דמוקרטיה

הצעת חוק רעה "לטיפול בכתות פוגעניות"

השבוע תעלה כנראה להצבעה טרומית בכנסת הצעת חוק "לטיפול בכתות פוגעניות". ההצעה מבוססת על דו"ח שהוגש למשרד הרווחה ב-2011 שמבוסס בעצמו על עבודה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. עם כל הרצון הטוב שהושקע באלה ועם כל הבעייתיות של קבוצות דתיות חדשות שונות, לצערי הצעת החוק אינה טובה ומהווה סכנה לחירויות הפרט של אזרחי ישראל.
 
הצעת החוק כוללת התייחסות ל"שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות", שלכאורה מתבצע על ידי מנהיג/ת הקבוצה על חסידיו/ה. ובכן, אין שום דבר כזה בעולם כלל. אין "שליטה בתהליכי חשיבה", כלומר לא מעבר ללחץ קבוצתי, ניצול מצוקות וחולשות וענייני כריזמה שכולנו חשופים אליהם כל הזמן. אין שום עדות מחקרית שיש שטיפת מוח, שליטה הכרתית, היפנוזה המונית ומתמשכת או כל דבר כזה. כשיצא הדו"ח כתבה קבוצה של חוקרי דת ורוחניות חוות דעת המציינת זאת.
 
נכון, יש אנשים שנותנים את כל כספם למנהיג/ה, יש ששוכבים איתו/ה, יש שמנתקים מגע עם משפחתם. כל זה יכול להיות נוראי, אבל זה עדיין חוקי, וטוב שכך. בגירים יכולים לעשות את כל זה אם הם רוצים.
 
למה אפוא מדברים על "שליטה בתהליכי חשיבה"? כדי לשכנע אותנו שאותם בגירים לא באמת רוצים. שהם נשלטים וחסרי יכולת בחירה. כפי שכתבתי בעבר, החשש שלי הוא שהמדינה מחפשת דרכים לפרק קבוצות כאלה למרות שפעמים רבות הן אינן עוברות על שם חוק.
 
אמנם בהצעת החוק ישנה התייחסות לעבירות על החוק מצד הקבוצות האלה, אבל ישנו גם סעיף שמבקש לשנות את חוק האפוטרופסות כך שיכלול "אדם הנמצא תחת השפעה של כת פוגענית". כלומר שירותי הרווחה יהיו יכולים להחליט מי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם וכנראה נמצא תחת "שליטה בתהליכי חשיבה", ולמנות לו – אדם בגיר המעיד שהוא עושה את מה שהוא עושה מרצונו! – אפוטרופוס. זוהי סכנה ברורה לחופש הפרט ולחופש הדת והפולחן.
 
יש מה לעשות נגד קבוצות פוגעניות שכאלה בלי להכניס לחוקי ישראל מושגים שאין להם ביסוס עובדתי כמו "שליטה בתהליכי חשיבה" ובלי לפגוע בחופש הדת ובזכויות הפרט שלנו. אני קורא לחברי הכנסת החתומים על החוק לשקול שנית את תמיכתם בו.
Capture

עברה הצעת חוק המכניסה יחסי גורו-תלמיד למסגרת יחסי מרות לענייני מין

אני אמביוולנטי למדי כלפי הצעת החוק של ח"כ מיכל רוזין שעברה אתמול הצבעה טרומית, למרות שאני מבין היטב את ההגיון שעומד מאחוריה. הצעת החוק מכניסה גם יחסים בין איש דת/מורה רוחני לסל יחסי המרות שבמסגרתו אסור לקיים יחסי מין. מכיוון שרבים הם הגורואים והמורים הרוחניים שמשתמשים במעמדם כדי לנצל מינית את תלמידיהם/תלמידותיהם, אכן ראוי שהחוק ייתן הגנה מול מקרים כאלה.
 
ועם זאת, צריך לזכור שני דברים: יחסי מורה רוחני ותלמיד הם גמישים ונזילים הרבה יותר מיחסי פסיכולוג או רופא או מנהל עם הפציאנט או העובד שלו. מי הוא בעצם גורו? כל אדם שמלמד אותנו שיעור רוחני? נותן לנו שיעור יוגה? קורא לנו את ההילה? האם נפסול יחסי מין בכל המקרים האלה? האם בכל מקרה כזה תיתכן הגשת תלונה בדיעבד?
 
שנית, מדובר בעניין של חופש דת. כאשר אני הולך לפסיכולוג אני הולך לקבל טיפול. כאשר אני נמצא במערכת יחסים עם מורה רוחני אני ממש את זכותי לחופש דת. לפעמים מימוש שכזה כולל יחסי מין (טנטרה? שבתאות? חילופי זוגות/מין חופשי כאמצעי לשחרור מהאגו?). האם המדינה אכן רוצה לפסול את הנתיבים הרוחניים האלה?
 
יכול להיות שכן. אני לא חושב כך, אבל אולי רבים סבורים שהמחיר כדאי לעומת התמורה. כי אכן כאמור מורים רוחניים רבים מנצלים מינית את תלמידיהם. אני עצמי חשפתי לפני שנים את הניצול המיני שהפעיל המורה הרוחני שי טובלי על תלמידיו וסיימתי למעשה את הקריירה שלו בישראל (הוא בברלין למי שמחפש). ועם זאת, אני רוצה שוב להזהיר מפני פעילות המכוונת כנגד קבוצות דתיות חדשות ("כתות"). רבות מהן פוגעניות, אבל רבות מבטאות חיפוש רוחני אמיתי של פרטים שזכותם המלאה לעשות דברים מוזרים. אסור שהמדינה תמנע את האפשרות הזאת.

מוטי קרפל מול נער גבעות – מאבק פרדיגמות בשולי הציונות הדתית

קחו לכם רבע שעה והקדישו את הזמן לאחד מהרגעים הטלוויזיונים הגדולים של השנה: באולפן לונדון את קירשנבאום יושב מוטי קרפל ומתפלמס עם צבי סוכות, כשברקע מפרשן רועי.
 
קרפל הוא מהאינטלקטואלים הבולטים של הציונות הדתית המשיחית כיום. הוא כתב לאחרונה פוסט שבו יצא בתקיפות כנגד נערי הגבעות וספציפית החשודים ברצח משפחת דוואבשה. על פי קרפל אנחנו אמנם חד-כיוונית בדרך לגאולה השלמה, אבל הדרך היא רק עם כל עם ישראל יחד, כלומר קמעה קמעה.
 
סוכות מגן על תרבות נערי הגבעות. מה אתם רוצים, הוא אומר, אנחנו בסך הכל צועדים בשבילים שסללתם: הולכים על הקצה, משגעים את צה"ל, מכופפים את החוק. האם לא תזכרו את סבסטייה? נוער הגבעות, הוא אומר, אינם עשבים שוטים, אלא היחידים שדווקא נאמנים לאתוס המתנחלי הותיק אותו למדו מהוריהם.
 
סוכות חבר בתנועת דרך חיים של הרב יצחק גינזבורג, שמנסה להכין תוכנית שלמה למדינת הלכה, ופה קבור הכלב. הוא למעשה פרש מהפרדיגמה הקוקניקית, שעם כל המשחק שלה עם החוק הקפידה לעשות רק את מה שחשה שאיתו רוב עם ישראל מאחוריה. לרב גינזבורג אין מנגנוני בקרה כאלה. לכן למרות שיש נקודת אמת במה שאומר סוכות, הוא בעצם מייצג אתוס אחר, שעולה בשולי הציונות הדתית אחרי קריסת הקוקיזם כפרדיגמה כוללת-כל.

למה השטן של הייגי חצי יהודי?

סרטון התגובה של 'שוברים שתיקה' לסרטון ההסתה של תנועת 'אם תרצו' מוצלח למדי. אולי שאלתם את עצמכם מדוע ג'ון הייגי מצביע לעבר השטן (סביב 0:40) ואומר שהוא חצי יהודי.

ובכן, הייגי שייך לאוונגליסטים שמנויים על תורתו של אוונגליסט אנגלי-אירי בשם ג'ון נלסון דרבי (1800-1882). על פי דרבי, ביאתו השנייה של ישו תתחיל כאשר הוא יופיע בשמיים, וימשוך אליו את מאמיניו. זוהי ה"התעלות" (rapture) שמתרחשת בפתאומיות, ותגרום למיליוני נוצרים הגונים להעלם בבת אחת מעל פני האדמה.

ואז מתחיל השלב השני. בעוד אותם נוצרים מבלים בשמיים שבע שנים טובות, על פני האדמה מתחילות להתרחש תלאות ופורענויות. מאסונות טבע ועד מלחמות, החיים יהפכו לגיהנום עבור כל מי שלא עלה לעולמות העליונים. ליהודים באופן ספציפי התקופה הזאת תהיה קשה. הם אמנם יחיו בארצם ותחת ריבונותם, אך לא ישכילו לקבל אל לבם את ישו. במקומו הם יעדיפו להחשיב אחד משלהם כמשיח. לצערנו הרב, למעשה יהיה מדובר באנטיכריסט. אליו מתכוון הייגי.

משיח-שקר זה יסחוף את היהודים אחריו, יבנה את בית המקדש ויחדש את עבודת הקורבנות. שאר העולם לא יאלם דום: צבאות עוינים יפלשו אל ארץ ישראל (למעשה פחות או יותר כל אסיה, אפריקה ואירופה), ובמלחמות האדירות שתתרחשנה יושמדו שני שלישים מהעם היהודי. השליש הנותר יחליט (סוף סוף) להתנצר. בתום שבע השנים יירד ישו יחד עם מאמיניו מהשמיים, יגרש את משיח השקר וישלוט למשך אלף שנים מבירתו, ירושלים.

התסריט האפוקליפטי זה מחייב את חסידיו להאמין שכדי שתבוא הגאולה על היהודים להקים מדינה (ולכן קבע המטיף האוונגליסטי הידוע ג'רי פלוול כי "התאריך החשוב ביותר הוא ה-14 למאי, 1948" משום שהקמתה של מדינת ישראל מהווה "את הסימן המובהק ביותר לחזרתו המתקרבת של ישו המשיח"), לשלוט בירושלים ובהר הבית (1967), ולבנות את בית המקדש (טרם). הקמתו של בית המקדש היא קריטית, משום שעל פי תורתו של דרבי אותו משיח שקר יהודי יהיה חייב לטמא אותו.

לטובת הצעידה במסלול הזה תרם ג'ון הייגי מיליון שקלים לאם תרצו. אבל הבעיה היא שאירופה מעוניינת בהגנה על זכויות אדם בישראל.

 

וכאן כתבתי על האוונגליזם הזה ביתר פירוט.

ליצמן נגד נשים והפטריארכליות של ההלכה

תראו איזה יופי: הצעת חוק שהגיש ח"כ עיסאווי פריג' יחד עם הח"כים זוהיר בהלול ועאידה תומא קוראת לחייב ייצוג של אשה אחת לפחות בין הקאדים בבתי הדין של השריעה בישראל. מי מתנגד? השר יעקב ליצמן, שהביע חשש מתקדים שישמש בהמשך את מי שרוצה לראות נשים גם בין הדיינים בבתי הדין של הרבנות. שלוש נקודות בנוגע לכך:

  • האסלאם מתיר נשים דיינות, בניגוד להלכה האורתודוקסית היהודית, ועל פי הכתבה יש מדינות מוסלמיות בהן מכהנות דיינות כולל שתי קאדיות ברשות הפלסטינית. הנה לכם נקודה שבה המסורת המוסלמית מתקדמת יותר מהמסורת היהודית.
  • מניעת החקיקה הזאת היא הפרה ברורה של חופש הדת של האזרחים המוסלמיים בישראל. עד כדי כך מדינת ישראל שבויה בידי האורתודוסיה היהודית שהיא לא יכולה לאפשר למוסלמים לנהוג על פי דתם, כי מנהגם מאיים על הפטריארכיה ההלכתית. [***תיקון***: אין כאן הפרה של חופש הדת, מפני שהחוק היום לא *אוסר* על מינוי קאדיות. יש כאן מקסימום פגיעה במוסלמים שמעוניינים להישפט בפני קאדית ומחוייבים על פי חוק להגיע לבתי הדין שלהם (שכן אין נישואים אזרחיים וכו').]
  • המקרה הזה מהווה תזכורת חשובה לקווים הפטריארכלים והאנטי-דמוקרטים שמאפיינים את החברה החרדית. באווירה הרב-תרבותית של ימינו אנחנו נוהגים לגלות סלחנות פטרונית, או גרוע מזה, הקסמות רומנטית, למופעים אנטי-ליברלים שכאלה. אבל צריך להאבק בהם.

מיקי זוהר ואיסור מסחר בשבת

ועדת השרים לענייני חקיקה תתכנס היום בצהריים ולפניה הצעת חוק שמעלה חה"כ מיקי זוהר (ליכוד). ההצעה, שעליה חתומים גם דודי אמסלם וינון מגל, מבקשת להחמיר את איסורי המסחר בשבת, ולמעשה להוציא מידי הרשויות המקומיות את מעט הכוח שהיה להן בעניין ולקבוע שלא יהיה כל מסחר בשבת. כלומר מפיצוציות ועד קניונים, הכל סגור.

שאלת המסחר בשבת היא טובה וחשובה, ואני חושב שאיסור מסחר בשבת הוא משהו שאפשר לדון עליו. מה שכן, נדמה לי שלגיטימציה לאיסור מסחר יכולה לבוא במסגרת התגייסותה של הקהילה האזרחית לעיצוב המרחב הציבורי שלה, ולא כחוק המונע מאינטרסים של צד אחד בלבד ונכפה על האוכלוסייה על ידי השלטון. לכן הדיון הזה חייב לכלול התייחסות מושכלת לאופי השבת שאנחנו רוצים לעצב.

למשל: האם מצופה מהתושבים פשוט לשבת בבית משישי בערב עד שבת בערב? או שמותר לצאת לבלות (בתי קפה, קולנוע, חוף הים, כדורגל, מוזיאון)? ואם מותר לצאת, ואם מוסדות תרבות ובילוי יהיו פתוחים (ואולי בכניסה חופשית, למשל למוזיאונים?), האם מי שצריך יוכל להגיע אליהם גם בתחבורה ציבורית? לדברים האלה אין כל התייחסות בחוק של זוהר.

למעשה, כפי שכותב האתר בחדרי חרדים, "הצעת החוק קובעת איסור מוחלט על פתיחת עסקים בשבת, בעוד היא אינה מקבעת היתר לפתיחת מקומות בילוי ותרבות" – כך בכתבה על פגישתו ביום חמישי של זוהר עם הרב קנייבסקי בבני ברק. שימו לב שהאתר מתגאה בזה שהחוק לא מתיר פתיחת מקומות בילוי, כלומר מאפשר את סגירתם, ואולי רומז על הכוונה בעתיד לחוקק חוק הסוגר גם אותם בשבת.

זוהר יכול לקחת דוגמא מהצעת חוק אחרת, של רחל עזריה ואלעזר שטרן, שגם היא מדברת על איסור מסחר בשבת, אבל יחד עם זה מעגנת את פתיחתם בשבת של בתי בילויים, בתי תיאטרון, מוזיאונים, גני חיות, גנים לאומיים וכו', ואף מאפשרת לראשונה אישור תחבורה ציבורית בשבת. כאן יש איזון שמעצב פרהסיה מתוך חשיבה על צרכי כלל האזרחים ולא כופה עמדה של צד אחד על כולם. אפשר, אגב, גם לחשוב על פרהסיה שונה בין עיר לעיר.

לבסוף, ההצעה של זוהר פירושה למעשה שינוי דרמטי של הסטטוס קוו. חוק חדש, מחמיר הרבה יותר, שסוגר הרמטית עסקים בשבת (העונש על פתיחת עסק בשבת על פי החוק יכול להגיע עד שנה מאסר). עכשיו, אין לי שום בעיה עם שינוי הסטטוס קוו, להפך. bring it on. אבל מי שתומך בחוק הזה צריך להבין שהוא פותח כאן את כל הסטטוס קוו – נישואים, גיור, מערכת החינוך – לדיון מחודש.

בין דמוקרטית ליהודית – מדד הדמוקרטיה 2015

מדד הדמוקרטיה שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה ב-ynet (קישור בתגובות) מגלה (אם כי לא בפעם הראשונה) כמה אמיתות קשות על המחוייבות של הציבור הישראלי לערכים ליברלים, למסגרת הדמוקרטית ולסובלנות.

דווקא בשאלת המתח בין מדינה "יהודית" ל"דמוקרטית" (שנשאלו רק אזרחים יהודים) יש התפתחות מעניינת. כפי שניתן לראות, בסקר הנוכחי אמרו 36.5% שיותר חשובה להם הגדרת המדינה כיהודית, 35.5% שההגדרה של ישראל כדמוקרטית חשובה יותר, ו-27% אמרו ששתי ההגדרות חשובות באותה מידה.

מה שמעניין הוא שלפני שנה הנתונים היו 38.9%, 33.5% ו-24.5%, וזאת אחרי מגמה ברורה, מאז 2010, של התחזקות ה"יהודית" והחלשות ה"דמוקרטית". כלומר יש כאן לראשונה עליה במספר היהודים שחשוב להם יותר שהמדינה תהיה "דמוקרטית" מאשר "יהודית" (המרכאות מפני שקשה בדיוק לדעת מה זה אומר למשיבים).

מה שאותי מאוד מעציב הוא שנמשכת מגמת הירידה באלה שמבקשים לאחד בין השתיים. ב-2010 לא פחות מ-48.1% אמרו שחשובה להיות יהדותה של המדינה והדמוקרטיות שלה באותה מידה. נדמה לי שעבור יותר ויותר ישראלים השתי ההגדרות האלה נתפסות כסותרות, והם נאלצים לבחור ביניהן.

הטרגדיה כאן לדעתי היא כשלונה של החברה הישראלית ליצור יהדות שהיא באופן מהותי דמוקרטית, שמובן מאליו שהיא לא סותרת – אלא אדרבה, מבצרת – את הדמוקרטיה. במקום זה יש לנו את "הדמוקרטים" שתופסים את היהדות כאיום, ומולם "היהודים" שעבורם הדמוקרטיה היא איום. הראשונים נעים לכיוון חברה אזרחית ליברלית ואוניברסלית, והאחרונים לכיוון לאומיות אתנית מסורתית ואטביסטית.

אלה גם אלה לא מציעים לדעתי מתכון בר קיימא למען חברה ישראלית משגשגת.

הצעת החוק של סמוטריץ', זוהר, בן צור וסלומינסקי

ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה או בהלכה פסוקה, יכריע בה על פי עקרונות המשפט העברי.

הצעת החוק של ארבעת תלמידי החכמים, סמוטריץ', זוהר, בן צור וסלומינסקי, היא תרומה חשובה למוסדות המשפט ומערכת החוק והצדק של מדינת ישראל. אמנם, יש כבר חוקים רבים בספר החוקים של מדינת ישראל, אבל לעתים בכל זאת לא מוצאים התייחסות מפורשת לדבר מה. במקרה כזה יש להכריע "על פי עקרונות המשפט העברי", ומה טוב יותר מאשר מלערבב חוק אלוהי ודמוקרטיה פרלמנטרית?

כך למשל, בהתאם לאופנות הליברליות ולשיח הפי-סי הדורסני שמשתיק כל דעה לגיטימית השונה ממנו, מדינת ישראל כלל לא התייחסה לכל נושא הטיפול בעבדים בחוקיה. יש כאן לקונה ברורה. מה יעשה שופט שמובא לפניו יהודי ועבדו? עד כה הוא היה במבוכה, אולם לא עוד. דפדוף קצר ברמב"ם מגלה שחל איסור מוחלט על שחרור עבד כנעני (כלומר, לא יהודי): "אסור לאדם לשחרר עבד כנעני; וכל המשחררו עובר בעשה, שנאמר 'לעולם, בהם תעבודו'". עוד ברור מתוך ההלכה שעבד לא יהודי מותר להעביד בפרך ובעבודות בזויות (מה שאין כן עבד יהודי). בבקשה, חוק זה חוק, ועכשיו הכל מובן וברור.

סוף סוף קצת חוק וסדר. וקצת קדושה, לעזאזל.

מושב על הציונות הדתית בכנס 'עשור להתנתקות'

הייתי היום בכנס "עשור להתנתקות" שאורגן על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה​ ועיתון 'מקור ראשון', במושב שהוקדש להשפעת הפינוי מעזה על הציונות הדתית. משתתפים: יאיר שלג​, ענת רוט, דניאל הרטמן, פניה עוז-זלצברגר ו‎יעקב מדן‎​. מנחה רועי שרון​.

sssssssssssssssssss

אז מה היה לנו שם? רועי שרון, יאיר שלג וענט רוט דיברו כולם על ההשפעות של ההתנתקות על הציבור הציוני דתי. בעוד ששרון אמר שלעומת הציבור הכתום, הציבור הציוני דתי בכללותו לא הושפע בצורה עמוקה מהמהלך ונשאר נאמן למדינה, שלג ורוט מנו כמה תהליכים שהתרחשו.

שלג: הציונות הדתית מאמינה היום פחות, או לפחות פחות בתמימות, בקדושת במדינה; הקצינה בנכונות להתנגד באלימות לפינוי עתידי; והקצינה בביטויים אלימים כלפי שמאלנים וערבים.

רוט: הציונות הדתית היום מבינה שכל פרוייקט ההנחלויות הפיך, שום דבר לא מובן מאליו; מאוכזבת מהדמוקרטיה שכשלה לדעתה בתהליך הפינוי; איבדה אמון בהשפעתן של הפגנות וממקדת מאמץ בפוליטיקה, מרחיבה את תחומי העניין שלה מעבר להתנחלויות; וכועסת על "השמאל" שלדעתה ניסה לשבור את המגזר הדתי-לאומי דרך הריסת גוש קטיף.

הרב ד"ר דניאל הרטמן (נשיא מכון שלום הרטמן​) דיבר על תהליך של "צמצום הקדושה" שעובר על הציבור הציוני דתי. הוא מצמצם את תחולת הקדושה על אזורים שונים בחיים, ולכן מוכן לפשרות שונות עם המציאות. במילים אחרות, היחס שלו לגבי תחומי חיים שונים הוא פחות דתי ויותר פרגמטי, יותר "ישראלי" כללי ואף אוניברסלי. אבל, שואל הרטמן, מה עם היחס שלו לדת? כאן אין פרגמטיות ואין יציאה לציבור, אין ישראליות. השאלה על כן היא האם הציונות הדתית מסוגלת להפוך גם את הדת שלה לפתוחה.

אחריהם הרב מדן יצא במסע שוצף ומתלהם כנגד "החילונים". על פיו "בציבור החילוני יש אבדן דרך ואבדן זהות", וזאת בעקבות תהליך אוסלו וההתנתקות. הוא טען שהחילונים התחילו לשנוא את עצמם, או משהו בסגנון. לא הצלחתי לעקוב מפני שהוא פשוט צרח אל תוך המיקרופון.הוא גם האשים את החילונים שהם לא באמת דמוקרטים ולא באמת ליברלים, אלא מזוייפים.

אחרונה דיברה פניה עוז-זלצברגר, ודיברה יפה מאוד. בהשקט ובבטחה (ובעברית צחה) הורידה את האשמותיו של מדן לקרקע המציאות. בקצרה, היא העמידה בפניו את מה שהיא הציגה כמחלקות העיקרית בין הציבור החילוני-הומניסטי לבין הציונות הדתית: "אנושיותו של כל אדם": האם בציונות הדתית מכירים בכך שיהודים אינם עליונים על בני אדם שאינם יהודים. לא קיבלנו תשובה מהרב מדן.

הנרטיב המזרחי החדש בישראל מאת אריה קיזל

Scan10085את ספרו החדש של אריה קיזל גמעתי בתוך כמה ימים. טעים ומזין. קיזל מציג פרופיל אינטלקטואלי של אחד מהנרטיבים הנשמעים והמאתגרים ביותר בשיח הישראלי בזמן הזה, השיח המזרחי החדש מבית היוצר של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. בעצם זו מעין "עלייתו ונפילתו של", למרות שכפי שהשיח המזרחי החדש מעולם לא הצליח, אי אפשר גם לומר שהוא לגמרי נכשל.

קיזל עובר על ההיסטוריה שלו: מכתבי המייסדת, אלה שוחט, דרך תלאות הקמתה של 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. אל שוחט (אבל לאו דווקא אל כלל השקפתה) הצטרפו ויקי שירן, משה קריף, סמי שלום שטרית, יהודה שנהב, יוסי יונה ועוד.

כיוון שצמח מתוך המעגלים האינטלקטואלים של הפוסט-קולוניאליזם, היה חייב השיח המזרחי החדש יריב קולוניאליסטי, ומכאן יחסו לציונות כתנועה קולוניאלית שהכפיפה לא רק את הפלסטינים תחת מגפה האירופי, אלא גם את עולי ארצות האסלאם. אלה שוחט ניסחה את זה בבוטות הגדולה ביותר: "הציונות האירופית היתה תרגיל (הונאה) רב מימדים של הרס ביטחון ורצח תרבותי בעל פרופורציות עצומות אשר הצליח חלקית, בדור אחד או שניים, למחוק אלף שנות תרבות מזרחית שורשית."

ללא ספק, הקשת הביאה למרחב הציבורי בישראל שיח מזרחי חדש ומשוכלל, שיח גאה ותקיף, שלא מוכן לקבל מטרות כ"שוויון" ו"הכרה" כמספקות, אלא מערער על יסודותיה של הציונות עצמה, על מקומה של האליטה האשכנזית, מבחינה חברתית ועוד יותר מכך מבחינה מוסרית. את תולדותיו (השונות והמגוונות, גם ממנו) של השיח הזה אנחנו רואים מסביבנו גם היום, אם בקבוצת האינטלקטואלים והפעילים החברתיים שמלווה את אריה מכלוף דרעי, ואם מעל דפי מוסף 'תרבות וספרות' של עיתון הארץ.

הבעיה היא שלבד מ"שיח" לא הצליחה הקשת הדמוקרטית המזרחית לייצר זהות מזרחית יציבה. היא היתה טובה מאוד בביקורת, פחות ביצירה, עוד פחות בהצעת אלטרנטיבה. קיזל מאבחן היטב ש"הקשת לא הציגה חלופה רדיקלית ממשית אל מול פעולתו של הממסד, אלא ידעה לשחק בכלי המשחק החדשים (ליברלים) והישנים (אתנו-רפובליקניים) על מנת להשיג הישגים בספרה הציבורית."

מאיר בוזגלו היה לרגעים בקשת, אבל פרש ממנה כשהבין שהיא אנטי-ציונית ואנטי-מסורתית. הקשת, עם כל דבקותה המוצהרת במזרח, הרי הציגה מערך רעיוני חילוני ואוניבסליסטי. בוזגלו טען שדווקא "אם הקשת היתה מסורתית היא היתה יותר רדיקלית ויותר מהפכנית", ונדמה לי שהוא מאוד צודק. גם סמי סמוחה מבקר את הקשת ושואל "מהי המשמעות האידיאולוגית של התפיסה הרואה במזרחיות המצאה של הציונות? האם ניתן להסיק מכך שהמזרחים בארץ היו אובייקט נשלט, כחומר שהממסד והציונות לשו אותו כרצונם?"

הרעיון שהמזרחים הם ציונים מתוך תודעה כוזבת, מתוך שהתפתו למשחק הכוח שהפעילו עליהם הציונים האירופאים, שוללת מהם לא רק את כבודם, אלא גם את אחד מיסודות הזהות המרכזיים שלהם. מתוך שהקשת כל כך רוצה להציל זהות מזרחית פרה-קולוניאלית היא מוכנה לשלול את הזהות המזרחית הנוכחית. לכאורה החזרה לזהות "המקורית" תתאפשר רק על ידי הכחשת ומחיקת זו הנוכחית. לא פלא שלא היו לה חסידים מלבד אליטה אינטלקטואלית צרה.

בעיה נוספת, שקיזל מביא מפיו של אבי בראלי, נעוצה בעצם הביקורת של הקשת על הנראטיב ההגמוני. מצד אחד מבקרים את השיח של הנאורות ויומרותיו הליברליות, מצד שני מנסים לרמוז שהמזרחיות היא איכשהו יותר ליברלית ומתקדמת, כאילו לפני שהקולוניאליזם הרס הכל היה מעין גן עדן של שוויון ואחווה, או פשוט שהמדוכא עליון מוסרית אפריורית ובכל תחום על המדכא. "זה שמתוייג כ'פרימיטיבי' גם מבקר את עצם קיומה של הדיכוטומיה ההיררכית שבין 'קידמה' ל'פרימיטיביות' וגם טוען שהוא עצמו מתקדם יותר מהאליטה שמציגה עצמה כ'מתקדמת'."

בסופו של דבר מנתח קיזל את מצוקותיו של השיח המזרחי החדש, ומגיש לקורא גם אנליזה לקאניאנית למצבו (שלא אביא כאן). אולם הטיפול הפסיכולוגי הוא מן העניין עצמו, משום שהנרטיב המזרחי החדש הופך, על פי קיזל, ל"נרטיב טיפולי", שמיועד לשכך כאבים, לא להביא לטרנספורמציה. הוא מעודד התלכדות סביב ה"מזרחיות" (או בעיקר נגד ה"אשכנזיות"), אבל מלבד ביקורת מחד ומחמאות הדדיות מאידך אינו מייצר פריצת דרך מעבר למצב הנוכחי.

לי נדמה שהכשל העמוק ביותר בנרטיב המזרחי החדש (מלבד הכחשת הציונות והמסורתיות כיסודות זהות משמעותיים בקרב רוב של המזרחים היום), הוא הפרדוקס הפנימי שלא מאפשר לו להתקדם, דהיינו העובדה הפשוטה שהוא אינו מזרחי. ביקורת הנאורות היתה פרוייקט אירופי הרבה לפני שמישהו שמע כלל על הנאורות מחוץ לאירופה, והשיח הפוסט-קולוניאליסטי עצמו מבוסס על יסודות נאו-מרקסיסטיים ופוקולדיאנים, כולם אירופאים למשעי. לא בכדי הקשת הדמוקרטית המזרחית צמחה מתוך האקדמיה הישראלית, אותה אקדמיה שהקימה כמובן לא אחרת מאשר הציונות האשכנזית.