לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
מינים 