דת ומדינה

רפורמת הכשרות – כרוניקה של מאבק אזרחי מוצלח

יש לי חוב מהשבוע שעבר: חגיגת הניצחון של העברת רפורמת הכשרות.

הסיפור הזה משמח לא רק מפני שמדובר בשיפור ממשי בחיי האזרחים (לא רק בחיי אלה ששומרים כשרות, כי כל מי שנהנה ממלונות או רוצה לאכול במסעדות בשבת או קונה מוצרי מזון ביבוא – ירוויח), ולא רק מפני שהוא מהווה עוד צעד בפירוק אחיזת החנק שיש לרבנות הראשית על מימדים שונים בחיינו כאן, ואפילו לא רק מפני שהוא בפועל ישפר את שירותי הכשרות במדינה. הסיפור הזה משמח מפני שהוא סופו הטוב של מאבק אזרחי ארוך, נחוש ומוצלח.

ראו את התאריך על המודעה מימין. צהרי יום ירושלמי קריר לפני תשע שנים. 2.11.2012, קפה 'קרוסלה'. תחילתו של אותו מאבק. אני באתי רק כדי לומר כמה מילים על דת ומדינה, ובמקום כבר היתה מצבת הפעילים שתוביל את המאבק בשנים הבאות: חיה גלבוע, אסף זיידרמן, רחל עזריה, תהלה פרידמן, מריק שטרן ויעל יחיאלי. יחיאלי היתה (ועדיין ב"ה) אשתי, אבל לפני סוף המאבק חיה תתחתן עם מריק, ורחל ותהלה תהפוכנה לחברות כנסת.

הסיפור מתחיל מנייר מדיניות שכתבה גלבוע במסגרת התואר השני שלמדה במדיניות ציבורית באונ׳ העברית. זיידרמן, שחשב על אלטרנטיבה כשרותית כבר קודם ופעל בעניין יחד עם תנועת 'נאמני תורה ועבודה' והמודל הקהילתי שלהם, עזר לה לפתח אותו והפגיש אותה עם רחל עזריה כדי לשמוע ממנה אם יש היתכנות פוליטית למהלך כלשהו. עזריה היתה אז ראש סיעת 'ירושלמים' וחברת מועצת העיר בירושלים, והיא סייעה לגלבוע וזידרמן לחשוב על אפיקים רלוונטיים להמשך.

גלבוע ניהלה אז בית קפה שכונתי בנחלאות שהיה כשר בלי תעודה – 'הסלון בשבזי' בבעלות אליסף איש שלום. הרב אהרון ליבוביץ היה יושב בו בקביעות, ומתוך שיחה איתו גלבוע הבינה שגם הוא חושב שצריך לייצר אלטרנטיביות לרבנות במגוון נושאים, כולל כשרות כמובן, והחיבור היה מתבקש. הסלון הפך להיות הקפה הראשון בפיילוט של הכשרות בהובלת הרב ליבוביץ. במקביל, זיידרמן ארגן ערב לימוד על כשרות בישיבת תלפיות, שם לימד – ראו מודעה.

הפרוייקט של ליבוביץ והפעילים הפך להיות רשמי, תחת כותרת (הגאונית) 'השגחה פרטית'. העמותה העניקה תעודת כשרות אלטרנטיבית – ללא המילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית לישראל ולא חוקי להשתמש לא על תעודה של הרבנות. רחל עזריה, שכותבת על המאבק בפרק השלישי של ספרה 'המדריכה למהפכה' (ספר מעורר ומאיר עיניים בכל הנוגע למאבקים אזרחיים), מספרת שפרופ' אביעד כהן נתן לעמותה ייעוץ משפטי.

ארבע מסעדות ירושלמיות היו החלוצות לפני המחנה, ושמן יחקק לעד בהיכל התהילה של מאבקי דת ומדינה בישראל: 'הסלון בשבזי', 'טופולינו', 'קרוסלה' ו'איצ'יקידנה'. אחרות היססו להצטרף למיזם, אבל לאט לאט השחיתות והסיאוב של הרבנות דחפו עוד ועוד עסקים אל זרועות 'השגחה פרטית'.

עזריה כותבת כיצד השפה שנוצרה במיזם – לא נגד כשרות אלא נגד הרבנות, בעד "פירוק המונופול", בעד "כשרות קהילתית" – סייעה לעורר אהדה ותמיכה בקרב הציבור, שרובו שומר כשרות. כמובן, המיזם גם עשה שינוי ממשי בשטח: יחס אישי, כשרות הגונה וטובה יותר, משגיחות ולא רק משגיחי כשרות, שיתוף פעולה בין חילונים לדתיים. הציבור ראה ורצה עוד. התקשורת ראתה ורצתה סיפור טוב. עוד מסעדות הצטרפו וחוזר חלילה.

ואז, ב-2015, נופלת ממשלת נתניהו-לפיד-בנט ומוקמת ממשלת ליכוד-חרדים. עזריה נבחרת לכנסת מטעם 'כולנו' בדיוק בזמן לריאקציה: על פי ההסכם הקואליציוני עולה הצעת חוק של ש"ס שקובעת שכל מצג שרומז על כשרות, גם ללא המילה "כשר", הוא לא חוקי. מכת מוות ל'השגחה פרטית' (ופוטנציאלית לכל בסטה בשוק ששמה חמסה ותמונה של הבאבא סאלי). עזריה נאבקת בחוק מתוך הקואליציה ומצליחה לסכל אותו. בספר היא מתארת כיצד עברה בין אגף התקציבים באוצר אל ועדות השרים כדי לשכנע שהחוק נוראי. היא מצליחה, והחוק נבלם.

בינתיים עתר המרכז הרפורמי לדת ומדינה לבג"צ בבקשה לאשר שימוש במילה "כשר" גם ללא תעודה מהרבנות. את העתירה ניסחה עינת הורוביץ כמה שנים לפני כן, והיא הגיעה לידי מימוש בזכות שתי מסעדות שביקשו לעתור. הדיונים בבית המשפט ידעו עליות ומורדות. בית המשפט לא אישר את הבקשה המקורית, אבל עו"ד אורלי ארז לחובסקי וריקי שפירא רוזנברג הצליחו לבסוף לשכנע את בית המשפט לאפשר באופן רשמי תעודה ללא המילה "כשר", דבר שהיה בניגוד לעמדת היועמ"ש החדש, אביחי מנלדבליט.

השלב הבא היה הקמת השדולה לכשרות בקהילה. עם עזריה שיתף פעולה חה"כ אלעזר שטרן מהאופוזיציה, ושניהם קיבלו ייעוץ והכוונה מתני פרנק, שהיה אז ראש תחום דת ומדינה בתנועת 'נאמני תורה ועבודה'. פרנק הגה את הבסיס למודל הרבנות כרגולטור, ובשדולה בושלה הצעת חוק שאחת מבנותיה אינה אלא רפורמת הכשרות שעברה בשבוע שעבר.

בינתיים, בשטח, הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, אומר בועדת הכלכלה של הכנסת שמונופול הרבנות פוגע בכשרות בישראל. בתגובה הוא מפוטר מעבודתו ברבנות הראשית – נקמה קטנונית כנגד משרת ציבור שמביע עמדה לגיטימית בועדה בכנסת. אבל מעז יצא מתוק: דובדבני מתחיל לעבוד ב'השגחה פרטית', דבר שמהווה שדרוג רציני למוניטין של הארגון.

הארגון מתרחב והולך, שמו הולך לפניו, ובסוף 2017 מתחילים מגעים עם ארגון רבני 'צהר', שיאמץ את 'השגחה פרטית'. לצהר פריסה ארצית, ומאידך בטן מלאה על הרבנות שהפכה לחרדית ופוגעת לטעמו בקשר של היהודים בישראל עם המסורת. צהר אכן קונה את הסטארט-אפ והכשרות האלטרנטיבית הופכת ליוזמה ארצית ורצינית.

את סוף הסיפור אתם יודעים: ממשלת בנט-לפיד, מתן כהנא שר הדתות, והרפורמה הופכת לחוק. אבל עכשיו אתם יודעים גם את ההתחלה: חבורה של אנשים שאכפת להם – דתיים וחילונים יחד, לא במקרה כולם מירושלים – משנה את המציאות על ידי עבודת שטח, יוזמות שעונות על צרכים אמיתיים של הציבור, מסגור ושפה נכונים ושיתוף פעולה עם הכנסת. זה קרה בכשרות, זה קרה בגיור, בע"ה זה יקרה גם בכותל, בתחב"צ בשבת ובנישואים.

מעט על הספר ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה’

Captureהספר המעניין הזה, ‘הציונות הדתית: דת, לאומיות ופוליטיקה' (כרמל), יצא לפני כמה חודשים. נעם חדד, שזהו עיבוד של מחקר הדוקטורט שלו, מבקש לאתגר בו את התפיסה המובנת מאליה של הציונות הדתית כתנועה דתית ולאומית, כלומר, כציונות *דתית*. על פי חדד מדובר בתנועה לאומית בעיקרה.

חדד עומד, באופן נכון וחשוב לדעתי, על האופי המודרני של קטגוריות כ"דת" ו"לאום". שני מונחים אלה התפתחו במקביל להתגבשות המדינה הלאומית כישות פוליטית ובהקשר לצורך של מדינת הלאום להדיר את הדת למרחבים אישיים, כלומר לשמור על "הפרדת דת ממדינה" ומרחב ציבורי חילוני. מכיוון שתהליכים אלה צמחו מתוך הנצרות, הם גם מתאימים להגיון הפנימי שלה באופן טבעי, ונמצאים בחוסר התאמה אינהרנטי עם המסורת היהודית (שמעולם לא הפרידה בין המרחב הדתי הפרטי לציבורי, וגם לא בין חוקי "דת" לחוקי "מדינה").

מכיוון זה מגיע חדד לבחון את הציונות הדתית, וכאן, על פי מחקרו, הוא מגלה שמדובר בכלל בתנועה לאומית, ולא דתית. "הטענה המרכזית של ספר זה היא שאת הציונות הדתית לגווניה יש להבין [… כ]תופעה לאומית-מערבית-מודרנית." על פי חדד הציונות הדתית מתעניינת בעיקר במדינה, פחות בהלכה, כמעט שנמנעת מלעסוק בענייני דת ומדינה ומשקיעה את מרצה בסוגיות של התנחלות וריבונות על יו"ש. כפי שכותב חדד,

"האל, שבמסורת היהודית עמד מאז ומעולם במרכז התיאולוגיה, איבד את נוכחותו הדומיננטית במחשבה הציונית דתית, או לחילופין נתפס ככזה שבעצמו מקדש את המדינה ומציב אותה במעמד ראשון במעלה, ולמעשה נדחק מפניה. כל או כך, בתיאולוגיה הציונית דתית הלאומיות והמדינה הן התכלית העליונה, ולא האל."

לצורך עבודתו עבר חדד על אלפי טקסטים מעשרות השנים האחרונות, ממנשרים ישיבתיים ועד טורי דעה ב'הצופה', והוא מגיש לקורא מחקר עשיר ומפורט. הספר משיא תרומה לשדה, ובהחלט מומלץ לקריאה למתעניינים. עם זאת היה קשה לי להסכים לתמונה שהוא מצייר.

על פי חדד הציונות הדתית מתחילתה היתה תנועה לאומית בעיקרה, ואולי אפשר להתווכח עד כמה המזרחי היה מושקע בהלכה ועד כמה בציונות (נדמה לי שהיתה שם כוונה לחבר את שתי הישויות בלי לוותר על אף אחד מהן), אולם גם אם המזרחי לא הצטיין בלהט דתי, מה נעשה עם גוש אמונים? כלומר, חדד לא נותן מספיק מקום לדעתי לפריצה בשנות השבעים של הקוקיזם. על פי התיאולוגיה הקוקיסטית המדינה היא ביטוי של רצון אלוהי מפורש, וההתיישבות ביהודה ושומרון מימוש של תוכנית אלוהית משיחית. האם אין כאן נתינת מקום מרכזי לאל? אדרבה, הקוקיזם הוא דוגמא מובהקת לשיעבוד הלאומיות לצרכי הדת, ולא להפך.

חדד מתייחס למחקרים שתפסו כך את הקוקיזם (של גדעון ארן ואחרים), אולם מבטל אותם כמשתמשים בפרדיגמה מחקרית "מערבית-מודרנית" (למשל, השימוש במונח "פונדמנטליזם") ולא מתאימות מבחינה מתודולוגית. הוא מנסה להראות שגם במסגרת גוש אמונים הבכורה ניתנה ללאומיות ולריבונות ולא לאל ולהלכה, אבל נדמה לי שהוא לא מצליח. כך למשל, חדד מביא מאמרים מתוך 'הצופה' שהציגו את המתנחלים כ'אחר', כמי שמקבלים "חיבוק חם" מהממסד הציוני דתי אבל אינם חלק ממנו. זה נכון, אבל זה רק מפני ש'הצופה' נשלט אז בידי מזרוחניקים, ואילו בשטח הדור הצעיר כבר הלך וכבש לבבות וגבעות. במהרה הקונצנזוס הציוני דתי הפך לקוקניקי, והלאומיות נצבעה בצבעים של הלכה, של תיאולוגיה פוליטית ושל משיחיות.

בראיון ליאיר שלג ב'מקור ראשון' קובע חדד כי

הטיעונים ביחס לארץ הם טיעונים לאומיים־חילוניים: בעיות הביטחון, הקשר הלאומי שלנו לארץ וכדומה. למרות הרטוריקה הדתית, לא מתייחסים לארץ כאל מצווה דתית. לכן, גם עניין הריבונות על יו"ש חשוב כל־כך לציונות הדתית. כי ריבונות זה מושג לאומי־מדינתי. לאדם דתי לא אמורה להיות חשובה הריבונות, רק עצם החיים בארץ.

אבל ריבונות המדינה על השטחים חשובה לציונות הדתית הקוקיסטית מבחינה דתית מפני שלב התיאולוגיה הקוקיסטית הוא הכפפת הארץ לרצון האל ולשליטת האל, ואלו באים לדידם לידי ביטוי על ידי רצון עמו ושליטת עמו על ארצו – ולכל זה מטען משיחי מודגש.

ב'לנתיבות ישראל' כתב הרצי"ה כי

הגאולה האמיתית, המתגלה בשכלולה של הישיבה בארץ ותקומת ישראל בה, בהמשך התחדשות יישובה של הארץ עם התקבצות ששבי הגלויות לתוכה [… ב]שליטת ממשלתנו עליה, של התדבקות מהותנו הציבורית את קדושת ממשותה.

הלאומיות כאן מוכפפת לאינטרס הדתי, ולא להפך.

אמנם, הקוקיזם מת, ואיתו מתה הדתיות המתפרצת הזו. אני מסכים לחלוטין עם חדד שכיום הציונות הדתית היא תנועה לאומית בעיקרה. לבד מאשר במעגלי חרד"ל מצומצמים, עבודת השם אינה עומדת במרכז חייהם של הד"לים, וההלכה הפכה לאוסף של מנהגים ופולקלור, פעמים מעשירים, פעמים טורדניים. זו לא טענה חלוצית ולא רק חדד (או אני) טוענים אותה, אבל ספרו של חדד מביא עוד עדויות יפות לכך.

ואם נרחיב מבט להקשר הגלובלי, המעבר ללאומיות כמרכז החיים האידיאולוגים של הציונות הדתית הוא תהליך של חילון, והוא אינו מוגבל לה. גם תנועות דתיות אחרות, כמו ה-RSS בהודו והנצרות האוונגליסטית הלבנה בארה"ב עוברות תהליכים דומים. מסיבות שונות (אכתוב על זה מאמר כשיהיה בית ספר או בעוד כחמש שנים כשהילדים יצליחו להעסיק את עצמם), הלאום מחליף האל כמרכזן של תנועות כאלה, בתהליך שמחליש אותן מבחינה דתית אבל מחזק אותן לאומית, ומסכן את המסגרת הדמוקרטית במדינות בהן הוא מתרחש.

כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

על חילון דווקאי בקרב צעירי יוצאי אתיופיה

Capture2פגשתי את הרב ד"ר שרון שלום לפני כמה ימים. הוא הגיע לברקלי כדי לתת הרצאה במכון למשפט עברי ולימודי ישראל באוניברסיטה (בו אני מרצה אורח), והשתתפתי בארוחת ערב לכבודו. שלום דיבר בצורה מרתקת מבחינות רבות, אבל הדבר שעניין אותי במיוחד קשור לאמירה שלנו מלפני כמה זמן.
 
בראיון איתו שפורסם לפני כשבועיים באתרמכון שלום הרטמן אחרי החלטת הרבנות הראשית, באיחור של איזה 30 שנה, להכיר ביהדותם של העולים מאתיופיה, הוא הביע את אכזבתו באופן כללי מהתנהלות הרבנות וקבע כי
 
אם יש בי משהו אופטימי זה שצעירי הקהילה האתיופית כבר איבדו את הסבלנות, והם לא רואים ברבנות הישראלית חלק מהחיים שלהם. אני בהחלט שמח שרבים מיוצאי אתיופיה משתחררים מהעול שלה.
 
בשיחה בינינו הוא פירט. שלום עצמו הוא רב שהוסמך על ידי הרבנות, אבל מאז עבר בעצמו תהליך של התרחקות ממנה. כעת הוא רואה בדור הצעיר, בין גילאי העשרה ושנות העשרים, את אותה התרחקות, ואף אימוץ של חילוניות מעמדה דווקאית.
 
הכוונה היא שהצעירים יוצאי אתיופיה, שגדלים במשפחות מסורתיות או דתיות, הופכים לחילונים לא משום שהם לא מאמינים או לא מוצאים עניין במסורת, אלא מתוך אנטגוניזם לרבנות הראשית ולאורתודוקסיה בישראל בכלל.
 
אותם צעירים חווים את הממסד האורתודוקסי בישראל כדכאני במיוחד כלפיהם, כמי שפקפק ביהדותם במשך עשרות שנים, העביר אותם טקסי גיור משפילים, וגרוע מכל, אילץ את הוריהם למחוק את תרבותם ואופן פולחנם הייחודי. על פי הרב שלום הצעירים זונחים את המסורת, ואף מתרחקים במכוון מהרבנות הראשית – פחות ופחות מהם מתחתנים דרך הרבנות, למשל.
 
אישית לדעתי רמיסתה ומחיקתה של היהדות האתיופית היא אחד הפשעים התרבותיים והחברתיים הגדולים ביותר שביצע הממסד האורתודוקסי בישראל, וברור לי שיום יבוא ודור חדש של אתיופים יבקש לחזור ולשחזר את תרבותם ולהקים לתחיה את המסורת הייחודית שלהם.
 
בינתיים מעודד שההפרדות מהממסד האורתודוקסי החלה. כמה נהדר יהיה ביום שלצד הגוונים השונים של היהדות החילונית, המסורתית, החרדית, הציונית דתית, הרפורמית, הקונסרבטיבית והרוחניקית יהיו בישראל קהילות של יהדות אתיופית השומרת על מסורתה מזה מאות ואולי אלפי שנים.

נצרות אוונגליסטית כלאומיות אמריקאית

הוושינגטון פוסט פרסם מאמר קצר ומעניין שאומר דבר פשוט: אוונגליסטים הצביעו לטראמפ מפני שהוא ייצג עבורם לאומיות נוצרית, דהיינו חיזוק לאופיה הנוצרי של אמריקה. ולהם ממשיכים לתמוך בו כי הוא ממשיך לייצג עבורם את אותו הדבר. משום כך העובדה שהוא נואף סדרתי ששכב עם כוכבות פורנו לא מטרידה אותם, למרות שהם זועקים כבר עשורים שהנשיא צריך להיות מופת מוסרי ולמרות שעשו את המוות לקלינטון על סיפור מוניקה לווינסקי.
 
הדת, כמערכת אתית הכוללת תפיסה של החיים הראויים, של טוב ורע מוסריים, של קדושה וחול, של טומאה וטהרה, של הדרך לכונן קשר עם האל, של קהילת מאמינים, מופשטת מרוב מאפייניה. חשוב פשוט להיות "נוצרי". זאת לדעתי משום שהזהות הקולקטיבית המרכזית עבור רובנו כיום היא הלאומיות (ולא, למשל, הזרם הדתי הספציפי, הקהילה, העדה, המגדר וכו'), והלאומיות לא מאפשרת מאפיינים מורכבים אלא מכנה משותף רחב ובסיסי. שני היסודות האלה – נוצריות ואמריקאיות – נקשרים ביניהם, והופכים להיות ה"אנחנו", שמתנגד ל"הם" (מוסלמים, חילונים-אוניברסליסטים).
 
אבל מתוך כך הדת מרודדת לזהות לאומית. כלומר להיות נוצרי מאמין הופך בעצם להיות אמריקאי פטריוט. החלקים האחרים של הנצרות הופכים להיות משניים, אם בכלל. לכן טראמפ יכול לנאוף כאוות נפשו, אבל אם הוא אומר מספיק פעמים God bless America ו-Merry Christmas הוא ימשיך להיות חביב (רוב) האוונגליסטים.
 
וזה מעניין, כמובן, כי אנחנו חוזים בתופעה דומה בימין הדתי הישראלי.
Capture

על פשעים ועל עונשים ועל המודרניזציה של מערכת המשפט

בישראל עונש מוות משמש כגמביט פוליטי, אבל עצם הזעזוע שהיתכנותו מעוררת יכול ללמד אותנו על המרחק שעברנו מאז היה עונש מוות עניין נפוץ, למעשה שגרתי. הוצאות להורג היו בעבר כידוע לא רק מרובות מאוד, אלא גם פומביות מאוד. מהעליה על המוקד ועד לעריפה על ידי גיליוטינה, מה שכינו צדק, רק לפני כשלוש מאות שנה, היה מאוד נראה. על כך שהיום הוצאות להורג (לפחות במערב) הן עניין נדיר ושנוי במחלוקת עלינו להודות, בין השאר, לצ'זרה בקריה, לבטח אחד התורמים הגדולים ביותר לפרידה ממערכת המשפט הימי-ביניימית.
 
בקריה היה אריסטוקרט איטלקי צעיר כאשר כתב את ספרו בו הוא מציע רפורמה מקיפה במערכת המשפט והענישה של אירופה. את חיבורו מ-1764 הוא מתחיל בקביעה כי מערכת החוק והמשפט של אירופה נשענת על "שיירי חוקים של עם כובש קדום [=הרומאים], שכונסו בידי שליט קונסטנטינופול לפני אלף ומאתיים שנים, ואחר כך עורבבו עם מנהגי הלומברדים" – בקיצור, טלאי על טלאי של מנהגים ארכאים חסרי סדר או הגיון. בקריה מבקש להכניס מבהם הגיון, וזו המהפכה שהוא מציג.
 
זו מהפכה, יש להבין, לא מפני שבקריה דורש לבטל את עונש המוות, לבטל את העינויים, להנהיג שוויון בפני החוק, והפרדת רשויות, והליך משפטי הוגן ואחיד, לבטל אישומים סודיים שמוצגים ללא ידיעת הנאשם, לבטל מעצרים ללא ראיות, להתייחס לחשודים כחפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם, להכיר בכשרותן של נשים להעיד, ולבטל עונשים על חטאים דתיים (למשל, כפירה). כל אלה הן כמובן מהפכות עצומות, ומדינה שאינה מאמצת אותן אינה מדינה מתוקנת. אבל המהפכה של בקריה, והסיבה שהטקסט הזה נחשב כקלאסיקה של הנאורות, נעוצה בכך שבקריה מוכן לקרוא תיגר על העבר, לערער את סמכות המסורת-כמסורת, ולהציע רפורמה על בסיס עקרונות התבונה. כלומר, בקריה אינו מוצא במסורת סמכות, ומקדם את התבונה כמקור סמכות מרכזי. הקריטריון לאמת ולטוב השתנה.
 
ועוד מהפכה: ביטול עונשים על חטאים (שאינם פשעים) בעצם מפריד בין החוק הדתי לחוק הפוליטי. את החטאים הדתיים ישפוט האל, טוען בקריה, ואילו לשלטון הפוליטי סמכות לשפוט רק פשעים, כלומר רק את מה שמסכן את שלום הציבור במדינה. לחטאים אין קשר לתפקוד המדינה ולכן אין להם קשר לתפקיד המדינה. היא לא אמורה להתערב. זו עצמה גישה מודרנית, המבוססת על הנחות מוצא חילוניות. יחד עם סמכות המסורת, אפוא, מסלק בקריה, באופן לא מקרי כמובן, גם את סמכות הכנסייה. ועוד מסקנה: הענישה לדידו לא אמורה לכפר עבור הפושע על חטאיו. כלומר גם אם גנב או רצח, אל לו לשופט לקחת על עצמו את תפקיד הכומר ולארגן לעבריין זיכוך על ידי עינויים או עונש מקסימלי. את החשבון מול האל הפרט יסגור בעצמו. החברה אינה אחראית עליו, כפי שאין היא אשמה בחטאים שלו (כלומר, העונש האלוהי לא יבוא על ראשי כולם רק בגלל שהחוטא מתהלך ביניהם). לא צריך להגן על עצמנו מחטאיו של האחר. הקשר עם האל הוא ענין דתי-פרטי. הקשר עם החברה מסביב הוא עניין אזרחי-פומבי.
 
ועוד שינוי משמעותי: כל זה גם קשור לתפיסה ההולכת ומשתרשת שסבל הוא דבר שלילי. כלומר שראוי למנוע סבל, שאין כל רווח בסבל ושעלינו לנסות לצמצמו. סבל הופך אצל בקריה לבעיה חברתית ופוליטית. על החברה לנסות להקטין את סבלו של הפרט, ובוודאי שאל לה לגרום לו לסבל, אלא במידה ההכרחית. כל זה קשור ליחס המשתנה לגוף האדם, לתחום הפרטי, וכאמור לעיל לדת.
 
ומה שמדהים הוא שהספר שלו הופך לתופעה. מדובר במקרה נדיר בו הגות אכן משנה את העולם. תוך שנים בודדות הוא הופץ בכל אירופה וחולל רפורמה מקיפה במערכות משפטיות של מדינות שונות. מעבר לכך, בקריה הפך לסדנדרט. כל מערכת משפט בעולם המערבי המודרני מדדה עצמה מולו.
 
כמובן שהיו לספר מתנגדים רבים. הכנסייה הקתולית, באופן טבעי, הוקיעה אותו והכניסה את הספר לרשימת הספרים האסורים (תמיד כדאי לקרוא מה שברשימה הזאת). משפטנים שמרנים פסלו את הביקורת של בקריה על העינויים, למשל, וסברו שהם חיוניים. כפי שראינו לא מזמן גם בארצנו, סביב הדיון בסרבנות גט, יש עדיין מי שחושב שמלקות היא דרך ראויה לפתור את הבעיה, ושהמדינה אמורה גם היום להעניש אדם על חטא דתי. אבל רוב העולם כבר לא שם. אגב, בפינת הקיצונים משני הצדדים אפשר לציין כאן את מישל פוקו, שרואה בבקריה את נציג ה"כוח", שביקש לייעל את מערכת הענישה, ובכסות הומאנית תיעש את הענישה והפך אותה לחלק עמוק ומהותי יותר מהחברה, ועל כן שלילי יותר. שויין.
 
התרגום של עתליה זילבר נעים מאוד לקריאה (אינני יודע עד כמה מדוייק כי אינני יודע איטלקית), והמבוא של שחר אלדר מאיר עיניים (אם כי אני מתפלא שהוא לא נותן יותר קרדיט על הספר לאחים ורי, שכנראה הזינו את בקריה ברעיונות רבים, לכל הפחות). חייבים גם לברך את הוצאת המרכז האקדמי שלם ואת העורך שלה אסף שגיב על המפעל המופלא שהיא יזמה ומתמידה בו, והוא תרגום מהמיטב ומהחשוב ביותר בהגות המערבית המודרנית. ספר כמו תרגום בקריה לעולם לא יהיה רב מכר, אבל הוא ישמש שוחרי ידע דוברי עברית עוד עשורים רבים, הרבה אחרי שעודפי העותקים של רבי המכר העכשוויים ייגרסו ושמות מחבריהם יהפכו לפריטי טריוויה בחידונים. ישר כוח לעושים במלאכה.
Capture

יום משמעותי: מונופול הרבנות על הכשרות מתפרק

יום חג הוא לנו. ארגון הרבנים 'צהר' הודיע שהוא מקים מערך כשרות נפרד מהרבנות הראשית לישראל. מדובר במכה קשה למונופול המושחת של הרבנות, ובתחילת הפירוק של מערך הכשרות לארגונים שונים שיתנו לציבור שירות טוב יותר.
 
המערך לא ישתמש במילה "כשר", שהיא סימן רשום של הרבנות הראשית כידוע, אלא ייקרא "פיקוח מזון". כפי שמדווח קובי נחשוני בוואינט, "המערך […] יפעל כחברה פרטית תחת ארגון הרבנים הציוני-דתי. בראשו יעמוד הרב רפי פוירשטיין, ממייסדי צהר, היו"ר לשעבר ואחד מבכיריו כיום. גוף הכשרות יעסיק עשרות משגיחים ומשגיחות, שחלקם כבר הוכשרו על ידי הארגון בחודשים האחרונים." אל הארגון יעבור הרב אורן דובדבני, מומחה עולמי לכשרות, שעבד עד כה עם 'השגחה פרטית'.
 
ואכן, צריך לתת כאן את כל הקרדיט למיזם 'השגחה פרטית' ולמייסדיו, חיה גלבוע, ח"כ רחל עזריה והרב אהרון ליבוביץ', וגם למנהלת איילה פאלק. מדובר בפירוש בהמשך של הקו שהוא התווה באופן חלוצי. אלמלא הארגון הקטן הזה היה קם ומצליח במאמצים רבים אך תוך זמן קצר לפרוש רשת מעל עשרים עסקים שמשתמשים בשירותיו לא היה עולה על דעתם של רבני צהר לצאת לדרך עצמאית בעצמם. גם החלטות בית המשפט אחרי עתירת המרכז הרפורמי לדת ומדינה עיגנו את המיזם בחוק. צהר ראו כי טוב, והחליטו לעשות מעשה. אגב, הם ימשיכו כפי הנראה להעסיק משגיחות כשרות, לא רק משגיחים, כמו 'השגחה פרטית'.
 
כמובן, כל זה על רקע השחיתות האיומה והשירות המתעמר, היהיר, העצל, הרשלני, המסואב והמכוער של הרבנות הראשית. שני דוחות שונים של שני מבקרי מדינה שונים מצאו ליקויים מקיפים במערך הכשרות של הרבנות. השטח מוכן לאלטרנטיבה, לאחר שהרבנות החריבה את המוניטין שלה לחלוטין.
 
וקמה כבר התנגדות. הרבנים דב ליאור, אליקים לבנון ושמואל אליהו (שלישיית גזענות-פטריארכיה-תיאוקרטיה) מתעקשים ש"כל פגיעה בבלעדיות של הרבנות הראשית, משמעותה, נזק בלתי הפיך למערכות הדתיות במדינה". עבורם נזק למונופול וליכולת הכפייה הוא נזק ליהדות.
 
יש כאן אפוא מעשה דרמטי, שיכול גם לחדד את קווי השבר בתוך הציבור הציוני דתי. בכל מקרה זו דוגמא נהדרת לפעולה מזהירה של אקטיביזם חברתי שענה על צורך אמיתי ושינה, אמנם במישור אחד, את מצב שדה הדת והמדינה בישראל. כעת להמשך המאבק למען נישואים חופשיים בישראל (שלא תטעו: מיזם הנישואים של צהר הוא חלק מהרבנות).
Capture

נציגי החרדים קפצו מעל הפופיק, הציבור מתקומם

בקואליציה הנוכחית החרדים קיבלו כוח שמעולם לא היה להם. נתניהו פשוט חתם על כל צ'ק שהם הגישו לו, ממשי או מטאפורי. איך כתב יוסי אליטוב עורך 'משפחה' החרדי? "כל מה שחולמים בלילה – מקבלים בבוקר". אלא שהשתן עלה לראש, והמפלגות החרדיות, בעידוד התקשורת החרדית ובעבודה מאחורי הקלעים של החרד"ל, הבינו בטעות שהם לא מיעוט אלא מעין אליטה חדשה עבור ציבור ישראלי שהופך מסורתי יותר ויותר.

כמו עם הסיפור על השמאל הנעלם שבעצם קיים, גם כאן מדובר באשליה. יש תהליך של "מסורתיזציה" בישראל, אבל הוא לא מוביל אל, אלא מחליף, "אורתודוקסיזציה". הן חילונים והן מסורתיים, כולל מצביעי ליכוד, כולנו, בית יהודי ואפילו ש"ס, רוצים, אחרי שחלקם עשו קידוש, לעשות קניות בשבת. בכל שבת קונים מאות אלפי(!) יהודים בקניונים, וכמובן גם במרכולים.

חוק המרכולים הוא חוק רע, משום שהוא מקדם כפייה דתית. הוא חוק כוחני, שמגיע לא מתוך הסכמה ופשרה, אלא מתוך רצון חרדי לראות "הישג" ורצון חרדל"י (בהובלת הדמוקרט הגדול בצלאל "לנתק את גבעתיים" סמוטריץ') להחזיר את המדינה בתשובה. הוא חוק שבכוונה מכניס אצבע אורתודוקסית בעין חילונית.

כמו תמיד עם כפיה דתית, התוצאה הפוכה: הציבור מתקומם. בלילה עבר חוק עזר עירוני בראשון לציון שיאפשר לאחת הערים הגדולות בישראל, גם אם החוק יעבור, לפתוח מרכולים בשבת. כך מתעתדות לעשות גם גבעתיים, חולון, רמת גן וערים נוספות. מסתבר שהחוק של דרעי גורם לחילול השבת הרשמי הגדול ביותר מאז ניסוח הסטטוס קוו. Great Success.

אני דווקא כן חושב שיש ערך לצביון יהודי-שבתי משותף במדינה. באופן אישי אני חושב שצריך להיות פחות מסחר בשבת. אבל כל הסדר שכזה חייב לבוא מתוך הידברות. בהסכמה. הוא חייב לכלול פשרות גם מהצד האורתודוקסי, כמו אישור תחבורה ציבורית בשבת ופתיחת מוסדות תרבות (מוזיאונים למשל) בשבת. לא תוכל להיות כפייה כוחנית חד צדדית על ציבור שלא מעוניין בכך.

כרגיל, הממסד האורתודוקסי לא מסוגל להתפשר, ומקבל בסופו של דבר את ההפך ממה שהוא רוצה. כך זה גם בגיור, בנישואים, בכשרות. כך זה יהיה גם בכותל. כך גם בשבת. בכל מקום שמנסים לכפות, הציבור מתקומם.

Capture

בתי הדין הרבניים: עוול, טירוף וההכרח במסלול נישואים אזרחי

אני חושב שאי אפשר לקרוא את ספרה של רבקה לוביץ על תלאותיה מול בית הדין הרבני ועדיין לתמוך בחיבור הזה בין דת למדינה. סיפור ועוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור, על נשים, רובן קשות יום, שנאלצות להתחנן לאדם שהתחתנו איתו שייתן להן בטובו את חירותן. הן רק רוצות להתגרש, ואילו הוא נמצא בעמדת כוח מול מי שפעם אהב אבל כעת קרוב לוודאי הוא שונא. ולמה שלא יינצל את עמדתו ויתעלל באישתו? זה רובד ראשון.
 
רובד שני הוא בית הדין. דיינים שלא מחפשים צדק, לא מבקשים להקל, לא מתייחסים כלל לרצונה של האישה. דאגתם היחידה היא להלכה. ומכיוון שההלכה מפלה את האישה באופן חריף, הם מסייעים לבעלה לאמלל אותה. אפילו כשיש להם כלים הלכתיים הם לרוב לא משתמשים בהם מפחד לקחת אחריות ולנסות נטיב חדש. הנשים תמיד סובלות.
 
הנה שלוש דוגמאות קטנות מהספר:
 
• אשה צעירה ממשפחה עניה, התחתנה עם גבר בעיקר כדי לברוח מהבית. מהר מאוד התברר שזה לא הולך. הם נפרדו, והיא חיה עם בן זוג חדש, שרוצה להתחתן איתה. בעלה לא מוכן לתת לה גט, אלא תמורת כסף. הדיינים מגבים אותו. כשהיא כבר מוכנה לשלם הם שומעים באופן מקרי שיש לה בן זוג חדש. שואלים אותה אם שכבה איתו. היא מגמגמת שכן. הם פוסקים שהיא "אסורה לבעלה ולבועלה" – כלומר פסולת חיתון לשניהם. בן הזוג החדש שומע שהם לא יכולים להתחתן וזורק אותה. היא נשארת בלי כלום. האם גבר יהיה פסול להתחתן עם בת זוג ששכב איתה כשהוא נשוי לאחרת? ודאי שלא. אין "אסור לאשתו ולבת זוגו".
 
• בעלה של אישה מסויימת בגד בה עם אחרת, תקף אותה באלימות, הכה אותה ואנס אותה. הדיינים, שאמונים על ההלכה, לא מסוגלים לפסוק שכל זה הוא סיבה לגיטימית לגט. כי ההלכה לא חושבת כך. תקיפה או אונס אינן עילות לגירושין מגבר. האישה המוכה והנאנסת צריכה למצוא עילה אחרת על מנת שבית הדין ידרוש מבעלה לתת לה גט. ושוב: המצב שונה לגבי גבר שאשתו בגדה בו. כאן זו עילה ברורה לגירושין ולדיינים אין בעיה לגרש אותם מיד.
 
• אישה בת למעלה משבעים מעוניינת להינשא בשלישית. שני בעליה הקודמים נפטרו. אבל אישה שהתאלמנה פעמיים (לפעמים, שלוש) מוגדרת הלכתית כ"אישה קטלנית", ויש כביכול סכנה לגברים שמתחתנים איתה. בית הדין שוקל האם לאפשר לה להתחתן. לבסוף בית הדין מסכים לתת לה להתחתן במדינת ישראל, וזאת משום שבעלה הראשון נפטר בחו"ל, ואילו מאז עברה לחיות בארץ, כך שאולי "המזל שלה השתנה", והיא כבר לא קטלנית. ושוב: אין דבר כזה "בעל קטלני", רק "אישה קטלנית". גבר יכול להתאלמן עשרים פעם ולא תהיה שום בעיה הלכתית שיתחתן שוב.
איך ייתכן שכולנו נתונים לחסדיה של המערכת המעוותת הזאת? כמובן שזכותו של כל אחד להאמין במה שירצה, כולל בזבל האלילי על "אישה קטלנית", אבל למה לכפות את הטירוף הזה על כלל אזרחי ישראל? יש הכרח ברור לפתוח מסלול של נישואים אזרחיים במדינה. עד אז, יש חובה ברורה להיזהר ולא להתחתן בשום אופן ברבנות הראשית, פן נגיע חלילה לבתי הדין הרבניים. המצב הנוכחי, בכל מקרה, לא יכול להימשך.
Capture

מאחורי הקלעים, יחסי דת ומדינה בנקודת רתיחה

אחרי הכרעת בג"צ שמותר יהיה לפרסם "מצג אמת" על ההשגחה ההלכתית בבתי קפה ומסעדות, ולקראת ההכרעה על משחקי הכדורגל בשבת ועל מתווה הכותל, הרוחות מתחממות. ראש הממשלה נתניהו אמר הלילה לכתבים כי במתווה הכותל "הרפורמים והקונסרבטיבים רצו לקבל הכרה בדלת האחורית", ולכן לכאורה היה צורך למנוע זאת.
 
הדברים האלה הם סטירת לחי למיליוני יהודים בארה"ב. לא מספיק שאין הכרה רשמית לזרמים שהם שייכים אליהם, ראש הממשלה מתייחס אל העניין כאילו מדובר במשהו רע. והרי למה לא להכיר רשמית בזרמים המונים מיליוני יהודים? איך זה יכול להזיק למדינה? אבל לא רק שלא מכירים, אלא גם יורקים בפרצופם.
 
מדובר גם בעיוות המציאות, שכן הממשלה היא שהציעה לתנועות הלא-אורתודוקסיות את פשרת מתווה הכותל, אחרי שרצתה להרחיקן מהרחבה הוותיקה. והרי על הפשרה הזאת הסכימו ראשי המפלגות החרדיות, ונזכרו להרים קול צעקה רק אחרי אישורה בממשלה (בעקבות לחץ עליהם מהחרד"ל, דרך התקשורת החרדית).
 
מה יכולה להיות הסיבה לדבריו של נתניהו? רמז אפשר למצוא בדברי העיתונאי החרדי הותיק יצחק נחשוני, שכתב לפני שעה קלה בטוויטר: "לא היה משהו שחיזק את הברית בין נתניהו והחרדים יותר מההצהרה שלו כי הרפורמים רצו לבצע מחטף ולקבל הכרה דרך התביעות בנושא הכותל. כמו השבעה בכותל"
 
הברית בין נתניהו לחרדים, כלומר ברית הכניעה במסגרתה עושה נתניהו כל מה שהם אומרים לו, כבר חזקה מאוד, אולם היא ניצבת בפני אתגר קרוב: נתניהו צריך לאשר משחקי כדורגל בשבת. החוק כרגע אינו מאפשר אותם, למרות שהעניין קיים מלפני קום המדינה. העותרים לבג"ץ נגד המשחקים, ארגון חרד"לי בשם 'התנועה למדינה יהודית דמוקרטית', מפעילים לחץ על המפלגות החרדיות כדי שיפעילו לחץ על נתניהו כדי שלא ייתן אישור. אתמול רמזו שופטי בג"ץ שאם לא יהיה אישור רשמי הם יאלצו לפסוק שאסור לשחק בשבת. זה החוק, בכל זאת.
 
נתניהו מאוד רוצה לתת אישור, כי הוא מבין שבוחריו רוצים כדורגל בשבת והוא לא מעוניין בעוד כניעה מבישה לחרדים. לכם, אפשר להעריך, הוא "מחזק את הברית", כלומר לקראת נתינת אישור רשמי לכדורגל בשבת.
 
מעל הכל גם מרחפת הכרעת בג"ץ בעניין מתווה הכותל. שם מבקשות התנועות הלא-אורת' כנגד אי-יישום החלטת הממשלה, כלומר מתווה הפשרה. והנה תשובתו של חה"כ גפני בעניין (תודה למשה הלפרין על ההפנייה). חג שמח, אזרחי ישראל.
Capture