דת ומדינה

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

Capture2פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.
 
בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי
 
אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.
 
בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.
 
הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.
 
אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.
 
אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.
 
בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

על פשעים ועל עונשים ועל המודרניזציה של מערכת המשפט

בישראל עונש מוות משמש כגמביט פוליטי, אבל עצם הזעזוע שהיתכנותו מעוררת יכול ללמד אותנו על המרחק שעברנו מאז היה עונש מוות עניין נפוץ, למעשה שגרתי. הוצאות להורג היו בעבר כידוע לא רק מרובות מאוד, אלא גם פומביות מאוד. מהעליה על המוקד ועד לעריפה על ידי גיליוטינה, מה שכינו צדק, רק לפני כשלוש מאות שנה, היה מאוד נראה. על כך שהיום הוצאות להורג (לפחות במערב) הן עניין נדיר ושנוי במחלוקת עלינו להודות, בין השאר, לצ'זרה בקריה, לבטח אחד התורמים הגדולים ביותר לפרידה ממערכת המשפט הימי-ביניימית.
 
בקריה היה אריסטוקרט איטלקי צעיר כאשר כתב את ספרו בו הוא מציע רפורמה מקיפה במערכת המשפט והענישה של אירופה. את חיבורו מ-1764 הוא מתחיל בקביעה כי מערכת החוק והמשפט של אירופה נשענת על "שיירי חוקים של עם כובש קדום [=הרומאים], שכונסו בידי שליט קונסטנטינופול לפני אלף ומאתיים שנים, ואחר כך עורבבו עם מנהגי הלומברדים" – בקיצור, טלאי על טלאי של מנהגים ארכאים חסרי סדר או הגיון. בקריה מבקש להכניס מבהם הגיון, וזו המהפכה שהוא מציג.
 
זו מהפכה, יש להבין, לא מפני שבקריה דורש לבטל את עונש המוות, לבטל את העינויים, להנהיג שוויון בפני החוק, והפרדת רשויות, והליך משפטי הוגן ואחיד, לבטל אישומים סודיים שמוצגים ללא ידיעת הנאשם, לבטל מעצרים ללא ראיות, להתייחס לחשודים כחפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם, להכיר בכשרותן של נשים להעיד, ולבטל עונשים על חטאים דתיים (למשל, כפירה). כל אלה הן כמובן מהפכות עצומות, ומדינה שאינה מאמצת אותן אינה מדינה מתוקנת. אבל המהפכה של בקריה, והסיבה שהטקסט הזה נחשב כקלאסיקה של הנאורות, נעוצה בכך שבקריה מוכן לקרוא תיגר על העבר, לערער את סמכות המסורת-כמסורת, ולהציע רפורמה על בסיס עקרונות התבונה. כלומר, בקריה אינו מוצא במסורת סמכות, ומקדם את התבונה כמקור סמכות מרכזי. הקריטריון לאמת ולטוב השתנה.
 
ועוד מהפכה: ביטול עונשים על חטאים (שאינם פשעים) בעצם מפריד בין החוק הדתי לחוק הפוליטי. את החטאים הדתיים ישפוט האל, טוען בקריה, ואילו לשלטון הפוליטי סמכות לשפוט רק פשעים, כלומר רק את מה שמסכן את שלום הציבור במדינה. לחטאים אין קשר לתפקוד המדינה ולכן אין להם קשר לתפקיד המדינה. היא לא אמורה להתערב. זו עצמה גישה מודרנית, המבוססת על הנחות מוצא חילוניות. יחד עם סמכות המסורת, אפוא, מסלק בקריה, באופן לא מקרי כמובן, גם את סמכות הכנסייה. ועוד מסקנה: הענישה לדידו לא אמורה לכפר עבור הפושע על חטאיו. כלומר גם אם גנב או רצח, אל לו לשופט לקחת על עצמו את תפקיד הכומר ולארגן לעבריין זיכוך על ידי עינויים או עונש מקסימלי. את החשבון מול האל הפרט יסגור בעצמו. החברה אינה אחראית עליו, כפי שאין היא אשמה בחטאים שלו (כלומר, העונש האלוהי לא יבוא על ראשי כולם רק בגלל שהחוטא מתהלך ביניהם). לא צריך להגן על עצמנו מחטאיו של האחר. הקשר עם האל הוא ענין דתי-פרטי. הקשר עם החברה מסביב הוא עניין אזרחי-פומבי.
 
ועוד שינוי משמעותי: כל זה גם קשור לתפיסה ההולכת ומשתרשת שסבל הוא דבר שלילי. כלומר שראוי למנוע סבל, שאין כל רווח בסבל ושעלינו לנסות לצמצמו. סבל הופך אצל בקריה לבעיה חברתית ופוליטית. על החברה לנסות להקטין את סבלו של הפרט, ובוודאי שאל לה לגרום לו לסבל, אלא במידה ההכרחית. כל זה קשור ליחס המשתנה לגוף האדם, לתחום הפרטי, וכאמור לעיל לדת.
 
ומה שמדהים הוא שהספר שלו הופך לתופעה. מדובר במקרה נדיר בו הגות אכן משנה את העולם. תוך שנים בודדות הוא הופץ בכל אירופה וחולל רפורמה מקיפה במערכות משפטיות של מדינות שונות. מעבר לכך, בקריה הפך לסדנדרט. כל מערכת משפט בעולם המערבי המודרני מדדה עצמה מולו.
 
כמובן שהיו לספר מתנגדים רבים. הכנסייה הקתולית, באופן טבעי, הוקיעה אותו והכניסה את הספר לרשימת הספרים האסורים (תמיד כדאי לקרוא מה שברשימה הזאת). משפטנים שמרנים פסלו את הביקורת של בקריה על העינויים, למשל, וסברו שהם חיוניים. כפי שראינו לא מזמן גם בארצנו, סביב הדיון בסרבנות גט, יש עדיין מי שחושב שמלקות היא דרך ראויה לפתור את הבעיה, ושהמדינה אמורה גם היום להעניש אדם על חטא דתי. אבל רוב העולם כבר לא שם. אגב, בפינת הקיצונים משני הצדדים אפשר לציין כאן את מישל פוקו, שרואה בבקריה את נציג ה"כוח", שביקש לייעל את מערכת הענישה, ובכסות הומאנית תיעש את הענישה והפך אותה לחלק עמוק ומהותי יותר מהחברה, ועל כן שלילי יותר. שויין.
 
התרגום של עתליה זילבר נעים מאוד לקריאה (אינני יודע עד כמה מדוייק כי אינני יודע איטלקית), והמבוא של שחר אלדר מאיר עיניים (אם כי אני מתפלא שהוא לא נותן יותר קרדיט על הספר לאחים ורי, שכנראה הזינו את בקריה ברעיונות רבים, לכל הפחות). חייבים גם לברך את הוצאת המרכז האקדמי שלם ואת העורך שלה אסף שגיב על המפעל המופלא שהיא יזמה ומתמידה בו, והוא תרגום מהמיטב ומהחשוב ביותר בהגות המערבית המודרנית. ספר כמו תרגום בקריה לעולם לא יהיה רב מכר, אבל הוא ישמש שוחרי ידע דוברי עברית עוד עשורים רבים, הרבה אחרי שעודפי העותקים של רבי המכר העכשוויים ייגרסו ושמות מחבריהם יהפכו לפריטי טריוויה בחידונים. ישר כוח לעושים במלאכה.
Capture

יום משמעותי: מונופול הרבנות על הכשרות מתפרק

יום חג הוא לנו. ארגון הרבנים 'צהר' הודיע שהוא מקים מערך כשרות נפרד מהרבנות הראשית לישראל. מדובר במכה קשה למונופול המושחת של הרבנות, ובתחילת הפירוק של מערך הכשרות לארגונים שונים שיתנו לציבור שירות טוב יותר.
 
המערך לא ישתמש במילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית כידוע, אלא ייקרא "פיקוח מזון". כפי שמדווח קובי נחשוני בוואינט, "המערך […] יפעל כחברה פרטית תחת ארגון הרבנים הציוני-דתי. בראשו יעמוד הרב רפי פוירשטיין, ממייסדי צהר, היו"ר לשעבר ואחד מבכיריו כיום. גוף הכשרות יעסיק עשרות משגיחים ומשגיחות, שחלקם כבר הוכשרו על ידי הארגון בחודשים האחרונים." אל הארגון יעבור הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעבד עד כה עם 'השגחה פרטית'.
 
ואכן, צריך לתת כאן את כל הקרדיט למיזם 'השגחה פרטית' ולמייסדיו, חיה גלבוע, ח"כ רחל עזריה והרב אהרון ליבוביץ', וגם למנהלת איילה פאלק. מדובר בפירוש בהמשך של הקו שהוא התווה באופן חלוצי. אלמלא הארגון הקטן הזה היה קם ומצליח במאמצים רבים אך תוך זמן קצר לפרוש רשת מעל עשרים עסקים שמשתמשים בשירותיו לא היה עולה על דעתם של רבני צהר לצאת לדרך עצמאית בעצמם. גם החלטות בית המשפט אחרי עתירת המרכז הרפורמי לדת ומדינה עיגנו את המיזם בחוק. צהר ראו כי טוב, והחליטו לעשות מעשה. אגב, הם ימשיכו כפי הנראה להעסיק משגיחות כשרות, לא רק משגיחים, כמו 'השגחה פרטית'.
 
כמובן, כל זה על רקע השחיתות האיומה והשירות המתעמר, היהיר, העצל, הרשלני, המסואב והמכוער של הרבנות הראשית. שני דוחות שונים של שני מבקרי מדינה שונים מצאו ליקויים מקיפים במערך הכשרות של הרבנות. השטח מוכן לאלטרנטיבה, לאחר שהרבנות החריבה את המוניטין שלה לחלוטין.
 
וקמה כבר התנגדות. הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושמואל אליהו (שלישיית גזענות-פטריארכיה-תיאוקרטיה) מתעקשים ש"כל פגיעה בבלעדיות של הרבנות הראשית, משמעותה, נזק בלתי הפיך למערכות הדתיות במדינה". עבורם נזק למונופול וליכולת הכפייה הוא נזק ליהדות.
 
יש כאן אפוא מעשה דרמטי, שיכול גם לחדד את קווי השבר בתוך הציבור הציוני דתי. בכל מקרה זו דוגמא נהדרת לפעולה מזהירה של אקטיביזם חברתי שענה על צורך אמיתי ושינה, אמנם במישור אחד, את מצב שדה הדת והמדינה בישראל. כעת להמשך המאבק למען נישואים חופשיים בישראל (שלא תטעו: מיזם הנישואים של צהר הוא חלק מהרבנות).
Capture

נציגי החרדים קפצו מעל הפופיק, הציבור מתקומם

בקואליציה הנוכחית החרדים קיבלו כוח שמעולם לא היה להם. נתניהו פשוט חתם על כל צ'ק שהם הגישו לו, ממשי או מטאפורי. איך כתב יוסי אליטוב עורך 'משפחה' החרדי? "כל מה שחולמים בלילה – מקבלים בבוקר". אלא שהשתן עלה לראש, והמפלגות החרדיות, בעידוד התקשורת החרדית ובעבודה מאחורי הקלעים של החרד"ל, הבינו בטעות שהם לא מיעוט אלא מעין אליטה חדשה עבור ציבור ישראלי שהופך מסורתי יותר ויותר.

כמו עם הסיפור על השמאל הנעלם שבעצם קיים, גם כאן מדובר באשליה. יש תהליך של "מסורתיזציה" בישראל, אבל הוא לא מוביל אל, אלא מחליף, "אורתודוקסיזציה". הן חילונים והן מסורתיים, כולל מצביעי ליכוד, כולנו, בית יהודי ואפילו ש"ס, רוצים, אחרי שחלקם עשו קידוש, לעשות קניות בשבת. בכל שבת קונים מאות אלפי(!) יהודים בקניונים, וכמובן גם במרכולים.

חוק המרכולים הוא חוק רע, משום שהוא מקדם כפייה דתית. הוא חוק כוחני, שמגיע לא מתוך הסכמה ופשרה, אלא מתוך רצון חרדי לראות "הישג" ורצון חרדל"י (בהובלת הדמוקרט הגדול בצלאל "לנתק את גבעתיים" סמוטריץ') להחזיר את המדינה בתשובה. הוא חוק שבכוונה מכניס אצבע אורתודוקסית בעין חילונית.

כמו תמיד עם כפיה דתית, התוצאה הפוכה: הציבור מתקומם. בלילה עבר חוק עזר עירוני בראשון לציון שיאפשר לאחת הערים הגדולות בישראל, גם אם החוק יעבור, לפתוח מרכולים בשבת. כך מתעתדות לעשות גם גבעתיים, חולון, רמת גן וערים נוספות. מסתבר שהחוק של דרעי גורם לחילול השבת הרשמי הגדול ביותר מאז ניסוח הסטטוס קוו. Great Success.

אני דווקא כן חושב שיש ערך לצביון יהודי-שבתי משותף במדינה. באופן אישי אני חושב שצריך להיות פחות מסחר בשבת. אבל כל הסדר שכזה חייב לבוא מתוך הידברות. בהסכמה. הוא חייב לכלול פשרות גם מהצד האורתודוקסי, כמו אישור תחבורה ציבורית בשבת ופתיחת מוסדות תרבות (מוזיאונים למשל) בשבת. לא תוכל להיות כפייה כוחנית חד צדדית על ציבור שלא מעוניין בכך.

כרגיל, הממסד האורתודוקסי לא מסוגל להתפשר, ומקבל בסופו של דבר את ההפך ממה שהוא רוצה. כך זה גם בגיור, בנישואים, בכשרות. כך זה יהיה גם בכותל. כך גם בשבת. בכל מקום שמנסים לכפות, הציבור מתקומם.

Capture

בתי הדין הרבניים: עוול, טירוף וההכרח במסלול נישואים אזרחי

אני חושב שאי אפשר לקרוא את ספרה של רבקה לוביץ על תלאותיה מול בית הדין הרבני ועדיין לתמוך בחיבור הזה בין דת למדינה. סיפור ועוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור, על נשים, רובן קשות יום, שנאלצות להתחנן לאדם שהתחתנו איתו שייתן להן בטובו את חירותן. הן רק רוצות להתגרש, ואילו הוא נמצא בעמדת כוח מול מי שפעם אהב אבל כעת קרוב לוודאי הוא שונא. ולמה שלא יינצל את עמדתו ויתעלל באישתו? זה רובד ראשון.
 
רובד שני הוא בית הדין. דיינים שלא מחפשים צדק, לא מבקשים להקל, לא מתייחסים כלל לרצונה של האישה. דאגתם היחידה היא להלכה. ומכיוון שההלכה מפלה את האישה באופן חריף, הם מסייעים לבעלה לאמלל אותה. אפילו כשיש להם כלים הלכתיים הם לרוב לא משתמשים בהם מפחד לקחת אחריות ולנסות נטיב חדש. הנשים תמיד סובלות.
 
הנה שלוש דוגמאות קטנות מהספר:
 
• אשה צעירה ממשפחה עניה, התחתנה עם גבר בעיקר כדי לברוח מהבית. מהר מאוד התברר שזה לא הולך. הם נפרדו, והיא חיה עם בן זוג חדש, שרוצה להתחתן איתה. בעלה לא מוכן לתת לה גט, אלא תמורת כסף. הדיינים מגבים אותו. כשהיא כבר מוכנה לשלם הם שומעים באופן מקרי שיש לה בן זוג חדש. שואלים אותה אם שכבה איתו. היא מגמגמת שכן. הם פוסקים שהיא "אסורה לבעלה ולבועלה" – כלומר פסולת חיתון לשניהם. בן הזוג החדש שומע שהם לא יכולים להתחתן וזורק אותה. היא נשארת בלי כלום. האם גבר יהיה פסול להתחתן עם בת זוג ששכב איתה כשהוא נשוי לאחרת? ודאי שלא. אין "אסור לאשתו ולבת זוגו".
 
• בעלה של אישה מסויימת בגד בה עם אחרת, תקף אותה באלימות, הכה אותה ואנס אותה. הדיינים, שאמונים על ההלכה, לא מסוגלים לפסוק שכל זה הוא סיבה לגיטימית לגט. כי ההלכה לא חושבת כך. תקיפה או אונס אינן עילות לגירושין מגבר. האישה המוכה והנאנסת צריכה למצוא עילה אחרת על מנת שבית הדין ידרוש מבעלה לתת לה גט. ושוב: המצב שונה לגבי גבר שאשתו בגדה בו. כאן זו עילה ברורה לגירושין ולדיינים אין בעיה לגרש אותם מיד.
 
• אישה בת למעלה משבעים מעוניינת להינשא בשלישית. שני בעליה הקודמים נפטרו. אבל אישה שהתאלמנה פעמיים (לפעמים, שלוש) מוגדרת הלכתית כ"אישה קטלנית", ויש כביכול סכנה לגברים שמתחתנים איתה. בית הדין שוקל האם לאפשר לה להתחתן. לבסוף בית הדין מסכים לתת לה להתחתן במדינת ישראל, וזאת משום שבעלה הראשון נפטר בחו"ל, ואילו מאז עברה לחיות בארץ, כך שאולי "המזל שלה השתנה", והיא כבר לא קטלנית. ושוב: אין דבר כזה "בעל קטלני", רק "אישה קטלנית". גבר יכול להתאלמן עשרים פעם ולא תהיה שום בעיה הלכתית שיתחתן שוב.
איך ייתכן שכולנו נתונים לחסדיה של המערכת המעוותת הזאת? כמובן שזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, כולל בזבל האלילי על "אישה קטלנית", אבל למה לכפות את הטירוף הזה על כלל אזרחי ישראל? יש הכרח ברור לפתוח מסלול של נישואים אזרחיים במדינה. עד אז, יש חובה ברורה להיזהר ולא להתחתן בשום אופן ברבנות הראשית, פן נגיע חלילה לבתי הדין הרבניים. המצב הנוכחי, בכל מקרה, לא יכול להימשך.
Capture

מאחורי הקלעים, יחסי דת ומדינה בנקודת רתיחה

אחרי הכרעת בג"צ שמותר יהיה לפרסם "מצג אמת" על ההשגחה ההלכתית בבתי קפה ומסעדות, ולקראת ההכרעה על משחקי הכדורגל בשבת ועל מתווה הכותל, הרוחות מתחממות. ראש הממשלה נתניהו אמר הלילה לכתבים כי במתווה הכותל "הרפורמים והקונסרבטיבים רצו לקבל הכרה בדלת האחורית", ולכן לכאורה היה צורך למנוע זאת.
 
הדברים האלה הם סטירת לחי למיליוני יהודים בארה"ב. לא מספיק שאין הכרה רשמית לזרמים שהם שייכים אליהם, ראש הממשלה מתייחס אל העניין כאילו מדובר במשהו רע. והרי למה לא להכיר רשמית בזרמים המונים מיליוני יהודים? איך זה יכול להזיק למדינה? אבל לא רק שלא מכירים, אלא גם יורקים בפרצופם.
 
מדובר גם בעיוות המציאות, שכן הממשלה היא שהציעה לתנועות הלא-אורתודוקסיות את פשרת מתווה הכותל, אחרי שרצתה להרחיקן מהרחבה הוותיקה. והרי על הפשרה הזאת הסכימו ראשי המפלגות החרדיות, ונזכרו להרים קול צעקה רק אחרי אישורה בממשלה (בעקבות לחץ עליהם מהחרד"ל, דרך התקשורת החרדית).
 
מה יכולה להיות הסיבה לדבריו של נתניהו? רמז אפשר למצוא בדברי העיתונאי החרדי הותיק יצחק נחשוני, שכתב לפני שעה קלה בטוויטר: "לא היה משהו שחיזק את הברית בין נתניהו והחרדים יותר מההצהרה שלו כי הרפורמים רצו לבצע מחטף ולקבל הכרה דרך התביעות בנושא הכותל. כמו השבעה בכותל"
 
הברית בין נתניהו לחרדים, כלומר ברית הכניעה במסגרתה עושה נתניהו כל מה שהם אומרים לו, כבר חזקה מאוד, אולם היא ניצבת בפני אתגר קרוב: נתניהו צריך לאשר משחקי כדורגל בשבת. החוק כרגע אינו מאפשר אותם, למרות שהעניין קיים מלפני קום המדינה. העותרים לבג"ץ נגד המשחקים, ארגון חרד"לי בשם 'התנועה למדינה יהודית דמוקרטית', מפעילים לחץ על המפלגות החרדיות כדי שיפעילו לחץ על נתניהו כדי שלא ייתן אישור. אתמול רמזו שופטי בג"ץ שאם לא יהיה אישור רשמי הם יאלצו לפסוק שאסור לשחק בשבת. זה החוק, בכל זאת.
 
נתניהו מאוד רוצה לתת אישור, כי הוא מבין שבוחריו רוצים כדורגל בשבת והוא לא מעוניין בעוד כניעה מבישה לחרדים. לכם, אפשר להעריך, הוא "מחזק את הברית", כלומר לקראת נתינת אישור רשמי לכדורגל בשבת.
 
מעל הכל גם מרחפת הכרעת בג"ץ בעניין מתווה הכותל. שם מבקשות התנועות הלא-אורת' כנגד אי-יישום החלטת הממשלה, כלומר מתווה הפשרה. והנה תשובתו של חה"כ גפני בעניין (תודה למשה הלפרין על ההפנייה). חג שמח, אזרחי ישראל.
Capture

כמה נתונים משמעותיים ממדד דת ומדינה של חדו"ש

מדד דת ומדינה של עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון (בביצוע מכון הסקרים סמית), שמתפרסם זו השנה התשיעית, מביא כמה נתונים מעניינים.
 
למשל להלן, על הפרדת דת ממדינה. המספרים הם גדולים מאוד, אם כי צריך לזכור שהמושג "הפרדת דת ממדינה" לא ממש ברור. יש להניח שאנשים רוצים בעיקר תחב"צ בשבת ונישואים אזרחיים. המגמה, בכ"א, ברורה. הסלידה מההתערבות של הממסד הדתי בחיי האזרחים גדלה. הקרדיט כולו לרבנות הראשית לישראל ולמפלגות החרדיות.
 
עוד מעניין: 65% סבורים שיש להעניק לרפורמים ולקונסרבטיבים מעמד והכרה שווים לאורתודוכסים (67% בנישואים, בכשרות – 52%, ובגיור – 49%). נתונים משמעותיים, בעיקר עניין הגיור.
 
בקשר לנישואים, בהינתן בחירה 50% היו בוחרים להתחתן ברבנות/אורתודוקסית, 30% נישואים אזרחיים, 11% חתונה רפורמית או קונסרבטיבית, 9% לא היו מתחתנים. כאן מעניינים אותם 11% שמעוניינים בחתונה רפור'/קונ', שכן אלו מתאימים לשיעור שמתגלה בסקרים האחרונים של ישראלים שמזדהים כחברים בזרמים הללו. וזה שיעור גדול.
 
לבסוף, 58% סבורים שיש "הדתה" במערכת החינוך הממלכתית, ו-46% מהנשאלים תומכים בכך. 78% בעד לימוד מורשת בזרם הממלכתי אם יכללו את הגישות השונות, כלומר גם גישה חילונית ורפור'/קונ'.
 
Capture

רוב העם מעוניין ברחבה שוויונית בכותל ומקום מרכזי יותר לנשים בתפילה

כמעט בכל דיון על מתווה הכותל הטענות כנגד מתייחסות אל הנאבקים למען רחבה שוויונית ופלורליסטים כקבוצה קטנה, שולית, תמהונית, שצצה משום מקום וסתם מפריעה לרוב המסורתי. "קבוצה קטנה ושולית של כמה עשרות עסקנים בתנועה הרפורמית" קרא להם פעם חה"כ סמוטריץ'. היום במעריב מתגלה כי המציאות רחוקה מכך:
 
על פי הסקר לא פחות מ-55% מכלל הציבור היהודי תומכים בנשות הכותל. כמעט שני שליש בקרב הדתיים(!) ושליש בקרב החרדים(!) תומכים ברחבה שוויונית בכותל. 53% מהציבור כולו תומכים בעליית נשים לקרוא בתורה, 67% סבורים שאין בעיה שאישה תשיר תפילות.
 
הנתונים האלה כל כך מובהקים שהם מבהירים מיד מדוע כל כך חשוב לממסד האורתודוקסי לבטל את התופעה ולנסות לגמדה: ברור לכולם שברגע שתוקם רחבה שוויונית, עם כניסה נורמלית והכרה רשמית של המדינה, חילונים ומסורתיים רבים יגיעו אליה להתפלל יחד כל המשפחה. גם לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית יותר יהיה מקום אלטרנטיבי. ברור לכולם שברגע שרוב הציבור לא רואה שום בעיה עם התייחסות שוויונית לנשים, גם בענייני דת.
 
וזה הדבר האחרון שהרבנות הראשית וארגוני החרד"ל מעוניינים בו, שתהיה לנו בחירה. שנוכל לוותר עליהם. שנשים תקבלנה מקום גדול יותר, אולי אפילו מקום שווה.
 
אז כן, קבוצה קטנה של עסקנים מפריעה לרוב. רק לא מי שסיפרו לכם.
Capture