דת ומדינה

הפער "היהודי" בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב

ה-Pew Research Center פרסם מעין מחקר משווה בין יהודים ישראלים ליהודים אמריקאים. ההשוואות כמובן שונות ומגוונות, מחשיבות הכלכלה לישראל, דרך חלוקות פנים דתיות (יש שם הסבר מהם חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים, למי שמעוניין) ועד שיעורי קיום של מנהגים שונים כמו צום ביום כיפור וכו'. אגב, על פי המכון יש יותר יוצאים בשאלה מאשר חוזרים בתשובה. הכל כאן.
capture
 
אני מביא דווקא את השוני בעמדות הפוליטיות כי הוא מתחבר למה שאומר באחד הסרטונים שבפרוייקט יוסי קליין הלוי (חוקר החברה היהודית ועמית במכון הרטמן), והוא שפעמים רבות יהודים אמריקאים מתפלאים על משהו שמדינת ישראל עושה וקובלים באזניו ש"זה לא יהודי" לעשות.
 
יחד עם הנתונים להלן, שמראים שיהודים אמריקאים נמצאים הרבה יותר שמאלה בתפיסת עולמם, אני חושב שצריך להבין שעבור יהודים אמריקאים רבים הומניזם וליברליזם הם מאבני היסוד של היהדות, כלומר הזהות היהודית הבסיסית היא הומניסטית וליברלית. לכן כאשר מדינת ישראל נוהגת בגזענות, באלימות יתר או בכפייה דתית הם תופסים את זה כהתנהגות "לא יהודית".
 
מכאן שהויכוח על דרכה של מדינת ישראל בענייני ביטחון וענייני דת ומדינה אינו רק ויכוח בין תפיסות ערכיות שונות, אלא בין תפיסות שונות של היהדות. ושהפער בין "היהדות הישראלית", אם נכליל לרגע, לבין "היהדות האמריקאית", הוא לא רק פער של מיקום, שפה ואופי, אלא גם, ואולי בעיקר, פער של תפיסת עולם ומערך ערכי, ופער שנגרם מתשובות שונות לשאלה "מה זה להיות יהודי?".
 
ואם זה נכון, ואם נכון שדפוסי ההתנהגות וההתנהלות ונוכחיים רק הולכים ומתעצמים, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם רק הולכות ומתרחקות.

מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

capture
התרגלנו מזמן להגזמות פרועות בניסוחי כותרות, אבל הכותרת של הכתבה הזאת די לעניין. יפעת ארליך מביאה כאן סיפור גדול, על מיזם חדש המשותף לעו"ד בתיה כהנא דרור ולרב אברהם דב לוין. המטרה: לאפשר למי שרוצים בכך חתונה הלכתית – וגירושין הלכתיים(!) – מחוץ לרבנות.
 
כהנא-דרור, מהפעילות הנחושות והאמיצות ביותר בתחום הפמיניזם הדתי והמאבק בסרבנות גט ועגינות, והרב לוין, אב בית הדין הרבני החרדי הפרטי 'ירושלים', מאפשרים לכל שני יהודים שרוצים בכך להתחתן כדת משה וישראל ולא להירשם ברבנות. הסידור כולל הסכם קדם נישואין + הסכם לתנאי קידושין להגנה על הצדדים (בעיקר הכלה כמובן), והחופה עצמה מאפשרת גם ברכות מצד נשים ונתינת טבעת מצד הכלה לחתן. כלומר מדובר בחופה פמיניסטית למדי, שהרבנות הראשית לא תאפשר, אבל שעדיין נחשבת כדמו"י (כמובן, תלוי את מי שואלים).
 
למעשה, הרב לוין טוען בכלל שהרבנות היא "מקום שלא כשר להתחתן בו. הם כפופים שם לכל מני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים". ואולי הרב לוין גם יודע על מה שהוא מדבר. בעבר הוא היה ראש מחלקת הנישואים ברבנות הראשית ירושלים.
 
החתונות האלה הן בישראל בניגוד לחוק, ועונשן עד שנתיים מאסר לזוג ולעורך החופה. כמובן שהחוק המטורלל הזה לעולם לא יאכף, אבל הכנסתו לספר החוקים לפני כשנתיים מדגימה עד כמה הרבנות הראשית חוששת בדיוק מהמצב הנ"ל. למעשה, היא בפאניקה מוחלטת. ברור לה שרבים מחכים לאלטרנטיבה שתאפשר נישואים הלכתיים מחד, פמיניסטים מאידך, ומעל לכל בלי מגע ידה של הרבנות.
 
עכשיו, חתונות כאלה גם אני וחברי וחברותי עורכים ועורכות במסגרת ארגון הויה – טקס ישראלי, אבל אין לי כל חשש מתחרות. להפך, ברור לי שיש הרבה יותר זוגות שמעוניינים בכך מאשר כל העוסקים במלאכת הקודש הזו יכולים לספק, וגם ברור שחלק מהזוגות ירגישו יותר בנוח עם רב אורתודוקסי תחת החופה, ויש כמובן לאפשר להם זאת.
 
לכן מה שמהפכני כאן הוא שלראשונה יש כאן בית דין אורתודוקסי שיוצא במוצהר ומציב אלטרנטיבה למונופול הארכאי של הרבנות הראשית לישראל. אחרי שמיזם גיור כהלכה כבר מציע גיור מחוץ לרבנות, ברור שהרבנות הולכת ומאבדת את יכולתה לכפות על הציבור את דרכה (ואת הלגיטימציה הציבורית לעשות כן כבר איבדה מזמן). בשעה טובה וישר כוח.

רבנים מחתנים יהודים עם לא-יהודים-על-פי-ההלכה תמורת אלפי שקלים

capture

יש שחיתות לא נורמלית ברבנות הראשית? ספרו לי עוד על כך שהשמש זורחת במזרח. גם זה שלא ממש אכפת לחלקם מההלכה לא מפתיע. מדובר בממסד ציני, מסואב ודל בערך דתי.

אבל הצד העצוב בסיפור הזה הוא הזוגות. מדובר באזרחי ישראל, בדיוק כמוני וכמוכם, שאינם יכולים להתחתן במדינתם. פשוט כי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון לא מאפשרת חתונה של יהודי/ה עם לא-יהודי/ה. החוק לא מתיר את זה.

ואולי עוד יותר עצוב הוא רצונם של אותם זוגות בכל זאת בחתונה ברבנות. דווקא הזוגות הדחויים הם שרוצים חתונה שתיראה "רגילה", כלומר עם רב חרדי שעבורו הזוגיות שלהם חסרת משמעות, אם לא גרוע מזה. אז הם מוכנים לשלם אלפי שקלים בשביל שהוא יעשה כאילו.

בושה למדינה, פגם בדמוקרטיה שלנו וחילול השם מכל כך הרבה כיוונים בסיפור אחד קטן.

סקר: רוב היהודים אינם מעוניינים בשליטת האורתודוקסיה בישראל

ה-Jerusalem Post  יפרסם ביום שישי סקר חשוב ומטריד על יחסי דת ומדינה בישראל. על פי הסקר:
• 74% מיהודי ארה"ב ו-62% מיהודי ישראל סבורים שעל מדינת ישראל להכיר רשמית בזרמים היהודיים השונים, דהיינו גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית.
• 70% מיהודי ארה"ב ו-61% מהיהודים בישראל סבורים שיש להקים מתחם כותל פלורליסטי ושוויוני.
• 54% מהיהודים בישראל מתנגדים לשליטה אורתודוקסית על ענייני דת ומדינה בישראל.
צריך לזכור את זה בפעם הבאה שמספרים לנו שרוב הישראלים ממש בסדר עם השליטה של הממסד האורתודוקסי. הנתונים מצביעים בברור שרוב הישראלים מעוניינים בחופש דת, בהכרה רשמית בכל סוגי היהדות ובשירותי דת שוויוניים לכולם.
הסקר גם מצביע על משבר חמור עם יהדות ארה"ב, בעיקר סביב עניין מתחם הכותל וההתנהלות של הרבנות הראשית, שמבהירים ליהדות ארה"ב שפשוט אין לה מקום במה שאנחנו מכנים מדינת הלאום של העם היהודי. מדובר בקרע עמוק בעל משמעות אסטרטגית, שלא לומר מוסרית.
ואגב, אם הייתי חלק מהממסד האורתודוקסי הייתי, בעיקר בחודש אלול, עושה איזה חשבון נפש קטן: איך יכול להיות שאחרי כמעט שבעים שנה של שליטה מובנת מאליה בשירותי הדת במדינה רוב הציבור הישראלי מעוניין לנתק מגע? כדאי לחשוב על זה.
capture

האם ההתחדשות היהודית משחקת לידי ההדתה האורתודוקסית של ישראל?

כך טוענים אבישי מרגלית ואסף שרון (הראשון פרופסור אמריטוס ידוע לפילוסופיה והשני מרצה לפילוסופיה באונ' ת"א ומראשי מולד – המרכז להתחדשות הדמוקרטיה – Molad) במאמר מעניין בפורסם שלשום באתר ה- Boston Review.
מרגלית ושרון מתייחסים לספרו האחרון של מייקל וולצר המנתח את כשלונן הלכאורי של שלוש מהפכות חילון וריבונות: בישראל, בהודו ובאלג'יר. בכל שלוש המדינות כוחות דתיים שנדחפו הצידה שבים ותופסים את מרכז הבמה. על פי וולצר הבעיה של המנהיגות החילונית בכל המדינות היא שהיא לא נתנה מספיק מקום לדת מלכתחילה, ולא ניהלה דיאלוג פורה ופרשני על מנת להפוך את הדת לחלק מהמדינה הנבנית.
מרגלית ושרון טוענים שלא זו הסיבה לתחייה הדתית. התנועה הציונית, למשל, דווקא נתנה מקום לא קטן למסורת, וניהלה בהחלט דיאלוג עם הדת. אחד העם, ברל כצנלסון, ביאליק (ואני מוסיף: גורדון, בן גוריון, שלא לדבר על הימין המחתרתי) – כולם עסקו בשיח ער עם המסורת ואימצו לא מעט מתבניותיה. בזה לדעתי הם צודקים.
הם מוסיפים שכל ההתעסקות עם היהדות מהכיוון הליברלי-פולרליסטי היום רק משחקת לידי האורתודוקסיה וחותרת תחת הדמוקרטיה. הם מכנים את העניין החילוני במסורת "קיטש" וקובעים ש"ללא שינוי תפיסת הציבור וההדרה של הדת מהפוליטיקה העניין החיובי בדת עשוי לא ליצור דת ליברלית אלא להגביר את הראקציה [המסורתית]." בזה לדעתי הם טועים.
מה מרגלית ושרון מציעים? בחינה ביקורתית של האמונות והתפיסות המסורתיות של הישראלים, וזאת על מנת להביס את תהליך ההדתה. אני חייב לומר שלא ממש הבנתי איך זה אמור לפעול.
במאמר התגובה שלו שולל מייקל וולצר את קביעתם של מרגלית ושרון כאילו הדרך הלא-אורתודוקסית היחידה לעיסוק ביהדות היא קיטש. האם התנועה הרפורמית היא קיטש? הוא שואל. ובכלל, אם יש משהו שהאורתודוקסיה עצמה מודה בו הוא שעיסוק לא אורתודוקסי בדת לא מוביל לחזרה בתשובה, אלא, פעמים רבות, לחילון. על פי וולצר יש שלול מהאורתודוקסיה את המונופול בעיני עצמה שיש לה על היהדות, ורק זו הדרך ליצירת חברה יהודית מודרנית משגשגת.
וולצר לדעתי בגדול צודק, אם כי גם הוא וגם מרגלית ושרון מתעלמים מהמבנה הייחודי של היהדות כתרבות (ודת ולאום וכו'). כתבתי על זה בזמנו בביקורת שלי על ספרו של וולצר שהתפרסמה ב'הארץ'. אבל הפולמוס הזה חשוב מאוד, ומתחולל גם בין אישים וגופים שונים בציבור החילוני-ליברלי בארץ. ודאי יהיה לו המשך.
(אני מודה לפרופ' אריק כרמון שהפנה את תשומת לבי למאמר)
capture

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.
 
2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

סיכום סוגיות דת ומדינה במושב הקיץ של הכנסת

עם היציאה לפגרה מכון על משמר הכנסת פרסם דו"ח המסכם את כנס הקיץ של 2016 בכנסת מבחינת יחסי דת ומדינה. כפי שאתם רואים, חלה התדרדרות מבחינת חופש הדת בישראל בזמן הזה. מתווה הכותל הפלורליסטי תקוע והחוק האוסר על התנועות הלא-אורתודקסיות להשתמש במקוואות הציבוריים עבר. מנגד לא הושגה כל התקדמות בשלל עניינים, כדוגמת נישואים אזרחיים או תחבורה ציבורית בשבת.
 
על פי הדו"ח הכוכב הבלתי מעורער של התחום הוא חה"כ משה גפני, שהצליח לנצח בכמה קרבות חשובים. הוא הוביל את חוק המקוואות, דחף את ביטול לימודי הליבה, ועוד. סיעת יהדות התורה כולה היא המובילה את הממשלה כולה (בכיוון הלא נכון לדעתי כמובן) בענייני דת ומדינה, כאשר הבית היהודי כמעט שלא עוסק בתחום, וגם השפעתם של חברי הכנסת של סיעת כולנו מוגבלת.
 
באופוזיציה בולטים חה"כ אלעזר שטרן ועליזה לביא מיש עתיד, יעל כהן פארן, קסניה סבטלובה, מיכל בירן ומירב מיכאלי מהעבודה, ומיכל רוזין, תמר זנדברג וזהבה גלאון ממרץ, שכולן הפגינו מועורבות בתחום, הגיעו לישיבות בנושא ודחפו לפיחות בכוח של הרבנות, להגנה על נשים מפני מוסדות הרבנות הראשית ולפתיחת שדה הדת לריבוי אפשרויות ויתר חירות.
 
ציון מיוחד לשבח מקבל חה"כ יהודה גליק שמתוככי הליכוד הבלתי ליברלי בענייני דת ומדינה מבטא עמדה ליברלית עקבית.
Capture

עודד גז והניסיון לתקן הלכה בעזרת משטרה

הזרוע הארוכה של מדינת ישראל הגיעה עד בלגיה, שם היא שמה ידה על סרבן הגט הבינלאומי, הבעל העקשן הידוע לשמצה, שומר המצוות וזכות הסירוב הנמלט עודד גז. הדמוקרטיה היחידה במזה"ת מבקשת מדמוקרטיות אחרות בעולם להסגיר לידיה את מר גז כדי שהיא תוכל להביאו בפני בית דין רבני על מנת שזה יפסוק לו את עונשו. העוון: הוא לא מוכן להשתתף בטקס דתי מסויים, ועל כן לא מאפשר לאשתו להשתתף בטקס דתי מסויים. הזעיקו את אינטרפול.

נכון, אשתו של גז מסכנה מאוד וצריך למצוא פתרון למצוקתה. אבל הפתרון הזה לא יכול להיות דרך שלילת חירותו (או רישיון הנהיגה, גם את זה מסתבר עושים) של בעלה (גם לא של אביו – התחרפנות מוחלטת). הרעיון שרבנים משתמשים בכוחה של המדינה על מנת לפתור בעיה הלכתית הוא מעוות לחלוטין. לא מכניסים אנשים לכלא בגלל שהם לא מוכנים לבצע מעשה דתי כלשהו.

שימו לב: הבעיה *איננה* שמר גז מסרב לתת גט לאשתו. זאת לא הבעיה. הבעיה היא שההלכה *מאפשרת* לו לסרב לתת גט ולכפות על אשתו להישאר נשואה לו. זאת הבעיה. ולבעיה הזאת צריך למצוא פתרון הלכתי. לא משטרתי. יישבו רבנים גדולים וימצאו את הדרך ההלכתית להתיר את האישה. ריבונו של עולם, זה הרי תפקידם. אל יגלגלו את הבעיה לפתחה של המדינה, ואל ישתמשו בשירותי השיטור והאכיפה של המדינה כדי להתמודד עם בעיה שהם לא מסוגלים – או יותר נכון, מפחדים – לפתור.

הנה עיקרון הבסיס שעליו יש לבנות: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. שוב: בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות. פשוט, לא? והזיווג בין הרבנות למשטרה הוא בזיון הן למדינת ישראל והן למסורת ישראל.

על גזענות ברבנות הראשית וקליקות של רבנים

אתמול נודע שהמשרד לשירותי דת הודיע לרב יוסף הדנה, הרב הראשי ליהדות אתיופיה, שכהונתו לא תוארך. גורם במשרד לשירותי דת (יהודית אורתודוקסית) אמר לאוריה אלקיים בגל"צ שהסיבה היא מאבקו של הרב כנגד הגזענות הפושה ברבנות הראשית, ובעיקר ברבנות פתח תקווה, אשר בראשה עומד הרב בנימין אטיאס, שמסרב לרשום יוצאי אתיופיה לנישואים מכיוון שמבחינתו הם אינם יהודים. הן משרד הדתות והן הרבנות הראשית* גיבו בעבר את הרב אטיאס והתנגדו למאבקו של הרב הדנה. כנראה שעכשיו הגיע העת לסגור איתו חשבון.
 
העוול שנעשה ליהדות אתיופיה הוא עצום, ועיקרו גזילת ומחיקת מסורתם ומנהגיהם היחודיים, והפיכתם לגרסה נוספת של האורתודוקסיה הציונית. זה סיפור אחר, שעוד יתפוצץ לכולנו בפנים. בתוך העוול הגדול הזה מסתתרות עוולות קטנות, שאפשר לסמוך על הרבנות הראשית ומשרד הדתות להעצים כמה שיותר. את הרב הדנה, כאמור, מדיחים רק משום שהעז להאבק למען הציבור אותו מונה לייצג.
 
ויש עוד זווית מעניינת לסיפור הזה: ארגון צהר הודיע זעזוע וגינה אתמול בחריפות את המעשה, ומנסה להפוך את ההחלטה, וזה בהחלט לזכותו. יש לזכור שכאשר כהונתו של הרב שלמה ריסקין עמדה במצב זהה, בסכנת אי-הארכה מסיבות לא ענייניות, יצאו בצהר למלחמת עולם, ואף איימו בפרישה מהרבנות הראשית(!) אם לא תוארך כהונתו. הם הצליחו למנוע את הגזרה.
 
אנחנו יודעים שצהר לא יצאו למלחמה על העגונות, מסורבות הגט, הטובלות, המתגיירות, ושאר עוולות של הרבנות. סביב פרשת הרב ריסקין טענתי שזה משום שלצערנו קורה שקליקה של רבנים דואגת קודם כל לחבריה, ולא לציבור. הפעם צריך לשים לב היטב אם המאמצים למען הדנה יפלו מאלו שנעשו למען הרב ריסקין. אם כן, נדע שגם לקליקה של צהר יש גבולות.
Capture
* יש לציין שהפעם הרב הראשי לאו פנה במכתב רשמי למשרד הדתות בדרישה לא להדיח את הרב הדנה.

רוב הציבור בעד תחבורה ציבורית בשבת

היום התקיים בועדת השרים לענייני חקיקה דיון על הצעת החוק להפעלת תחבורה ציבורית בשבת מטעם ח"כ של 'יש עתיד'. ההצעה נפסלה כמובן, שהרי הממשלה הנוכחית נשבעה אמונים לסטטוס קוו הארכאי בענייני דת ומדינה. לקראת הדיון פירסם מכון סמית סקר שנעשה עבור עמותת חדו"ש שמגלה שרוב בורר בציבור בעד הפעלת תחב"צ בשבת: 52% מהדתיים תומכים בהפעלת תחבורה ציבורית בהיקף כלשהו בשבת ו-72% מהציבור היהודי כולו. 65% ממצביעי הליכוד, 86% ממצביעי כולנו, 91% ממצביעי ישראל ביתנו, 65%(!) ממצביעי הבית היהודי, 93% ממצביעי המחנה הציוני, 94% ממצביעי יש עתיד ומרצ. אז למה זה לא קורה? אה, מפני שמי שקובע הן המפלגות החרדיות, שרוב מצביעיהן מתנגדים: 80% ממצביעי ש"ס ו-100% ממצביעי יהדות התורה מתנגדים להפעלת תחב"צ בשבת.
הפער הזה בין עמדת הציבור לבין פעולת הכנסת אופייני לענייני דת ומדינה. ע"ע כשרות, מקוואות, נישואין. וכמו שבסוגיות האחרות הוא מצטמצם בלי עזרת הפוליטיקאים, כך גם כאן. התרשים להלן מתוך כתבה של לי ירון ואלמוג בן זכרי ב'הארץ' שמונה את כל הפרוייקטים הפרטיים והמוניציפלים שמטרתם לאפשר לאנשים שאין להם רכב להתנייד בשבת. מספר הפרוייקטים האלה מרשים, ומראה שהציבור בישראל לא מוכן עוד לכופף את הראש בפני הסטטוס קוו ודורש את המינימום שלתפיסתו מגיע לו כאזרח משלם מיסים. ישר כוח לכל העושים בדבר ולמועצות המקומיות ולעיריות שהחליטו להרים את הכפפה.
bus