דת ומדינה

בתי הדין הרבניים: עוול, טירוף וההכרח במסלול נישואים אזרחי

אני חושב שאי אפשר לקרוא את ספרה של רבקה לוביץ על תלאותיה מול בית הדין הרבני ועדיין לתמוך בחיבור הזה בין דת למדינה. סיפור ועוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור, על נשים, רובן קשות יום, שנאלצות להתחנן לאדם שהתחתנו איתו שייתן להן בטובו את חירותן. הן רק רוצות להתגרש, ואילו הוא נמצא בעמדת כוח מול מי שפעם אהב אבל כעת קרוב לוודאי הוא שונא. ולמה שלא יינצל את עמדתו ויתעלל באישתו? זה רובד ראשון.
 
רובד שני הוא בית הדין. דיינים שלא מחפשים צדק, לא מבקשים להקל, לא מתייחסים כלל לרצונה של האישה. דאגתם היחידה היא להלכה. ומכיוון שההלכה מפלה את האישה באופן חריף, הם מסייעים לבעלה לאמלל אותה. אפילו כשיש להם כלים הלכתיים הם לרוב לא משתמשים בהם מפחד לקחת אחריות ולנסות נטיב חדש. הנשים תמיד סובלות.
 
הנה שלוש דוגמאות קטנות מהספר:
 
• אשה צעירה ממשפחה עניה, התחתנה עם גבר בעיקר כדי לברוח מהבית. מהר מאוד התברר שזה לא הולך. הם נפרדו, והיא חיה עם בן זוג חדש, שרוצה להתחתן איתה. בעלה לא מוכן לתת לה גט, אלא תמורת כסף. הדיינים מגבים אותו. כשהיא כבר מוכנה לשלם הם שומעים באופן מקרי שיש לה בן זוג חדש. שואלים אותה אם שכבה איתו. היא מגמגמת שכן. הם פוסקים שהיא "אסורה לבעלה ולבועלה" – כלומר פסולת חיתון לשניהם. בן הזוג החדש שומע שהם לא יכולים להתחתן וזורק אותה. היא נשארת בלי כלום. האם גבר יהיה פסול להתחתן עם בת זוג ששכב איתה כשהוא נשוי לאחרת? ודאי שלא. אין "אסור לאשתו ולבת זוגו".
 
• בעלה של אישה מסויימת בגד בה עם אחרת, תקף אותה באלימות, הכה אותה ואנס אותה. הדיינים, שאמונים על ההלכה, לא מסוגלים לפסוק שכל זה הוא סיבה לגיטימית לגט. כי ההלכה לא חושבת כך. תקיפה או אונס אינן עילות לגירושין מגבר. האישה המוכה והנאנסת צריכה למצוא עילה אחרת על מנת שבית הדין ידרוש מבעלה לתת לה גט. ושוב: המצב שונה לגבי גבר שאשתו בגדה בו. כאן זו עילה ברורה לגירושין ולדיינים אין בעיה לגרש אותם מיד.
 
• אישה בת למעלה משבעים מעוניינת להינשא בשלישית. שני בעליה הקודמים נפטרו. אבל אישה שהתאלמנה פעמיים (לפעמים, שלוש) מוגדרת הלכתית כ"אישה קטלנית", ויש כביכול סכנה לגברים שמתחתנים איתה. בית הדין שוקל האם לאפשר לה להתחתן. לבסוף בית הדין מסכים לתת לה להתחתן במדינת ישראל, וזאת משום שבעלה הראשון נפטר בחו"ל, ואילו מאז עברה לחיות בארץ, כך שאולי "המזל שלה השתנה", והיא כבר לא קטלנית. ושוב: אין דבר כזה "בעל קטלני", רק "אישה קטלנית". גבר יכול להתאלמן עשרים פעם ולא תהיה שום בעיה הלכתית שיתחתן שוב.
איך ייתכן שכולנו נתונים לחסדיה של המערכת המעוותת הזאת? כמובן שזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, כולל בזבל האלילי על "אישה קטלנית", אבל למה לכפות את הטירוף הזה על כלל אזרחי ישראל? יש הכרח ברור לפתוח מסלול של נישואים אזרחיים במדינה. עד אז, יש חובה ברורה להיזהר ולא להתחתן בשום אופן ברבנות הראשית, פן נגיע חלילה לבתי הדין הרבניים. המצב הנוכחי, בכל מקרה, לא יכול להימשך.
Capture

מאחורי הקלעים, יחסי דת ומדינה בנקודת רתיחה

אחרי הכרעת בג"צ שמותר יהיה לפרסם "מצג אמת" על ההשגחה ההלכתית בבתי קפה ומסעדות, ולקראת ההכרעה על משחקי הכדורגל בשבת ועל מתווה הכותל, הרוחות מתחממות. ראש הממשלה נתניהו אמר הלילה לכתבים כי במתווה הכותל "הרפורמים והקונסרבטיבים רצו לקבל הכרה בדלת האחורית", ולכן לכאורה היה צורך למנוע זאת.
 
הדברים האלה הם סטירת לחי למיליוני יהודים בארה"ב. לא מספיק שאין הכרה רשמית לזרמים שהם שייכים אליהם, ראש הממשלה מתייחס אל העניין כאילו מדובר במשהו רע. והרי למה לא להכיר רשמית בזרמים המונים מיליוני יהודים? איך זה יכול להזיק למדינה? אבל לא רק שלא מכירים, אלא גם יורקים בפרצופם.
 
מדובר גם בעיוות המציאות, שכן הממשלה היא שהציעה לתנועות הלא-אורתודוקסיות את פשרת מתווה הכותל, אחרי שרצתה להרחיקן מהרחבה הוותיקה. והרי על הפשרה הזאת הסכימו ראשי המפלגות החרדיות, ונזכרו להרים קול צעקה רק אחרי אישורה בממשלה (בעקבות לחץ עליהם מהחרד"ל, דרך התקשורת החרדית).
 
מה יכולה להיות הסיבה לדבריו של נתניהו? רמז אפשר למצוא בדברי העיתונאי החרדי הותיק יצחק נחשוני, שכתב לפני שעה קלה בטוויטר: "לא היה משהו שחיזק את הברית בין נתניהו והחרדים יותר מההצהרה שלו כי הרפורמים רצו לבצע מחטף ולקבל הכרה דרך התביעות בנושא הכותל. כמו השבעה בכותל"
 
הברית בין נתניהו לחרדים, כלומר ברית הכניעה במסגרתה עושה נתניהו כל מה שהם אומרים לו, כבר חזקה מאוד, אולם היא ניצבת בפני אתגר קרוב: נתניהו צריך לאשר משחקי כדורגל בשבת. החוק כרגע אינו מאפשר אותם, למרות שהעניין קיים מלפני קום המדינה. העותרים לבג"ץ נגד המשחקים, ארגון חרד"לי בשם 'התנועה למדינה יהודית דמוקרטית', מפעילים לחץ על המפלגות החרדיות כדי שיפעילו לחץ על נתניהו כדי שלא ייתן אישור. אתמול רמזו שופטי בג"ץ שאם לא יהיה אישור רשמי הם יאלצו לפסוק שאסור לשחק בשבת. זה החוק, בכל זאת.
 
נתניהו מאוד רוצה לתת אישור, כי הוא מבין שבוחריו רוצים כדורגל בשבת והוא לא מעוניין בעוד כניעה מבישה לחרדים. לכם, אפשר להעריך, הוא "מחזק את הברית", כלומר לקראת נתינת אישור רשמי לכדורגל בשבת.
 
מעל הכל גם מרחפת הכרעת בג"ץ בעניין מתווה הכותל. שם מבקשות התנועות הלא-אורת' כנגד אי-יישום החלטת הממשלה, כלומר מתווה הפשרה. והנה תשובתו של חה"כ גפני בעניין (תודה למשה הלפרין על ההפנייה). חג שמח, אזרחי ישראל.
Capture

כמה נתונים משמעותיים ממדד דת ומדינה של חדו"ש

מדד דת ומדינה של עמותת חדו"ש – לחופש דת ושוויון (בביצוע מכון הסקרים סמית), שמתפרסם זו השנה התשיעית, מביא כמה נתונים מעניינים.
 
למשל להלן, על הפרדת דת ממדינה. המספרים הם גדולים מאוד, אם כי צריך לזכור שהמושג "הפרדת דת ממדינה" לא ממש ברור. יש להניח שאנשים רוצים בעיקר תחב"צ בשבת ונישואים אזרחיים. המגמה, בכ"א, ברורה. הסלידה מההתערבות של הממסד הדתי בחיי האזרחים גדלה. הקרדיט כולו לרבנות הראשית לישראל ולמפלגות החרדיות.
 
עוד מעניין: 65% סבורים שיש להעניק לרפורמים ולקונסרבטיבים מעמד והכרה שווים לאורתודוכסים (67% בנישואים, בכשרות – 52%, ובגיור – 49%). נתונים משמעותיים, בעיקר עניין הגיור.
 
בקשר לנישואים, בהינתן בחירה 50% היו בוחרים להתחתן ברבנות/אורתודוקסית, 30% נישואים אזרחיים, 11% חתונה רפורמית או קונסרבטיבית, 9% לא היו מתחתנים. כאן מעניינים אותם 11% שמעוניינים בחתונה רפור'/קונ', שכן אלו מתאימים לשיעור שמתגלה בסקרים האחרונים של ישראלים שמזדהים כחברים בזרמים הללו. וזה שיעור גדול.
 
לבסוף, 58% סבורים שיש "הדתה" במערכת החינוך הממלכתית, ו-46% מהנשאלים תומכים בכך. 78% בעד לימוד מורשת בזרם הממלכתי אם יכללו את הגישות השונות, כלומר גם גישה חילונית ורפור'/קונ'.
 
Capture

רוב העם מעוניין ברחבה שוויונית בכותל ומקום מרכזי יותר לנשים בתפילה

כמעט בכל דיון על מתווה הכותל הטענות כנגד מתייחסות אל הנאבקים למען רחבה שוויונית ופלורליסטים כקבוצה קטנה, שולית, תמהונית, שצצה משום מקום וסתם מפריעה לרוב המסורתי. "קבוצה קטנה ושולית של כמה עשרות עסקנים בתנועה הרפורמית" קרא להם פעם חה"כ סמוטריץ'. היום במעריב מתגלה כי המציאות רחוקה מכך:
 
על פי הסקר לא פחות מ-55% מכלל הציבור היהודי תומכים בנשות הכותל. כמעט שני שליש בקרב הדתיים(!) ושליש בקרב החרדים(!) תומכים ברחבה שוויונית בכותל. 53% מהציבור כולו תומכים בעליית נשים לקרוא בתורה, 67% סבורים שאין בעיה שאישה תשיר תפילות.
 
הנתונים האלה כל כך מובהקים שהם מבהירים מיד מדוע כל כך חשוב לממסד האורתודוקסי לבטל את התופעה ולנסות לגמדה: ברור לכולם שברגע שתוקם רחבה שוויונית, עם כניסה נורמלית והכרה רשמית של המדינה, חילונים ומסורתיים רבים יגיעו אליה להתפלל יחד כל המשפחה. גם לאורתודוקסיה הפרוגרסיבית יותר יהיה מקום אלטרנטיבי. ברור לכולם שברגע שרוב הציבור לא רואה שום בעיה עם התייחסות שוויונית לנשים, גם בענייני דת.
 
וזה הדבר האחרון שהרבנות הראשית וארגוני החרד"ל מעוניינים בו, שתהיה לנו בחירה. שנוכל לוותר עליהם. שנשים תקבלנה מקום גדול יותר, אולי אפילו מקום שווה.
 
אז כן, קבוצה קטנה של עסקנים מפריעה לרוב. רק לא מי שסיפרו לכם.
Capture

שבירת מונופול הכשרות של הרבנות – צעד נוסף בדרך לחופש דת

לבד מביטול החוק לאפלייה בגיוס, שם הדרך לתיקון עוד ארוכה, בג"צ הכריע אתמול באופן משמעותי במחלוקת בשדה הכשרות. מערך הכשרות של הרבנות, זאת יודע כל מי שקרא שתי דו"חות של מבקרי מדינה שונים עליו, מכיר את המצב בשטח ו/או דיבר עם רבנים המעורים בעניין, במצב תת-רמה על גבול הגסיסה. שחיתות, עצלות, גסות רוח, ניצול, חילול השם – כל מה שלמדנו לצפות מהרבנות הראשית לישראל.
 
בשנים האחרונות קמה אלטרנטיבה לכשרות של הרבנות. השגחה פרטית, בהנהגת הרב אהרון ליבוביץ', משגיחה על כשרותם של עשרות בתי עסק, ומתרחבת כל הזמן. אין כמו הצטרפותו של הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעזב את משרתו במערך של הרבנות הראשית, אל המיזם הזה, כדי להבהיר תחת איזו כשרות כדאי לאכול.
 
הפסיקה בבג"ץ אתמול בעצם אישררה את המצב שיצרה 'השגחה פרטית': אם אין לך תעודה מהרבנות אסור לתלות שלט שהמקום "כשר" (המילה הזאת היא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל), אבל מותר לתלות שלט שמבהיר שהכשרת את המקום. לשון פסק הדין: "אסור לבית אוכל שאינו מחזיק בתעודת הכשר להציג כל מצג כשרותי, אולם מותר לו להציג מצג אמת בדבר הסטנדרטים שעליהם הוא מקפיד ואופן הפיקוח על שמירתם, הכולל גם הבהרה מפורשת כי אין בידו תעודת הכשר" – כן, מדהים, מותר לכתוב את האמת של שלט!
 
העתירה לבג"ץ הוגשה על ידי עו"ד ריקי שפירא-רוזנברג מהמרכז הרפורמי לדת ומדינה, והיא מהווה ניצחון גדול. היא מחזיקה בקרבה יותר ממה שנראה. בג"צ כאן איפשר את שבירת המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות. הוא אישרר את המצב בשטח שיצרה 'השגחה פרטית', ופתח את הדלת לעוד ארגוני כשרות בסגנונות שונים. מה שהיה פעם רק פריבילגיה של זרמים חרדיים, תוך העלמת עין של הרבנות, יוכל עכשיו להיות נחלת כל הציבור. כפי שכותב הבוקר ד"ר שוקי פרידמן ב'הארץ', הפסיקה הופכת את הרבנות הראשית לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיתה, ומצעידה אותנו עוד צעד בדרך לחופש דת במדינה.
 
השלב הבא: שבירת המונופול של הרבנות על נישואים, וכמו בכשרות, גם כאן יש כבר ארגונים – הויה, טקסים, משפחה חדשה – שמקימים את התשתית בשטח. יום יבוא.

על מאבקי השבת, מלכוד נתניהו, והובלת החרדים על ידי החרד"לים

מעט בשולי החדשות מתעצם שוב "המאבק על השבת" (שם קוד לקולות שמשמיעים חברי כנסת ועסקנים חרדים שאישית לא ממש אכפת להם שחילול שבת המוני שנמשך מאז קום המדינה ימשיך עוד קצת, אבל שנגררים אחרי כלי התקשורת החרדיים העצמאיים יחסית ומפעילים לחץ על ראש הממשלה בעניין). הפעם הסיפור מעניין מפני שהוא נוגע לא רק לעבודות הרכבת, אלא גם למשחקי כדורגל בשבת.
 
בעוד שבועיים יתקיים דיון בבג"ץ בעניין משחקי הכדורגל בשבת, ובימים הבאים אמורה המדינה להציג את עמדתה בפני בית המשפט. על פי החוק היבש, אין היתר למשחקים, אבל אנחנו יודעים שמשחקים כדורגל בשבת עוד מלפני קום המדינה. מי שעתר לבג"ץ (ב-2015) היא 'התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית', שדורשת לאכוף את חוקי העבודה על קבוצות הכדורגל. בפברואר השנה הגיש היועמ"ש מנדלבליט תשובה בשם המדינה וטען שיש להמשיך את המצב הנוכחי, שכן אוטוטו מתכנסת ועדת ההיתרים המורכבת מראש הממשלה, שר העבודה והשר לשירותי הדת היהודית-אורתודוקסית (במקרה שלנו דוד אזולאי מש"ס, שלא הגיע לישיבה מפני שסמכויותיו ממילא אצל רה"מ), שבסמכותה לתת את ההיתר. בג"ץ אישר כמובן להמתין לאישור רשמי של הועדה.
 
הועדה כונסה לפני שבוע, ורצתה מאוד לתת היתר כללי לכדורגל בשבת. נתניהו מבין היטב שרוב מוחלט של מצביעי ליכוד מעוניינים להמשיך ללכת למשחקי כדורגל בשבת, ולחילופין שהוא ייראה מאוד רע אם ייכנע לחרדים בעניין זה. אלא שאז נזעקו החרדים. מילא שמחללים שבת ללא היתר. אבל שהממשלה שכוללת אותם תיתן אישור רשמי לחילול שבת? כך, למשל, הרשל"צ יצחק יוסף אמר ש"הספרדים שלנו, אנשים לא כל כך דתיים, אולי אפילו מחללי שבת, אבל ברגע שיש כדורגל בשבת וזה יהיה היתר רסמי של ועדת השרים – אוי ואבוי […] זה הרבה יותר חמור שהדבר נעשה בהיתר" וכו'.
 
ללא אישור רשמי סביר מאוד שבג"ץ יאסור על כדורגל בשבת, בהתאם לחוק. נתניהו כאמור מאוד לא רוצה להגיע לכך. עיתון 'משפחה' החרדי מדווח היום על דיל שנתניהו מעוניין לגבש עם הח"כים החרדים: אישור כדורגל בשבת בתמורה לעצירת עבודות הרכבת בשבת. שוב: כרגיל לא היוחברי כנסת חרדים יוצאים למאבק במשחקי הכדורגל של החילונים, וגם "הספרדים שלנו", המסורתיים של הרב יצחק יוסף מעניינים אותם כציצית ישנה שזרוקה בפינת בית המדרש.
 
וזה החלק המעניין: מי שלוחץ על הח"כים והעסקנים חרדים ומניע אותם לפעולה הם החרד"לים – סמוטריץ', אורי אריאל, ותנועות כמו התנועה למדינה יהודית ודמוקרטית. אלו מזינים את התקשורת החרדית בקריאות קרב על קדושת השבת, וזו נהנית להציב את מנהיגיה באור מגוחך. שימו לב שכך היה בדיוק גם בפרשת הכותל: הפשרה, שהח"כים החרדים הסכימו לה, התפוצצה רק אחרי התערבות 'מרכז ליב"ה' החרד"לי ומתי דן מעמותת 'עטרת כהנים' שלחצו על התקשורת החרדית, שלחצה על הח"כים וכו' וכו'. כעת מנסים לעשות את אותו תרגיל עם הכדורגל. לא מן הנמנע שגם תור המרכולים והפיצוציות יגיע.
 
ראו למשל את הצילום להלן מתוך 'משפחה' של היום, שמדגים הזנת תקשורת חרדית על ידי עמותה חרד"לית. החרד"ל, משמש כראש חץ שמניע את החרדים לפעולה, דרך התקשורת החרדית. תופעה מעניינת כשלעצמה, ומעניין גם שמ'הבית היהודי' עצמו כבר אין לאותם סרוגים שום ציפיה לפעולה נחושה למען השבת.
 
ודבר אחרון, עקרוני: מדינה מודרנית לא מסוגלת להתקיים ללא חילול שבת מאסיבי. ולא רק בעניינים שאפשר איכשהו להגדיר אותם כפיקוח נפש, כמו צבא, משטרה, חשמל ומים. גם מחשבי הבנקים, מערכות הסליקה של כרטיסי האשראי, הנמלים, נתב"ג, הרכבת, אסדות הגז, מפעלים שונים, וכיוצא באלה דרושים לפעולה רציפה, 7 ימים בשבוע.
 
ההלכה במצבה הנוכחי לא מסוגלת לתת תשובה, מפני שכאן, כמו בתחומים אחרים, היא תקועה בשטעטל ובתפיסה פרה-מודרנית. במקום להתמודד הלכתית עם מציאות של מדינה מודרנית, מדמיינים שניתן לאנוס את המציאות אל תוך גדרי ההלכה כפי שהיא. זאת הבעיה המהותית, כאן ובתחומים אחרים.
(ורק נזכיר שלפני כמה חודשים חרדים היו שותפים מלאים לחילול שבת המוני במירון, בהילולה בל"ג בעומר. כי כשרוצים מאוד, אפשר.)
Capture

רוב החילונים מעדיפים להתחתן לא ברבנות

מרכז ליב"ה חושף סקר שנערך ביוזמתו ובו נתונים שהוא חושב שמשרתים אותו, אבל לדעתי עושים בדיוק ההפך. הנה:
 
בסקר שנערך ע״י מכון סמית עולה עוד כי בניגוד לאמירות ונתונים אותם מנסים ארגונים שונים להפיץ 100% מהציבור הדתי והחרדי מעדיפים נישואין ע״י הרבנות כאשר בקרב הציבור המסורתי מדובר על 83% ובקרב הציבור החילוני כמעט כמחצית – 47%.
 
כלומר יותר ממחצית מהחילונים היו מעדיפים לא להתחתן ברבנות הראשית לישראל. מדובר בכישלון צורב של המוסד המסואב והמושחת הזה ובאות ברור שהגיע הזמן לשחרר את הציבור מעולו. יש לכונן נישואים אזרחיים בישראל בהקדם.
 
ואגב, שימו לב שלמרות שבציבורים הלא-חילוניים הרוב היה מעדיף להתחתן ברבנות (לא 100% אצל הדתיים, שהרי רוב החרדים *כלל לא* מתחתנים ברבנות ואני עצמי ערכתי חופות של ציונים דתיים שלא ברבנות) סקר אחרי סקר בעשור האחרון הראה שיש תמיכה של יותר מ-60% לנישואים מחוץ לרבנות. כלומר גם אנשים שמעוניינים ברבנות סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחרים שלא רוצים להתחתן אחרת. אז קדימה.

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.
 
הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.
 
"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.
 
אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.
 
החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.
 
ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.
Capture