דת ומדינה

רוב החילונים מעדיפים להתחתן לא ברבנות

מרכז ליב"ה חושף סקר שנערך ביוזמתו ובו נתונים שהוא חושב שמשרתים אותו, אבל לדעתי עושים בדיוק ההפך. הנה:
 
בסקר שנערך ע״י מכון סמית עולה עוד כי בניגוד לאמירות ונתונים אותם מנסים ארגונים שונים להפיץ 100% מהציבור הדתי והחרדי מעדיפים נישואין ע״י הרבנות כאשר בקרב הציבור המסורתי מדובר על 83% ובקרב הציבור החילוני כמעט כמחצית – 47%.
 
כלומר יותר ממחצית מהחילונים היו מעדיפים לא להתחתן ברבנות הראשית לישראל. מדובר בכישלון צורב של המוסד המסואב והמושחת הזה ובאות ברור שהגיע הזמן לשחרר את הציבור מעולו. יש לכונן נישואים אזרחיים בישראל בהקדם.
 
ואגב, שימו לב שלמרות שבציבורים הלא-חילוניים הרוב היה מעדיף להתחתן ברבנות (לא 100% אצל הדתיים, שהרי רוב החרדים *כלל לא* מתחתנים ברבנות ואני עצמי ערכתי חופות של ציונים דתיים שלא ברבנות) סקר אחרי סקר בעשור האחרון הראה שיש תמיכה של יותר מ-60% לנישואים מחוץ לרבנות. כלומר גם אנשים שמעוניינים ברבנות סובלניים מספיק כדי לאפשר לאחרים שלא רוצים להתחתן אחרת. אז קדימה.

משה פייגלין, הודיה כריש-חזוני ואנוכי על הכותל, דת ומדינה

אמש התארחתי יחד עם משה פייגלין והודיה כריש-חזוני בתוכנית 'חמש מקורי' של 'כאן'. הנושא היה יחסי דת ומדינה על רקע משבר הכותל, ומה שהיה מעניין במיוחד לדעתי הוא יחסו של פייגלין לעניין. מחד, הוא ניצל את הבמה כדי לשטוח את המצע בנושא של מפלגתו 'זהות', שעיקרו הפרדה מוחלטת של דת ומדינה (לבד מזה, איכשהו, שזאת נשארת מדינת היהודים). מאידך, באופן עקבי הוא התעלם מכך שכרגע אין הפרדה, ושהמעמד המיוחד שזוכה לו האורתודוקסיה הוא הכל לבד מזה.

כך יצא שלגבי עניין הכותל ספציפית הוא עשה את עצמו כלא מבין מדוע לא יסתפקו התנועות הלא-אורתודוקסיות ברחבה המשנית שכבר קיימת ומדוע הם זקוקים להכרה רשמית. "לא צריך להכיר באף זרם" פסק, תוך שהוא מתעלם באופן לא-ישר מכך שיש זרם שכבר יש לו הכרה – ושליטה, ותקצוב – ממדינת ישראל. (ומשום מה יש לי הרגשה שבאופן כללי הליברטריאניות של פייגלין תסתדר איכשהו עם תמיכה ממלכתית באנ"ש תוך מניעת תמיכה – בשם צמצום הממשלה – בכל השאר. אבל זה הרי הופך להשקפה הרווחת ממילא כיום בציונות הדתית).

צריך שוב לומר: המאבק כאן הוא על תפילה ברחבה טובה וראויה, אבל הוא בהחלט גם על הכרה. יהודים קונסרבטיבים ורפורמים בארץ ובארה"ב רוצים להרגיש שייכים. רוצים להרגיש שהמדינה רואה אותם ומקבלת אותם כחלק ממנה. מדובר בחלק עצום מהעם היהודי, אבל גם לו היה מדובר במיעוט, הרצון הפשוט הזה היה מוצדק. ואין שום סיבה טובה בעולם למה שמדינת ישראל לא תעשה זאת.

החדרת תכנים ציוניים-דתיים אל בתי הספר של הזרם הממלכתי

1 – הרב אליקים לבנון, בראיון לסיון רהב מאיר וידידיה מאיר, ימים כתומים: ההתנתקות, החשבון והנפש, הוצאת ידיעות ספרים, 2006, עמ' 20
הדו"ח האחרון של מולד מהווה תחקיר מטריד שמגלה צורה אחת שבה מילותיו של הרב לבנון הגיעו לידי מימוש. במילים פשוטות, כמה עשרות עמותות פרטיות, ציוניות-דתיות, נשלחות על ידי משרד החינוך לבתי ספר של החינוך הממלכתי ומלמדות שיעורים שונים שאפשר להכניס את כולם תחת הכותרת (שהיא גם שמה של עמותת-העל שמנהלת אותן): ז-ה-ו-ת. איזו זהות? זהות ציונית-דתית כמובן. אל דאגה, אאמ'לק לכם.
 
הנה במספרים:
  • התקציב שהופנה ללימוד "תרבות יהודית" ב-2015 גדול פי 17 מזה שהופנה ללימוד מדעים, ופי 119 (מאה ותשע-עשרה) מזה שהופנה ללימוד על דמוקרטיה;
  • מתוך 508 גופים המספקים למשרד החינוך פעילויות חינוך בלתי-פורמליות, 179 קשורים ציונות הדתית, 11 קשורים ליהדות פלורליסטית (ראו פירוט בגרף להלן);
  • התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות אורתודוקסיה ציוניות-דתיות: 166.7 מיליון ש"ח. התקציב שהופנה ב-2015 לעמותות יהדות פלורליסטית: 10.2 מיליון ש"ח;
  • ב-2016 עבדו 182 בנות שירות לאומי במרכזים לזהות יהודית, לעומת 120 שעבדו עם נוער בסיכון, 133 עם עולים, ו-154 בפנימיות.
אבל עזבו את המספרים. הסיפור האמיתי הוא כאמור ארגון-הגג 'זהות'. הארגון מכנס תחתיו כ-40 עמותות שונות, מפעיל כ-180 בנות שירות לאומי ונכנס לכ-700 בתי ספר ממלכתיים ברחבי הארץ. הארגון הזה הוא הנהנה העיקרי מהתקצוב של משרד החינוך.
 
התקציב ל'זהות' מגיע ממשרד החינוך על פי קריטריונים אובייקטיבים לכאורה: עמותה שרוצה תקצוב נדרשת להראות "ימי תלמיד". יום תלמיד הוא מפגש של ארבע שעות אקדמיות לפחות עם תלמידים. ברור שלמי שיש יותר כוח אדם, יקבל יותר כסף, מפני שיהיה לו יותר ימי תלמיד. ולמי יש כוח אדם, הרבה ובזול? ל'זהות', מפני שאליה מצוותות כאמור בנות השירות הלאומי. בדרך הזאת 'זהות' והעמותות שלה מקבלות נתח עצום מתוך התקציב המיועד לפעילות חינוכית בבתי הספר הממלכתיים. מפני שיש להם כוח אדם זול והמון כסף, עמותות 'זהות' יכולות להציע מחיר זול מאוד עבור הפעילות שלהן, ולמנהלי בתי הספר קל לבחור בהן, שהרי הם נלחמים על כל שקל.
 
רגע, אבל למה שהארגונים הפלורליסטים-הומניסטים-אתאיסטים-קומוניסטים לא יקחו גם הם בנות שירות ויעשו את אותו תרגיל? אה, מפני שבנות שירות הן ציוניות-דתיות, ומפני שהן בוחרות איפה לשרת, הן באופן טבעי בוחרות לשרת ב'זהות' ולא בארגונים שהן לא מזדהות איתם. לכן ל'זהות' יש המון בנות שירות לאומי > המון ימי תלמיד > המון כסף > מחירי רצפה > נבחרים על ידי בתי הספר הממלכתיים > המון ימי תלמיד > וכו'.
 
התכנים הם כמובן יהדות אורתודוקסית ציונית-דתית, והאורייטציה הפוליטית היא ימנית. הזיהוי הפוליטי של ההנהלה של 'זהות' לא מוטל בספק: המנכ"ל, איתי גרנק, התמודד לרשימת 'הבית היהודי'; יו"ר הועד המנהל, הרב חיים רטיג, חבר מפלגה; הגזבר, הרב ד"ר דניאל טרופר, משמש גם יו"ר ועדת הבחירות של 'הבית היהודי', וכו'. הבנתם את העניין.
 
אז מה יש לנו כאן? לא מספיק שנערות ציוניות-דתיות לא חייבות לשרת בצה"ל, את השירות הלאומי שלהן הן עושות בבתי הספר של החילונים. שם הן מונחות על ידי ארגון ציוני-דתי כיצד ללמד חילונים את השקפה העולם של הציונות הדתית. החילונים שולחים את הבנות שלהם לצבא, ואילו הציונות-הדתית שולחת את הבנות שלה לחנך את ילדי החילונים.
 
תלמיד בחינוך הממ"ד גם ככה מתוקצב בכ-20% יותר מתלמיד בחינוך הממלכתי. עכשיו משתמשים בשעות הנוספות של התלמיד בחינוך הממלכתי כדי ללמד אותו ציונות דתית. האם מישהו אי פעם יעז להציע להכניס לכבתי ספר דתיים בנות 19 חילוניות כדי שילמדו אותו על הומניזם, פמיניזם או ציונות-חילונית? אין שר חינוך שאפילו יחלום על זה.
 
אגב, גם אם יחלום הדבר הזה לא ניתן, מפני ש(כפי שהסבירה בדיון טוויטר תהילה אלטשולר), כל גוף/תוכנית לימודים/מדיניות שנוגעת לחינוך הממד חייב לעבור אישור מועצת חמ"ד, שהיא הממונה על החינוך הממ"ד. כלומר החינוך הממלכתי כפוף ישירות לשר החינוך, והוא יכול לקבוע מדיניות ולהתערב בו, ואילו החינוך הדתי והחרדי מוגן. ואם יש לקח מהסיפור הזה הוא שגם החינוך הממלכתי חייב להיות מוגן מהתערבות אידיאולוגית של שר החינוך בדיוק כמו החינוך הדתי והחרדי.
 
עד אז, ברכו לשלום את בנות השירות לאומי שמלמדות את הילדים חסרי הערכים שלכם איך להיות יהודים.
Capture

רם פרומן מנסה לשכנע חילונים שהם מגזר. למה זה לא רק קשה אלא אנטי-חילוני

רם פרומן ממוביל במאמריו ובמאבקו הציבורי קו מענין: הוא מנסה לשכנע את החילונים שהם מגזר. על פי פרומן הבעיה של החילונים היא שהם מרגישים אחראיים לכלל, מפני שהם מרגישים שהם הכלל. משום כך, למשל, הם מוכנים לקבל חרדים אל תוך מוסדותיהם תוך ויתור על עקרונותיהם.
 
הרי מי בנה את האוניברסיטאות? חילונים, ועל פי ערכים הומניסטים וליברלים. עכשיו רוצים החרדים ללמוד בהן. אהלן וסהלן, אבל למה שהחילונים יתאימו את עצמם לחרדים, ולא החרדים לחילונים? אין זאת אלא שהחילונים מרגישים אחריות על הכלל, מתוך שהם רואים עצמם ככלל.
 
"הרעה חולה החמורה מכל היא הממלכתיות" כותב פרומן. בשם הממלכתיות מוותרים החילונים על ערכיהם. אבל החילונים לא מבינים שהם לא הממלכה, אלא רק אחד השבטים בה. "השבט החילוני לא מוכן להכיר בהיותו שבט ולכן הוא איבד כל כוח פוליטי". פרומן מציע מפלגה מגזרית שתדאג לחילונים ותזקוף את גבם הכפוף. אני מקווה שלא תהיו מופתעים אם תמצאו אותו עומד בראש מפלגה כזאת בבחירות הקרובות.
 
אין לי כמובן כל בעיה עם מאמציו של פרומן לגרום לחילונים לעמוד על ערכיהם. אדרבה, זה חשוב ונצרך. אבל הניסיון שלו לשכנע אותם שהם מגזר ולא כלל הוא לא רק קשה, אלא גם, בצורה עמוקה, חותר תחת עצם החילוניות. הרי אין זה מקרה שהחילונים רואים עצמם ככלל. אין זה גם רק מפני שהם הקימו את המדינה ושהם, עדיין, המגזר הגדול ביותר בחברה היהודית בישראל.
 
החילוניות רואה עצמה ככלל משום שזה חלק מהותי מהגדרתה העצמית. תהליך החילון מבוסס, בין היתר, על התפיסה שהמרחב הציבורי הנורמלי הוא חילוני. החילוניות היא הפשוט, המובן מאליו, הטבעי. הדת היא המוזר, הארכאי, המנחם-באשליות והנצלני-חברתית. הדת היא מגזרית, ועליה להישאר בתחומי הפרט. החילוניות היא המסגרת הכללית שמאפשרת לדתות שונות להתקיים בלי רציחות הדדיות. התפיסה הזאת היא חלק אינטגרלי מהעמדה החילונית, ועל כן ברור שהחילונים לא רואים עצמם כמגזר. הם, מבחינתם, הנורמה.
 
ובאמת, האין המציאות מגבה תפיסה זאת? האם אנחנו רואים אלפי חילונים המבקשים ללמוד בישיבות חרדיות, כפי שהחרדים מבקשים ללמוד באוניברסיטאות? לא. פרומן היה צריך לראות את הפניה החרדית לאוניברסיטאות כהודעה מובלעת בתבוסה. החרדים מודים למעשה שהם נכשלו בניסיונם לכונן חברה בת-קיימה, ומבקשים להצטופף תחת כנפי האקדמיה, כדי שיוכלו לפרנס את עצמם ומשפחותיהם. תנו לנו גם מהאדום-אדום האקדמי הזה, הם מתחננים. רק אם אפשר תתחשבו בנו ובמנהגינו המוזרים. והרי זאת התמונה העולה מכך: הדת היא החריג. החילוניות היא הנורמלי.
Capture

על פסיקת בג"צ בנוגע למרכולים בשבת בתל אביב

בג"צ אישר לפני שעה קלה את החוק העזר העירוני של תל אביב המאפשר פתיחת 160 מרכולים ופיצוציות בשבת. אפשר לשמוח ואפשר לא, אבל השבת המסחרית בתל אביב, גם אם המתכונת מצומצמת (לפנים דובר על 500 מרכולים) קיבלה אישור רשמי.
 
אבל הסיפור האמיתי נמצא מאחורי הקלעים. התיק הזה מיטלטל מבית דין אחד לשני כבר כעשור, ובשנים האחרונות בית המשפט העליון מבקש שוב ושוב מהמדינה להציג את עמדתה בעניין. אולי אתם זוכרים שכבר גדעון סער, כשר הפנים, שקל להתנגד לחוק העזר הזה ולבטלו, מה שהיה סוגר את הפיצוציות בתל אביב. בסוף הוא נמנע מלהתערב. לפניו היה זה סילבן שלום שלא שהחליט למשוך ידיו מהאש. אחריו גלעד ארדן שגם לא התערב. אחריהם, כיום, מדובר בשר הפנים אריה דרעי שאמר על העניין ש"השינה נודדת מעיניי. הנושא הזה מאוד קשה", וכמובן שגם החליט לא להחליט. שוב ושוב ביקש בית המשפט מהממשלה לתת את עמדתה, שוב ושוב ביקשה הממשלה דחייה.
 
כל כך למה? מפני שהסוד הגלוי ביותר בישראל הוא שהסטטוס קוו בין דת ומדינה שנקבע לפני עשורים כבר איננו רלוונטי. כלכלית, דמוגרפית, טכנולוגית, ואידיאולוגית אנחנו כבר לא מדינת ישראל של לפני 70 שנה, גם לא של לפני 30 שנה. החוקים הקובעים את הסטטוס קוו נמצאים בפער אדיר מרצונם של האזרחים. ואותם אזרחים אינם רק אלה שמצביעים מרצ. הליכוד, הבית היהודי ואפילו ש"ס נמנעים מלסגור חנויות ואף קניונים בשבת מפני שהם יודעים שגם רבים מהמצביעים שלהם, ואף רבים מהמסורתיים שביניהם, הפכו את השופינג לבילוי השבתי, ובטח שמעונינים בחלב אם נגמר.
 
הפוליטיקאים שלנו על כן שבויים מצד אחד על ידי המפלגות החרדיות, שלא מאפשרות רשמית כל שינוי בסטטוס קוו, ומצד שני לא מעוניינים לכפות על הציבור שלא לשנות את הסטטוס קוו, ובכך לעורר את זעם מצביעיהם. ככה מתנהלת המדינה בסוג של ישראבלוף של קנסות שלא מזיזים או חוקי עזר עירוניים, עד שבג"צ מתבקש להכריע. העיקר שרשמית לא נגעו בסטטוס קוו.
 
בסופו של דבר, היה עדיף שהממשלה תגבש מדיניות כללית על השבת במרחב הציבורי. 'חוק שבת' שכזה, שבו מוסדות תרבות ובתי קפה פתוחים אבל קניונים סגורים עד אחה"צ, ומתאפשרת גם תחבורה ציבורית מצומצמת, ניסו לקדם חה"כ רחל עזריה, מנואל טרכטנברג, אלעזר שטרן ומיקי זוהר. המתכונת הזאת נראית לי חיובית, אבל הממשלה, שאוהבת לדבר על משילות, אפילו לא היתה מסוגלת לענות לבג"צ, קל וחומר לקדם יוזמה כזאת. השאלה כעת היא האם מדובר בסנונית ראשונה שתבשר את הריבונות הגוברת של הרשויות המקומיות לקבוע את הסטטוס קוו השבתי שלהם על פי רצונותיהם, כולל תחבורה ציבורית. אולי יום אחד תל אביב גם תנפיק רישיונות נישואים אזרחיים.
Capture

המשך טירוף המערכות במאבק נגד סרבני גט

כדאי להתעכב על הצעת החוק שעברה אתמול, של חה"כ שולי מועלם רפאלי, שנועדה להקשיח את הסנקציות כלפי סרבני גט.
 
החוק הקיים – ויש להבין כאן את הרקע – כבר מאפשר לבית הדין להוציא צו מעצר לגבר כזה, דבר שלדעתי כשלעצמו מופרך ומסוכן: המדינה בעצם נותנת כוח לבית דין דתי לאסור אדם, וזאת אך ורק מפני שסירב לקיים דין הלכתי כלשהו. צריך להבין שעל פי ההלכה מותר בהחלט לגבר לסרב לגרש את אשתו, אבל גם אם היה אסור, איזה מקום יש למדינה דמוקרטית לאלץ אדם לקיים מצווה מסויימת? אין זאת אלא שבמקום לפתור את העניין בצורה הלכתית, משתמשת הרבנות, ומשתמשים רבני ישראל, בכוחה של המדינה (המשטרה, בתי הכלא) כדי לסייע להם בחדלונם. "פתרון" קל ועלוב, שמעיד יותר מכל על המבוכה שהרבנות נמצאת בה אל מול התופעה.
 
החוק החדש מגדיל לעשות. על פיו בתי הדין הרבניים יהיו יכולים להחליט שמהגבר הנאסר תימנע השתתפות במסגרת לימודית כלשהי בכלא, כולל לימודי קודש, שישלל ממנו מזון בכשרות מהדרין (לבד ממצרכים בסיסיים), שתישלל ממנו זכאות לשהייה באגף התורני, וכן שישללו ממנו חומרי קריאה וכתיבה (למעט ספר תפילה).
 
כלומר בשם המאבק (המוצדק) כנגד סרבני גט המדינה כעת לא רק תשלול מאדם את חירותו, היא גם תפגע בחופש הדת שלו, כאשר תמנע ממנו ללמוד תורה או להימצא בקהילה שומרת מצוות (והרב שמעון יעקבי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר כי מצידו "אפשר היה לתת לביה"ד למנוע גם סידור תפילה"!). הגענו למצב שבו העוול שמגולם בנישואים כדת משה וישראל פוגע לא רק בחירותן של נשים, ולא רק בזכויות האזרח של גברים, אלא גם בחופש הדת של האחרונים – ודווקא זאת בעידוד רבני ישראל! טירוף מערכות מופרך ומזיק, וכל זה מפני שבמקום להתמודד עם האתגר ההלכתי מגלגלים את העניין אל המשטרה ובתי הכלא.
 
אין לי שום סימפתיה כמובן לסרבני גט, מהנלוזים, העלובים והפתטיים שבגברים. אלא שאי אפשר לעצום עיניים בכוונה ולהתעלם מההקשר. מי שמאפשר את ההתנכלות הזאת בנשים הוא גם מי שיש לו סמכות לפתח את ההלכה, מי נותן להלכה להמשיך לאפשר לגברים לכלוא נשים בנישואים שהן לא מעוניינות בהם. לא העכבר גנב, החור גנב. הבעיה כאן היא הלכתית, והיא זקוקה לפתרון הלכתי. לא משטרתי. בעיות הלכתיות פותרים בדרכים הלכתיות.
 
במקום להתמודד הלכתית עם המצב העגום הזה, משתמשים באלימות מטעם המדינה, ולבסוף גם פוגעים בחופש הדת. זהו ערבוב מזיק ורע של דת ומדינה, שמגלם הסרת אחריות של רבני ישראל מעצמם.
Capture

איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.
 
אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.
 
ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.
 
והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.
Capture5

אופציית בנדיקטוס – נצרות בנסיגה?

לאחרונה יצא לאור ספרו של Rod Dreher, הוגה נוצרי ועורך במגזין The American Conservative, תחת הכותרת The Benedict Option, כלומר האפשרות, שבעיני דרהר היא מומלצת עבור נוצרים, לסגת מהחיים הציבוריים, כמו בנדיקטוס, שנחשב לאבי מוסד הנזירות הנוצרי. בקצרה, דרהר חושב שבמצב הנוכחי של התרבות המערבית הדרך היחידה להיות נוצרי נאמן היא לפרוש מהכלל ולהקים קהילות שפניהן פנימה.
 
על פי דרהר הליברליזם והחילון, המופגנים בעיקר בנורמות של מין חופשי, קבלת להט"ב, וסגידה לכסף והצלחה כלכלית, נחלו ניצחון מוחץ במערב, כולל בארה"ב. עלייתו של טראמפ בעיניו חסרת משמעות. קשה לראות בטראמפ שמרן, עוד פחות נוצרי מאמין, ועל פי דרהר כל שיתוף פעולה איתו רק יזיק לכנסייה. טראמפ בסך הכל קנה למאמינים עוד מעט זמן, טוען דרהר, לפני שחלקים גדולים מהחברה סביב יהיו בלתי עבירים עבור נוצרים.
 
דרהר אפוא טוען שיש לוותר על מוקדי הכוח של הנצרות בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר במפלגה הרפובליקאית כמובן. על הנוצרים להבין שהם הפכו להיות מיעוט, ולהתנהג בהתאם: לסגת לקהילות הומוגניות, לשקוד על טיפוח מוסדות חברתיים ותרבותיים משלהם, ולהחזיק מעמד במצב של גלות פנימית עד שהתרבות המערבית הקלוקלת תקרוס לתוך עצמה מתוך היפר-אינדיבידואליזם או סתם משבר כלכלי.
 
דרהר, למשל, טוען שעל הנוצרים לשלוח את ילדיהם רק לבתי ספר נוצריים פרטיים, וחושב שכדאי ללמוד מהיהדות האורתודוקסית בארה"ב איך היא מתמודדת עם היותה מיעוט בתוך תרבות שמאיימת על ערכיה.
 
הקישור הזה הוא לכתבה במגזין האטלנטיק, ואילו בקישור כאן תמצאו ראיון עם דרהר, בו בין השאר הוא נשאל האם אין כאן בעצם בגידה באתוס האמריקאי של פלורליזם, קבלת השונה וכור ההיתוך. הוא עונה שאולי, אבל שיותר חשוב להיות נוצרי מאמריקאי.
 
אז זהו. רק שתדעו שלא רק אתם מרגישים שתפיסת העולם שלכם מאויימת.

מצוות הפלורליזם מחייבת חילונים בלבד

בשבוע הבא יתקיימו שני דיונים בוועדת חינוך של הכנסת בנוגע ללימודי היהדות בחינוך הממלכתי. שני הדיונים מתקיימים לבקשת חברי כנסת שומרי מצוות, שדואגים מאוד דווקא לחינוך של החילונים, וכנראה מרגישים את עצמם אחראים לו. ב -6.3 יתקיים דיון בהזמנת חה"כ יהודה גליק על "מקצוע תרבות יהודית ישראלית". ב-7.3 יתקיים דיון בהזמנת חה"כ משה גפני על "הכנסת תכנים רפורמיים למערכת החינוך".

הבא נתמקד לרגע בדיון של גליק. שימו לב ללשון מכתב הזימון. גליק מתלונן על כך שבבתי הספר הממלכתיים מלמדים את מקורות היהדות מתוך גישה שהיא גם אתאיסטית, גם פלורליסטית, גם אקדמית וגם הומניסטית. שמציגים את הטקסטים היהודיים כיצירות אנושיות, ושבתי הספר מעסיקים רק מורים שהשקפת עולמם פלורליסטית.

2017-02-27_164048

מה אפוא מצפה גליק? שבמערכת החינוך הממלכתית ילמדו על פי תוכנית הלימודים של הממלכתית-דתית? שילמדו שהתורה היא דבר השם הנצחי וכל מילה בתלמוד היא קודש? אם הוא מצפה לכך, הרי שהוא בעצם מבקש לבטל את מערכת החינוך הממלכתית.

אבל גליק כנראה מתוחכם יותר מכך. הוא ודאי יאמר: לא, תלמדו מתוך גישה הומניסטית וחילונית, אבל תנו לתלמידים לשמוע *גם* קולות אחרים. גם רבנים. גם שכל מה שמסופר במקרא הוא עובדות. גם שהקב"ה הוציאנו ממצריים ביד חזקה. עכשיו, אני לגמרי בעד שהתלמידים בחינוך הממלכתי ילמדו שיש גם דעות/אמונות כאלה, וגם שישמעו לעיתים שיחה מרב. זאת מפני שאני חושב שטוב שכל אדם יקבל את מלוא העושר של המסורת היהודית, ובכלל שריבוי דעות וחופש בחירה הוא דבר חיובי מאוד.

אבל מכאן עולה השאלה: האם גם בחינוך הממלכתי-דתי ילמדו את העמדות החילוניות? האם גם שם יחשפו תלמידים לביקורת המקרא, ויאפשרו למורה פלורליסטי ללמד? האם יפגישו בממ"ד את התלמידים עם רבה רפורמית? ומה עם החינוך החרדי? האם גם בו יתאפשר חופש דעות?

אה, לא? אתם אומרים שלא גליק ולא גפני ולא שום חבר כנסת דתי או חילוני לא חולם לכנס ישיבה שתדון בדרכים לגוון את לימודי הממ"ד והזרמים החרדים? מסתבר אפוא שהדרישה לפלורליזם וריבוי דעות מגיעה תמיד רק כלפי צד אחד. פלורליזם היא מצווה שנכפית רק על החילונים. והכופים הם הדתיים, שלא מחוייבים בה. וזה כשלעצמו כמובן מופת של פלורליזם.

ובהערת אגב, מה אנחנו יכולים ללמוד מהמצב בו יש דרישה לריבוי דעות רק עבור חילונים? נראה לי שהמצב הזה נושא אחת משתי הנחות מובלעות: או שלחילונים אין באמת השקפת עולם ולכן אצלם "הכל הולך", ואילו לשומרי מצוות יש ולכן אסור לחרוג מהדוגמה; או שיש לחילונים השקפת העולם, אבל היא מסוגלת לעמוד בחשיפה לדעות אחרות, ואילו השקפת העולם של שומרי המצוות תתפרק כארמון של חול אם הם ייחשפו למידע לא מסונן. ההנחה הראשונה מבטאת זלזול בחילונים. השניה משפילה עבור שומרי המצוות. תחליטו אתם באיזו אחת מהן מחזיק גליק.

ידועים בציבור וחתונות אזרחיות

 ישראל חופשית הפיקו את הסרטון החמוד הזה (ילדים זה חמוד, לא?) שקורא לאנשים לא להתחתן ברבנות ולהסתפק בסטטוס של ידועים בציבור. אני בהחלט לא חושב שחכם או ראוי להתחתן ברבנות, ואני עצמי נשוי ליעל אשתי כדת משה וישראל אבל לא רשום ברבנות, ואנחנו אכן ידועים בציבור. זה פתרון טוב, מכיוון שידועים בציבור בישראל מקבלים כמעט את אותן זכויות כמו נשואים, ומצד שני לא כפופים (ליתר דיוק, הרבה פחות כפופים) לסמכות של הרבנות הראשית.
עם זאת, חסרה לי בסרטון הזה האמירה שהפתרון הזה זמני, ושהמאבק על האפשרות להתחתן במדינת ישראל באופן חופשי (שוויוני, אזרחי, אתאיסטי, יהודי-שאינו-אורתודוקסי, חד-מיני) לא יסתיים עד שהזכות האלמנטרית הזאת תינתן לנו. שני סקרים שהתפרסמו רק בימים האחרונים מראים שהציבור בהחלט תומך בכך:
סקר של מכון סמית ומכון יאפא עבור עמותת 'חדו"ש לחופש דת ושוויון' הראה ש-72% מהציבור היהודי מסכים עם האמירה כי "לכל תושב בישראל יש זכות להינשא בארץ עם מי שהוא בוחר, בדרך שבה יבחר, ועל פי אמונתו". 95% מהחילונים תומכים באמירה זו ו-67% בקרב המסורתיים. מסקר של חברת 'מסקר' עבור תנועת "נאמני תורה ועבודה" עולה שלא פחות מ-49% ממי שמגדירים את עצמם "דתיים לאומיים" הביעו תמיכה כלשהי (מ"מעט מסכים" ועד "מסכים מאוד") באיזושהי אפשרות להחלת נישואים אזרחיים בישראל, תוך שינוי הסטטוס קוו בנושא.
אין שום סיבה שאזרחים לא-אורתודוקסים או שלא מזדהים עם האורתודוקסיה יופלו לרעה כשהם באים להתחתן, ואין שום סיבה שהמדינה לא תכיר בחתונות של מי שלא מעוניין להתחתן דרך הרבנות הראשית. בסוף זה יקרה.
capture