כתב העת רליגיה, אדם סליגמן, וחשיבותו של טקס

כתבתי בעבר על כתב העת 'רליגיה', שאני מתלהב ממנו מאוד, והרשו לי לפרגן לו שוב.

'רליגיה' עוסק בדת ובמחקר דת מנקודת מבט ביקורתית ואוהדת, והוא יוצא באופן פלאי דווקא על ידי מרכז 'קדם' מבית תנועת הנוער עזרא, "התורנית-לאומית" כהגדרתה העצמית. באמת יפיפה.

בינתיים יצאו ארבעה גיליונות, וכל אחד מהם מכיל אוצרות ממש, כמו התרגום לעברית של ההקדמה לספרו של צ'רלס טיילור, מההוגים הגדולים בעולם כיום, A Secular Age, או שיחה של אחד העורכים, הרב עוז בלומן, עם פרופ' פיני איפרגן, מומחה להגותו של הגל, ועוד ועוד. באמת דברים נהדרים.

בגליון ד', שיצא לאחרונה, מובא מאמר של אדם סליגמן, פרופסור למדעי הדתות באונ' בוסטון והוגה מבריק ומרתק לדעתי. סליגמן כותב רבות על המתח בין תרבות ריטואלית לתרבות "כנה". בצד אחד נמצאת תפיסה הרואה בטקס, חוק, דיוק, הקשר, נימוס, נורמטיביות ופורמליות ערך ואידיאל, ובשני תפיסה הרואה בכנות, אותנטיות, ספונטניות, רגש, כוונה, ייחודיות ואף חתרנות משאות נפש ואידיאלים.

חישבו על הטיפוסים השונים של התרבויות האלה כפי שהם מתקיימים ביהדות ובנצרות. הדגש על החוק מול הדגש על אמונה. חשיבות הטקס מול ביטולו והקטנתו. ויתור על הכוונה ("דברים שבלב אינם דברים") מול הפיכת הכוונה לדבר היחיד שחשוב. לא בכדי הקצנה דתית נוצרית פירושה התרת מסגרות והעצמת "התלהבות" וחוויה, ואילו הקצנה דתית יהודית פירושה התחפרות עמוקה יותר בדקדוקי הלכה ומנהג.

אנחנו חיים כיום בתרבות ששמה דגש עצום על הלב ועל המיוחד ושלמדה לזלזל בטקס ובמנהג. תרבות נוצרית פרוטסטנטית, בקיצור. אולי לכן כשאני כותב כאן על חשיבותו של טקס או פורמליות אתם נרתעים מעט, או פשוט חושבים שאני טיפש.

סליגמן מבהיר בכתביו את חסרונותיה ואת נקודות התורפה של תרבות המושכת בכוח לכיוון ה"כֶן" ומבטלת את המימד הטקסי.

מאמרו המתורגם בגליון, "כנות וריטואל: ודאות והאחר", מצג את התזה של על הריטואל כמכונן עולם דמיוני ו"ראוי", ועל חשיבותו לחיי החברה הכי בסיסיים שלנו. לא אכנס כאן להגותו, אלא אביא רק פסקה אחת מהמאמר, שבה הוא מדגים את העניין בעזרת דוגמא מחיי משפחה שודאי מוכרים לכולנו:

המאמר מתורגם על ידי יובל סימן-טוב. 'רליגיה' כולה ערוכה על ידי עוז בלומן ומתנאל בראלי, שכאמור עושים עבודה מצויינת. קישור לאתר ואפשרות להזמנת הגליון, בדפוס או ב-pdf.

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

ג'ון לוק והקשר בין העמדת הדת לביקורת התבונה לדרישה לשוויון זכויות ליהודים

ג'ון לוק הוא פילוסוף מעניין. מבחינת רעיונותיו, הוא לא המסחרר ביותר ולא המתוחכם ביותר, ואילו מבחינת השפעתו החברתית כמעט שאין שני לו. "אבי הליברליזם" שהאבות המייסדים של ארצות הברית ציטטו כמעט מילה במילה בהכרזת העצמאות של הדמוקרטיה הראשונה בעולם, מראשוני מנסחיה של הסובלנות הדתית והדרישה לשוויון זכויות בין בני דת שונים, ולא פחות מאלה מקדם הרעיון על פיו האדם נולד כלוח ריק וקולט את תפיסותיו מחושיו, תמונה אדם שעבורנו היא המובן מאליו ואשר (כפי שאומר ההיסטוריון של הרעיונות אלן צ'רלס קורס) כל רומן שבו הגיבור "עובר תהליך" אינו אלא ביטוי מפותח שלה.

 

בשעה טובה מעניקה לנו הוצאת המרכז האקדמי שלם המעולה – כמה אנחנו חבים לאנשים הטובים האלה שמתרגמים עבורנו ספרות מופת ודורשים עבורה גרושים – תרגום חדש, רציני, שלם ומוער של חיבורו החשוב 'מסה על שכל האדם'. חגיגה.

 

הספר, על שש מאות ומשהו עמודיו, מלא וגדוש, וכמובן לא אצליח להביא כאן אף על קצה המזלג. הקדמתו של פרופ' דוד הד, שמצורפת לכרך המרשים שיצא כעת (היא עצמה בת שישים עמודים) אמורה להגיש לקורא את זה ואולי גם דחיפה קלה שתעזור לו להתחיל בעיון. כאן אביא רק כמה משפטים משל לוק ואנסה להבהיר מה חשוב בהם עד מאוד.

 

ובכן לקראת סופו של הספר ניגש לוק לכתוב "על האמונה והתבונה, ועל מחוזותיהן המובחנים" (ספר 4, פרק יח). אחרי דיון בעניין הוא קובע כי

 

אם לא נקפיד להבחין בין מחוזות האמונה והתבונה לא יוותר כלל מקום לתבונה בענייני הדת, ואי אפשר יהיה לגנות את הדעות ואת הטקסים הפרועים שאפשר למצוא בדתות העולם השונות. [… אם לא נעשה כן] הדת, אשר יותר מכל דבר אחר אמורה להבדיל אותנו מן הבהמות […] דווקא בה יותר מכל נראים אנשים בלתי רציונליים ופחות הגיוניים מן הבהמות עצמן.

החידוש המדהים במשפטים האלה אינו רק העמדתה של הדת לבחינת התבונה, כלומר הוצאתה של התבונה מתחת סמכותה של הדת והצבתה מעליה, כמי שאמורה לבחון אילו אמונות הן סבירות ואילו אינן. זה כמובן מרגש וחשוב ומשמעותי מאוד. הדבר מסמן את תחילת היחס המודרני לדת, וספציפית את תחילתה של המסגרת האמונית הדאיסטית, שתעשה לה נפשות רבות במאתיים השנים הבאות (אפרופו האבות המייסדים של ארה"ב).

 

אבל המילים האלה של לוק משמעותיות כל כך גם משום שהעמדתה של התבונה כקריטריון-על לבחינת הדת מאפשרת ללוק לא רק לנתח את הדת כתופעה אנושית, אלא במקביל ובאופן שנגזר מכך להשוות בין דתות שונות. כך הוא יכול לכתוב על "טקסים פרועים" שנמצאים "בדתות העולם השנות".

 

אל יהה הדבר קל בעיניכם: עצם התפיסה כאילו יש מגוון של "דתות" בעולם (ולא דת אמת אחת וכפירות אינספור), עצם הקביעה שיש סיבה משותפת אחת לטקסיהן הפרועים ול"אמונות טפלות" (כפי שהוא כותב), והיא חסרון ביקורת התבונה – כל אלה קביעות חלוציות אדירות. זהו למעשה תחילתו של מחקר הדתות ההשוואתי המודרני.

 

וזה לא הכל. אותה תפיסה של לוק בדבר "דתות העולם", כלומר התפיסה שיש הרבה דתות והן כולן עומדות לבחינת התבונה, קשורה בטבורה לתפיסתו בדבר ה-tabula rasa שהאדם נולד איתה, כי אם האדם הוא לוח חלק, הרי ברור שהדת שלו היא משהו חיצוני, שנוסף אליו, משהו שאינו הוא. הדת היא דבר בעולם, היא לא חלק טבעי, מהותי, מאיתנו. אם זה נראה לכם מובן זה רק מפני שאתם לוקיאנים מבלי דעת.

 

התפיסה הזאת לא היתה מובנת מאליה גם מאה שנים אחרי לוק, והיו צריכים לבוא אנשים כרוזן מקלרמון-טונר בצרפת, או כריסטיאן וילהלם פון דוהם בפרוסיה, שבסוף המאה ה-18 יתתעקשו שהיהודים אינם *מטבעם* נוכלים (כפי שרבים חשבו אז), אלא שתנאי החיים דרדרו אותם לאן שדרדרו, ושאם המדינה, כפי שהמליצו, תעניק להם זכויות שוות, הרי הם יהיו אזרחים למופת.

 

היהודים אינם *מטבעם* נוכלים, כמובן, מפני שהם מטבעם tabula rasa, כמו כולם. הם בני אדם, ורק אחרי זה יהודים. היהדות אינה משהו מהותי להם. התבונה – היא מהותית להם. כי הם בני אדם, בדיוק כמו הנוצרים. שוב: תפיסה חדשה, מהפכנית, מודרנית. ולוק אכן דורש, כבר במאה ה-17, שויון זכויות ליהודים.

 

העמדת הדת לביקורת התבונה. שוויון זכויות ליהודים. האדם כאדם, יצור תבוני, חופשי, בעל פוטנציאל להתפתחות מתמדת – לוק עומד בצומת מרכזית שמורישה לנו את הרעיונות האלה. תודה מקרב לב לעפר קובר שתרגם ולאסף שגיב שהוציא לאור את האוצר האנושי שהוא הספר הזה.

החלטת מצערת של בית המשפט העליון של הודו

לא מדובר ב"נשות כותל" של הודו ולא, בית המשפט העליון שם לא עשה צדק או טוב כשביטל איסור בן מאות שנים שמנע מנשים שהיכנס למקדש סברימלה בדרום הודו. בית המשפט העליון פגע בחופש הדת של המאמינים ההודים שם.

למה? משום שבית המשפט התערב וכפה ערכים אגליטריים על אתר דתי ספציפי שמצד אחד אינו ממלכתי ומצד שני נוהג כבר זמן רב על פי מסורת מקומית מסויימת, ומצד שלישי מקיים מנהג נדיר למדי. על פי המנהג במקום האל איאפה (Ayappa) מתנזר ממין, ונשים (בגיל הפוריות) מסיחות את דעתו מהסגפנות המדיטטיבית בה הוא שקוע. בלי אותה סגפנות מדיטטיבית הוא לא יכול למלא את תפקידו.

אפשר לחשוב שזה קשקוש מבדח אבל יש כנראה יותר הודים שחושבים שזאת אמת מאשר יש יהודים בעולם, וגם אם היו שלושה ראוי לכבד את אמונותיהם. בנוסף לכך הרוב המוחלט של המקדשים בהודו מאפשרים כניסת נשים, ובחלק גדול מהם תמצאו בקודש הקודשים אלות, ולא אלים. אין לנשים שום בעיה להתפלל בהם. מדובר במקדש אחד ובמנהג ספציפי ונדיר. כעת איבדנו מסורת מקומית שורשית והאפשרות של מיליוני הודים לערוך את הפולחן שלהם נפגעה.

בניגוד לכך בכותל הדרישה לאפשר לנשים להתפלל כדרכן ולמשפחות להתפלל יחד מבוססת (בין השאר) על הקביעה החד משמעית ש*לא* מדובר בבית כנסת אורתודוקסי. מדובר באתר לאומי, ממלכתי, יחיד במינו, הפתוח לציבור כולו. כפי שלא נעלה על הדעת שבית משפט ישראלי יכריח בית כנסת אורתודוקסי להסיר את המחיצה, כך לא נעלה על הדעת שבאתר לאומי המתיימר לשרת את הציבור כולו יכריחו את הציבור להתפלל רק עם מחיצה.

יותר דתיים – פחות גזענים

רוס דותת, שכותב לא מעט על ענייני נצרות, מביא בנ"י טיימס נתונים מעניינים שמראים שמצביעי טראמפ המעורבים יותר בחיי דת פחות גזענים, קסנופובים ולאומיים-לבנים מאשר מצביעיו שאינם. למשל, מבין אלה שאינם מגיעים לכנסייה בכל רבע מעידים ש"להיות לבן" מאוד חשוב לזהות שלהם. מבין אלה שמגיעים לכנסייה, 9%. מבין הראשונים ל-78% יש רגשות חמים כלפי שחורים. מבין האחרונים ל-48%. דפוסים דומים התקבלות בקשר להיספנים, אסיאתים ויהודים.

הסיבה המוצעת לנתונים האלה במאמר היא משום שלמעורבים בדת יותר יש יותר קשרים קהילתיים, יותר משפחות מתפקדות (יותר נשואים, פחות גרושים). נתונים מראים שהם יותר אופטימים ויותר סומכים על הזולת. לכן, לכאורה, הפיתוי של הגזענות הפופוליסטית קטן יותר עבורם.

המאמר של דותת משחזר מאמר ארוך יותר ומצויין של פיטר ביינרט (כן, זה שתוחקר לאחרונה על ידי אנשינו המצויינים בגבול) ב-Atlantic באפריל 2017 (בתגובות). ביינרט הביא נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. במאמרו הוא מציין כי

• שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
• רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
• ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.

ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום." דותת נותן כמעט את אותו סיכום במאמרו, שגם נקרא "שמרנות לאחר הנצרות".

אני מבין שכל זה מנוגד לאינטואיציות של רבים מאיתנו ואתם לא צריכים לספר לי בתגובות שמסורות דתיות גם אחראיות להרבה סבל והרג. זה ידוע לי. הענין הוא שהם אחריות גם לדברים אחרים, כמו בניית קהילה, העמדת מעגלי תמיכה, והענקת נחמה. והדברים האלה חיוניים לתפקודה של חברה בריאה. ומה עם מה שקורה כאן? ובכן, כאן המצב, נדמה לי, שונה, והמפתח להבנת ההבדל נעוץ בחיבור היהודי בין דת ולבין קבוצה אתנית ספציפית, חיבור שהנצרות שללה. אולם זה אינו מבטל את ערכה של מסורת. הנה משהו לחשוב עליו ביום כיפור.

עדכון 20.9: עוד מאמר על אותו עניין, הפעם מטעם החוקרת: https://nyti.ms/2De9x3u

מעט על החילון המעמיק באירלנד וסיבותיו

משאל העם באירלנד שבו בחרו כשני שליש מהמצביעים לשנות את החוקה ולהתיר הפלות הוא סימן מובהק לחילון העובר על המדינה. אירלנד היתה מדינה קתולית גאה בה הכנסייה החזיקה בכוח רב והפוליטיקה ביטאה את עיקרי האמונה. בסקרים שונים אירלנד נמנתה תמיד בין המדינות הדתיות ביותר בעולם המערבי (יחד עם יוון ופולין). רק ב-1979 הותר בחוק שימוש באמצעי מניעה. רק ב-1993 יחסי מין הומוסקסואלים הותרו בחוק.

 

אבל אירלנד השתנתה. מאז סוף שנות השמונים שיעור ההשתתפות בטקסים בכנסיות יורד. ב-1995 נערך משאל עם לתיקון החוקה כך שהמדינה תתיר גירושין. ב-2015 כבר הותרו נישואים חד-מיניים. אתמול בחרו האירים להתיר הפלות.

 

מה גרם לשינוי? במקום פשוט לומר "קידמה" או "שפע כלכלי" או שאר הסברים שמתייחסים אל המסורת כאל מחלה שבסוף עוברת, הייתי רוצה להציע את ההסבר שנתנה Daphne Halikiopoulou בספר שהיא פרסמה על התגברות החילון באירלנד (ואי-התגברותו ביוון) ב-2010, הסבר שנראה לי מעניין ותקף.

 

החוקרת בונה על תיאוריית החילון של הסוציולוג דיויד מרטין ומגדירה אפשרות לעיכוב תהליכי חילון (כאן במשמעות של התרחקות מהמסורת) כאשר הדת קשורה לזהות הלאומית. במקרה כזה, אם קיים סכסוך לאומי שמאיים על החברה המדוברת, הדת תתחזק, שכן כאשר הזהות הלאומית תגבר תתעצם איתה גם הזהות הדתית.

 

באירלנד הדת אכן קשורה בזהות הלאומית. האירים הקתולים מתייצבים פחות או יותר מאז המאה ה-16 כנגד ניסיונות (והצלחות) כיבוש על ידי שכניהם האנגלים הפרוטסטנטים. הם דוכאו, נרצחו והומרו בכפייה, אבל שמרו על גאוותם כאירים-קתולים, ולבסוף גם זכו בעצמאות. המאבק מול הבריטים המשיך בצפון אירלנד עם הטרור של ה-IRA ובמתיחות מתמדת בין המדינות.

 

אלא שהחל מסוף שנות השמונים המצב הלך והשתפר. היחסים עם בריטניה התקררו, בצפון אירלנד נחתם הסכם שלום, ואירלנד גם הצטרפה לאיחוד האירופי. הזהות הלאומית כבר לא היתה מאויימת. על פי Halikiopoulou כאן המפתח להבנת החילון באירלנד: פחות מאבק לאומי > פחות צורך בתחזוק זהות לאומית לעומתית > פחות צורך בדת כיסוד של זהות.

וכך הגענו עד הלום.

 

גם במדינות כמו יוון ובפולין הזהות הדתית קשורה בזהות לאומית, וגם בהן הקשר הזה התגבש מתוך מאבק בזרים (טורקים, קומוניסטים). ביוון הסכסוך עדיין חי, והחילון (גם בגלל שהדת פחות נכפית על האזרחים, כותבת החוקרת) מתעכב. בפולין כידוע מתגברת הלאומנות, ויש להניח שאם נחקור נמצא שהקשר עם הדת יציב.

 

ויש עוד מדינה שאנחנו מכירים שבה הזהות הדתית קשורה לזהות הלאומית ושנמצאת במאבק לאומי, ושעל כן, בין היתר, הדת בה תופסת מקום נכבד. לפחות על פי התיאוריה של Halikiopoulou אם יפתר הסכסוך הלאומי, ייחלש הקשר אל הדת.

התמונה מאתר 'הארץ', כאן: https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/.premium-1.6117160

ביקור בקפריסין: על אבן אפרודיטה ובית-אל מקראי

בשבוע שעבר היינו אשתי ואני בקפריסין. לקראת סוף החופשה נסענו במרכז האי במכונית שכורה מהצימר לשדה התעופה, ואשתי הציעה שנבדוק אם יש בדרך איזה כפר מעניין לבקר בו. גיגלתי במהירות (חבילות גלישה הן משהו שמשנה לגמרי טיולים בחו"ל) ומצאתי כפר שנקרה קקופטרה (Kakopetria), כלומר, ביוונית, אבן רעה (או מחורבנת).

 

הכפר נקרא כך על שם אבן גדולה שנמצאת במה שהיה פעם הכניסה אליו (מאז הכפר התרחב), והאבן הזאת "רעה" מכיוון שעל פי האגדה היא פעם מחצה זוג צעיר שהרגע התחתן. העניין הזה עורר את סקרנותנו וסטינו מעט מהדרך על מנת לראות את הפלא.

 

ואכן, בכניסה הישנה לכפר עמדה אבן גדולה. אולם ההסבר שנלווה אליה בשלט שהציבו היה מעניין עוד הרבה יותר ממה שציפינו. ההסבר אמנם עילג וקטוע, אבל אפשר להבין ממנו (ראו תצלום) שהאבן הזאת היתה אחת מני כמה שימשו כאתרי פולחן לאלה אפרודיטה. אכן הגיוני שזוגות טריים שהרגע נישאו יבואו להודות/לבקש ברכה מאפרודיטה, הלא היא אלת האהבה.

 

אבל מה הקשר בין אבן לאלה? אין זאת אלה שהאבן היא Baityl, כפי שכתוב בשלט, שגם מסביר שהמילה המוזרה הזאת פירושה "sacred stone of the Goddess". ההסבר הזה לא ממש מדוייק. Baityl (שבדרך כלל כותבים Baetylus או Bethel או Betyl), אינו סתם "אבן קדושה", אלא נחשב לנוכחות האל או האלה. זה בעצם מעין צלם, ולמעשה המילה הזאת בעברית אינה אלא "בית אל" (למילה שורש שמי), כלומר ביתו של האל, כאשר "בית" כאן אינו מבנה, אלא לרוב פשוט אבן שבה האל נוכח.

 

פולחן אבנים כאלה היה נהוג בכל רחבי המזרח הקדום וגם ביוון. מי שהיה בהודו מכיר את הלינגם של שיווה, שמבוסס על אותו עיקרון, ומי שקרא את התנ"ך מכיר את סיפור חלום יעקב. הרי מסופר לנו שיעקב חולם על סולם ועליו מלאכים, ואז מקיץ ו"וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל רֹאשָֽׁהּ׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת שֵֽׁם הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית אֵ֑ל" (בראשית, לח, טז-יז). האם ייתכן שהמצבה הזאת, האבן הזאת שיעקב משח (למה שימשח אבן?) אינה אלא בית-אל, שנושא את נוכחותו של האל?

 

וראו גם כאן, בפרק לא, פסוק יג: "אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר" – האין אלוהים אומר ליעקב כשהוא מדבר אליו בשנית: אני האל שהיה נוכח שם במצבה שמשחת, באותו בית אל, כלומר באבן, זה אני!!!

 

ובהזדמנות אחרת שוב: "וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃ וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃" – יעקב אוהב למשוח אבנים (שוב, הדמיון לשיווה-לינגם מובהק), ונראה שהסיבה לכך היא שהאבנים הן קדושות, או ראויות להתקדש. אז מה קורה כאן, האזור כולו נקרא בית אל, או המקום עצמו, כלומר אותו שטח עם "מצבת אבן" – הוא "בית אל", כלומר אבן בעלת נוכחות אלוהית? חוקר המקרא והשפות השמיות Benjamin D. Sommer בהחלט חושב שזו אפשרות סבירה.

 

חזרה לקקופטריה. מן הסתם, פולחן אפרודיטה הונהג על האבן הזו על ידי בני האזור. ומה עם האגדה על זוג האוהבים שנמחץ? אפשר לשער שהיא פרי דמיונה של הכנסיה היוונית-אורתודוקסית, שביקשה להפסיק פולחן אלילי שכזה. אולי היא גם שינתה את שם הכפר ל"אבן רעה" כדי להיות בטוחה שכולם הבינו. כי אנחנו הרי נגד פולחן אלילי. אלילי כל כך, שיש לו, כנראה, עקבות בתנ"ך.

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:

 

כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.

 

בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.

 

ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.

 

48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.

 

ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).

הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.

 

הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).

 

אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.

 

וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.

ישי מבורך הוא היהודי של הקצה – והוא מקורי, עמוק ומאתגר

ישי מבורך גר באלון שבות. הוא מלמד במסגרות שונות, ערך כמה מספריו של הרב שג"ר ז"ל, וכותב הגות. והוא כותב מצויין. הספר 'היהודי של הקצה: לקראת תיאולוגיה של אי-הלימה' (רסלינג) הוא ספר שני שלו מתוך טרילוגיה תיאלוגית. סקרתי בעבר את ספרו הראשון ('תיאולוגיה של חסר') ושמחתי מאוד לקבל את ספרו החדש. לא התאכזבתי. הספר נהדר. עשיר, מתוחכם, יצירתי ומקורי. מבורך מציע לקורא הגות יהודית עכשווית, עמוקה ומאתגרת.

 

לא אוכל להתייחס לשלל רעיונותיו של מבורך, ולכן אעמוד על קו עיקרי בהגותו ואתן לו דוגמא, תוך הצבעה על סגולותיו וחסרונותיו. מבורך עומד בכתיבתו על נקודה חשובה מאוד: הפרוייקט המודרני שואף לחלק את העולם לקטגוריות, לעשות סדר, וזאת באופן שמחד מחדד את ההבדלים בין הפכים וקבוצות ומותח גבולות ברורים ביניהם, ומאידך, ובאופן משלים, מטפח את התפיסה שקבוצות שונות והופכיות יכולות להתקיים ללא ניגודיהן (כלומר, ייתכן טוב בלי רע, יופי ללא כיעור – ראו על שני היבטים אלה את כתיבתם של ברונו לאטור וצ'רלס טיילור).

 

מול כיוון מודרניסטי זה מציב מבורך את הדת. הדת (כלומר, הדת האמיתית, שהיא היהדות, אם כי לא כל גרסה של יהדות, ולמעשה לא רוב מה שמתקרא יהדות כיום) עבור מבורך היא בדיוק אותו מרחב שבו אין חלוקה נאה, שאין בו נחת, שאין בו בהירות. בספרו הראשון, כפי שכתבתי, מבורך "יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאתית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות שקטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי 'אורח חיים בריא' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא 'תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה'." הדת, טוען מבורך, היא תמיד פתולוגיה.

 

בספר הנוכחי, בין השאר, הוא עוסק בתפיסת ארץ ישראל בציונות וביהדות. הוא יוצא מתורתו של ר' צדוק הכהן מלובלין ומספר הזוהר ומראה שחלק מהותי ממעמד הארץ עבור היהודי הוא היותה לקוחה מאחר. ישראל אינה מולדתו של היהודי, אלא פרי כיבושיו. אלא שחטא הכיבוש לא אמור להישכח על ידי הרמוניזציה מודרניסטית-מזוייפת. כפי שהאלוהות עצמה (על פי הקבלה הלוריאנית) נמצאת במצב חירום תמידי של שבירת-כלים, כך גם האדם שבור בדיסוננס מתמשך. המודרנה, כמו הנצרות, מנסה לפתור את המצוקה, אם על ידי ישו האיש המושלם ואם על ידי החילוניות המושלמת בתבוניותה. היהדות היא המציעה "תיאלוגיה של אי-הלימה", שבה האדם הדתי נשאר בבעיה: הוא לעולם לא "מגיע", לעולם לא מזוכה בשלמות, לעולם לא מואר או נאור או חף מפשע.

 

"בהקשר הארץ-ישראלי של ימינו," ממשיך מבורך, "ראשיתה של התשובה תהיה בידיעת הפשעים העומדים נגדנו תמיד, קרי, לחיות את מצב התקיעות והאין-מוצא הפוליטי והאתי כמופע של התיאולוגיה ש'שבי ציון' נושאים בחובם, תיאולוגיה של שבירת הכלים" (עמ' 31). זו העמדה היהודית דתית. מולה ניצבת העמדה הציונית: "הפרוייקט הציוני מבקש לקחת חלק בחילון של העם וזאת על ידי הבניה של הלימה מדומיינת בין עם, ארץ ולשון. במילים אחרות, חוסר היכולת של התנועה הציונית לחיות באי-ההלימה של יהודי בגלות בארץ לא לו או יהודי בארץ ישראל במולדת לא לו, נבעה מההקשר החילוני-מערבי שתנועה זו נוצרה בתוכו. כחילוני, הציוני לעולם לבקש 'לישב בשלווה', זאת מכיוון שישיבה בשלווה זו מאשרת את החילוני שבו." (עמ' 37)

 

לעומת הציונות החילונית, מפעל ההתנחלויות הוא דתי בעיקרו, וככזה לא פותר כל בעיה, אלא אדרבה, מרבה בעיות. מבורך חף מאידיאליזציה של ההתנחלויות (או של הציונות הדתית בכלל). המתנחלים הפכו בעצמם לבורגנים(-חילונים), ומנסים בצביעות לחפות על חוסר-המוסריות שלהם כלפי הפלסטינים על ידי שלל מפעלים אתיים מחד (התנדבות, צדקה) ומני יוזמות אסתטיות מאידך (יקבי בוטיק, צימרים). הוא רומז שהעתיד הוא מציאות דו-לאומית בלתי פתירה בעיקרון, ומבחינתו חוסר הפיתרון הוא יסוד דתי, אנטי-מודרני ואנטי-חילוני, חיובי. הבעיה שלי אם המהלך הזה (רק אחד מני רבים בספר, ואני עושה עוול כשאני מזכיר רק אותו), לבד מזה שאין לי רצון לחיות במציאות דו לאומית, הוא שעבור מבורך הפלסטינים ממלאים תפקיד של סטטיסטים במחזה התיאולוגי שלו. בעצם אין הבדל בכך בינו ובין קיצוני האידיאולוגים של המתנחלים, שראו בפלסטינים לא יותר מכלי בשימוש תסריט הגאולה שלהם. כך או כך אין לאותם בני אדם זהות ומציאות בפני עצמם. וזה רע.

 

אבל הספר טוב. זאת הגות פוסטמודרניסטית, ללא ספק, לא רק משום שהז'רגון (לצערי) פוסטמודרניסטי, אלא משום שמבורך מערער את הקטגוריות הפשוטות של המודרנה. הוא מוצא את נקודות התורפה, שאכן קיימות, בחשיבה המודרנית ומשתמש בהן כזבל המפרה את תפיסת הדת שלו ואת תפיסת היהדות שלו. מבורך מפליג להקבלות וניגודים בין היהדות לנצרות ולאסלאם, כותב על פונדמנטליזם יהודי, על פרויד ולאקאן, על הנבואה, על רוזנצוויג, על פוסט-ציונות, על ההלכה ועל ר' נחמן. הוא מציע מדרשים מתוחכמים ואורג הגות יהודית בת זמננו מקורית ומרתקת. לדעתי הוא ההוגה הציוני-דתי המעניין ביותר כיום.