהותי. טענה זו עצמה היא כמעט בנאלית, הן מפני שצפוי שהגל, שמחזיק שהנצרות היא הדת המתקדמת ביותר, ושנוצרי בעצמו, יבטא רעיונות נוצריים, והן מפני שטענה זו כבר נשמעה על ידי מפרשיו הותיקים ביותר של הגל (ההגליאנים "הימנים"). אלא שסגל מנסה בספר (אזהרה: לא קראתי את כולו, והתמקדתי בחלק האחרון, ובו ביקורת חברתית עכשווית) לעמוד על ההגיון הפנימי הנוצרי כפי שהוא בא לידי ביטוי בחשיבתו של הגל, ואחרי מציאתו, לנתח תופעות אחרות בעזרת אותו מודל, ולבחון האם גם הן "נוצריות", אם לאו.
 
מה מסתבר? שההגיון הפנימי הנוצרי הוא העדפת הרוח על החוק, האחדות על הפיצול, הפנימי על החיצוני. זו הדיאלקטיקה ההגליאנית, שהגיונה נוצרי. ומה עוד מסתבר? היהודי מסרב לדיאלקטיקה. הוא מסרב ל"פיוס", שפירושו אחדות. היהודי חי בחוק וחי על פי החוק, ומסרב להיפרד מהחוק. הוא מסרב לעשות את המסע אל הרוח, מפני שהמסע מהחוק אל הרוח פירושו המרה, כלומר פירושו פרידה מהיהדות. את כל זה כותבת סגל, אבל למען האמת את כל זה כבר כתב הגל עצמו.
 
הזכרנו קודם את ההגליאנים ה"ימנים", כלומר השמרנים. ובכן סגל משייכת עצמה אליהם גם מעבר לזיהוי ההגות ההגליאנית כנוצרית. היא מתקוממת כנגד הדמוקרטיה והליברליזם, מסגרות מחשבתיות שמדכאות אפשרויות אחרות, של חיים לא-דמוקרטיים ולא-ליברליים. עבורה אלו שיטות נוצריות, ולכן המציאות שאנו חיים בה היא נוצרית. כולנו נכפים להיות בעולם הנוצרי הדמוקרטי-ליברלי. וזה לא הכל: הבעיה היותר גדולה היא שהיהודים מפנימים את המציאות הנוצרית שסביבם ומתנצרים אפילו בלי להבין זאת. ולא רק היהודים החילונים, לא לא:
 
ההמרה העצמית אינה מאפיינת את היהדות החילונית בלבד. היא לא פוסחת גם על היהדות הדתית: על הציונות הדתית, למשל, כמו גם על הזרמים השונים של הקבלה והחסידות בכללן, ככל שהללו נענות להפנמת האל והכנסתו ללב האדם […] ככל שהן מנסחות את הריבוי שבאחדות, ומפצלות את האל האחד להיבטים (או ספירות) […] ככל שהן מתמקדות באהבה ובכוונה, ולא במצוות; ככל שהן מבינות את האל לא כשלמות אלא כ'השתלמות' (שהאדם נוטל בה חלק), וכן הלאה (עמ' 381, הע' 397)
 
בקיצור, עבור סגל כל מאפיין שהעולם הנוצרי (והגל) ניכס לעצמו הפך לטאבו עבור יהודים, אשר מסתכנים באיבוד זהותם אם רק יתפתו לחלוק בו. הליברליזם, הדמוקרטיה, הריבוי שבאל, הכוונה שבמעשה – הכל נוצרי. קחו את האהבה הזאת, שכן היא בשרי, קחו את האלוהות הפנימית הזאת, שכן זהו דמי, דם המשיח אשר נשפך לאורך ולרוחב כל התרבות המערבית כולה, ושאי אפשר להיות חלק ממנה מבלי שיכתים את שמלת השבת היהודית שלנו.
 
הספר כתוב היטב. סגל עומדת בצורה בהירה לא רק על הפילוסופיה הדתית של הגל, אלא על הדיאלקטיקה הנוצרית הפנימית בה יותר דת פירושו פחות חוק, פחות מסורת, פחות גוף, ועל התגלגלותה בהיסטוריה המערבית. מצאתי את עצמי מהנהן בהנאה לא פעם בעת הקריאה. ועם זאת מסקנותיה של סגל פשטניות. כאמור לעיל, היא מאמצת בחוסר ביקורתיות את עמדתו של הגל עצמו (ושל הוגים נוצריים שונים לפניו). מעבר לכך, היא מוציאה מ"היהדות" כמעט את כל מה שאנחנו כיום מכנים יהדות. אין קבלה, אין חסידות, אין רוחניות, אין חילוניות. עבור סגל רנ"ק, הרמן כהן, רוזנצוויג, בובר – כולם "נוצרים", ואני מתפלא שהיא לא צירפה גם את רבנו בחיי ואת הרמב"ם, שעל פי הקריטריונים שלה גם עברו המרה.
 
לא רק שהעמדה שהיא מציגה הופכת לאבסורד (שהרי עבור סגל פחות או יותר כל היהודים בעולם לבד מישעיהו ליבוביץ ומספר ישיבות ליטאיות עברו המרה לנצרות), אלא שספק בעיני אם היא עצמה עדיין יהודיה, על פי הגדרתה שלה. בדף התודות בתחילת הספר היא מודה גם ל"יהודה ויזן, בעלי, אהובי". הייתי שואל את סגל האם אהבתה לויזן היא רגש, או שמא נאמנות בלבד, הבאה לידי ביטוי בציות לדפוס פעולות קבוע. אם רגש, האין היא "נוצריה" ביחסה אליו? האין היא הפנימה את יחסה ל"בעלה" והפכה אותו מברית של חוק לזיקה פנימית? צריך להיזהר, ה"נצרות" אינה מגבילה עצמה לחיי הדת שלנו ולפוליטיקה שלנו אלא גם לחיי האהבה שלנו.
 
אבל הבעיה אף גדולה מזאת. יש לשאול את סגל האם על פיה הנביא עמוס שמעמיד את כל התורה על "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" הוא נוצרי, וחבקוק שפוסק "צדיק באמונתו יחיה" הוא נוצרי, ורבי עקיבא שגורס "ואהבת לרעך כמוך" הוא נוצרי, והלל הזקן שקובע שכל התורה על רגל אחת היא לא לעשות לחברך מה ששנוא עליך הוא נוצרי. רוצה לומר, הנצרות לא קפצה מהמצח של זאוס, אלא צמחה מתוך היהדות (וההלניזם כמובן), וממילא לא נפרדה מרבים מיסודותיה היהודיים (שהרי הדיאלקטיקה לא מבטלת אלא מעכלת את שלביה הקודמים – הגל, שם, שם). יוצא שהיהדות היתה בכלל נצרות עוד לפני שהיתה בכלל נצרות. ומה עכשיו? באה סגל וקובעת שכל מה שלקחה הנצרות מהיהדות הוא עכשיו "נוצרי", ומבקשת להעמיד יהדות טהורה מכל זה. נדמה לי שזה לא רציני.
 
עם כל זאת, מדובר בניסיון מלומד ומעניין להציע ביקורת הגותית על מצב היהדות כיום. כאמור, הפולמוס הזה חי מאוד, אף אני השתתפתי בו, מזוויות אחרות, בספרי ובמספר מאמרים, הספר הזה הוא תרומה חיובית לו. אגב, לו היה יוצא הספר על ידי גבר ובקרבה כלשהי למעגלי ישיבות הקו או כל קן חרד"לי שכזה, היה ודאי זוכה לאהדה רבה שם, שהרי גם הם אוהבים לזהות את התרבות המערבית עם הנצרות ולגזור עליה נידוי. אבל ה"יהדות" שלהם מונעת מהם להעריך תורה שמגיעה מאישה. הייתי שואל את סגל אם בכלל דמוקרטיה וליברליזם היא מכניסה גם פמיניזם כ"נצרות", כפי שהם נוהגים לעשות. ואיך היא מתמודדת עם העובדה שעל פי הסכמה שהיא מציירת ה"יהודי" האותנטי ביותר יהיה גבר פטריארכלי אנטי-דמוקרטי גזען והומופוב. אם זה כל מה שנשאר מהיהדות, אולי צדק הגל כשבחיבורים שונים בז לה. ואולי יסתבר שאפילו הגל, לא כל שכן סגל, יכולים לטעות.