דמוקרטיה

שמרנים מול פרוגרסיבים – כך זה התחיל

בשנות התשעים של המאה ה-18 מבחין אדמונד ברק, אז פוליטיקאי בריטי ולימים מאבות השמרנות המודרנית, בתופעה מעניינת: החלוקה המוכרת אז של הכוחות בפוליטיקה האירופאית, בין המלוכנים שתמכו בשלטון אבסולוטי (או כמעט כזה), לבין אלה שהחזיקו שיש לתת לפרלמנט כוח על חשבון המלך, ועל ידי כך להגביל את כוח המלוכה, כבר אינה רלוונטית.
מדובר בעשור הראשון אחרי המהפכה הצרפתית, בה נגדע שלטונו של לואי ה-16, ולא הרבה אחרי כן, גם ראשו. והנה, הפולמוס בבריטניה סביב המהפכה לא התגבש על פי קווי המחלוקת הרגילים. כך למשל, ברק, שהשתייך למפלגת ה-Whigs, כלומר הפרלמנטרים, חשב שהמהפכה הצרפתית היא איוולת, וסופה חורבן, וזאת למרות שחבריו למפלגה חגגו את החירות החדשה בה זכו הצרפתים. ברק הבין שהפוליטיקה האירופאית מתחלקת כעת סביב ציר חדש: "אלה שמעוניינים לשמר באנגליה את סדר הדברים הישן […] ושמחשיבים את השימור הכללי של הסדר [כחיובי. ואילו הצד השני] דורש שינויים גדולים כאן, ושמח מאוד לראות אותם בכל מקום אחר." החלוקה המרכזית בפוליטיקה, בקיצור, כבר אינה זו שבין מלוכנים ופרלמנטרים, אלא הפכה לזו שבין שמרנים ופרוגרסיבים.
יובל לוין כותב, בספר שיצא באנגלית ב-2014 ותורגם כעת על ידי Aviad Stier, על הולדת החלוקה הזאת דרך חייהם ומחשבותיהם של שני בני התקופה. ברק, מאבות השמרנות המודרנית, ותומס פיין, הוגה ליברלי חשוב של שיח זכויות האדם וחלק מהמעגל של האבות המייסדים של ארצות הברית. לוין עצמו הוא אינטלקטואל אמריקאי (בעל שורשים ישראלים) שנחשב אחד ההוגים הבולטים של השמרנות האמריקאית ושל המפלגה הרפובליקאית בזמן הזה. בספר (הוצאת המרכז האקדמי שלם) הוא מבקש להציג בפנינו את שורשי החלוקה בין שמאל וימין כפי שאנחנו מכירים אותה, והוא עושה זאת באופן חד, ברור, מרתק ומאיר עיניים.
הן ברק והן פיין הגיעו מרקע אנגלי פשוט, אף עני, ושניהם קנו להם שם באמצעות כתביהם. הם חיו באחת התקופות הדרמטיות ביותר: ב-1776 שלוש-עשרה הקולוניות באמריקה הצפונית הכריזו על עצמאות והפכו לארצות הברית. ב-1789 פרצה המהפכה הצרפתית. פיין הילל את שתי ההתפתחויות האלה, ועבר לארצות הברית כדי לעזור לה לקום. ברק תמך (פחות או יותר) באמריקאים, אבל הזהיר מפני תוצאות המהפכה בצרפת. על פי ברק המהפכה היא אויבת הרפורמה. תיקונים יש לעשות לאט, ועל בסיס חכמת העבר. הצרפתים שוגים כאשר הם סבורים שיצליחו לבנות חברה חדשה הפועלת על פי עקרונות חדשים (תבוניים, רציונליים, חילוניים וכו'). האמריקאים, שבסך הכל מבטאים את המשך הליברליזם הבריטי, יצליחו.
פיין היה נציג מובהק של מחשבת הנאורות: החברה מורכבת מפרטים אשר לכולם זכויות שוות. ממשלות מוקמות על מנת להגן על זכויות אלה. אם הן נכשלות בכך, מותר לעם, ואף חובתו, להחליפן. אין להן כל סמכות למשול בתוקף השושלת אליה הן שייכות או עקרונות העבר שקיימו אותן עד כה. מלך צרפת, שהיה רודן אטום, ודאי הודח כדין, והצרפתים פתחו במאמץ נועז ומזהיר של בניית חברה טובה יותר, לקראת עולם טוב יותר.
ברק, כשמרן, פקפק במעמד התבונה כסמכות עליונה וסבר שאין לסמוך עליה – כלומר עלינו, בני האדם החיים כעת – באופן מוחלט. גם לדת, למסורת, לרגשות ההמון ולמבנים החברתיים של העבר יש דברים חשובים ללמד אותנו. הוא זלזל ברעיון של "זכויות טבעיות" וסבר שרק החברה מעניקה זכויות לבניה – ושלכן זכויות אלה אינן זהות או אוניברסליות. פיין סבר שיש להעדיף את הטבע על ההיסטוריה, את התבונה על המסורת, את הפרט על החברה, ויחסו אל הדת הממוסדת לא היה מבייש את האתאיסטים הלוחמניים כיום (ברק שנא אתאיסטים וחשב שאסור לגלות כלפיהם סובלנות). בשונה מאמריקאים אחרים במעמדו פיין מעולם לא החזיק עבדים, ותמך בחירותם של בני אדם באשר הם.
כוכבו של ברק דרך כאשר המהפכה הצרפתית נכשלה, בדיוק כפי שניבא. במקום חברה דמוקרטית של חופש, שוויון ואחווה הגיע הטרור, ואחריו עלה לשלטון גנרל-רודן, וסחף את אירופה למלחמה. פיין הפך לאחד מגיבורי מלחמת העצמאות האמריקאית, אולם שמו הוכתם אחרי שפרסם חיבור בו גינה את הדת בכלל (אם כי לא את קיומו של אלוהים) ואת הנצרות בפרט, כדת המטופשת ביותר.
לוין משרטט את קווי המחלוקת בין ברק לפיין, שאינם אלא קווי המחלוקת בין השמרנות לפרוגרסיביות. הוא מדבר על המתחים שבין הצדק והסדר, הבחירה והחובה, התבונה והמסורת, והעבר וההווה, והוא עושה את זה באופן מרתק. האם הוא עושה זאת גם באופן הוגן? אני חושב שכן. היה אפשר אולי להדגיש יותר את התנגדותו של ברק לדמוקרטיה (כולל שיר הלל משתפך למארי אנטואנט אחרי מותה), אבל צריך לזכור שזאת תקופה שרבים וטובים היו נגד דמוקרטיה, כולל, למשל, וולטיר. כאמור, הספר בהחלט נותן מפה עשירה להבנת הצדדים ב"פולמוס הגדול".
אחד הדברים שאפשר ללמוד מאותה מפה הוא שיתרונו של פיין הוא חסרונו: יש לו עיקרון ברזל אחד, ואיתו הוא מסתער על העולם: הפרט על תבונתו ועל האוטונומיה שלו. לברק אין עקרון כזה. הוא בהתלבטות מתמדת. הוא עסוק בהשוואת ההווה אל העבר, בניסיון לדלות חכמה מההיסטוריה, מהמסורת, מהמוסדות (הפטריארכלים, האריסטוקרטים) הקיימים. החיסרון של פיין הוא בהתלהבות יתר להפעיל את אותו עיקרון בכל מקום, ומהר. זה לא תמיד עובד, כפי שאפשר ללמוד ממקרה צרפת (והיום, מהעולם הערבי). ברק מאידך שקוע בהתלבטויות כשהזמנים, מה לעשות, משתנים, ומלוכה כבר אינה מוסד קביל.
דרך אחת לנסח את ההבדל בין ההשקפות של שני אלה, ושל השמרנים והפרוגרסיבים בכלל, היא על פי עמדתם כלפי האוטונומיה של האינדיבידואל. עבור פיין האוטונומיה האנושית היא עניין טבעי, ראשוני, ולכן גם זכות – וגם אידיאל. ברק סבור שכל חירות שהיא יכולה לבוא רק מתוך הקשר, ולכן האוטונומיה שלנו תמיד תהיה מוגבלת, באופן עקרוני, על ידי האנשים סביבנו – המשפחה, הקהילה והמדינה. ממילא מה שהמדינה צריכה לדאוג לו, על פי ברק, אינו חירותו של הפרט (כפי שסבור פיין) אלא צרכיו (שהם גם, באופן עקרוני, צרכי הקהילה).
הספר מעניין במיוחד בזמננו, כאשר נראה שהחלוקה בין שמרנים לפרוגרסיבים, שברק היה חד מספיק להבחין בהיווצרותה, מתערערת לטובת חלוקות חדשות. הימין החדש, שלא מזמן כתבתי עליו, לועג לשמרנות ומציג תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית, שמצד שני מאמצת מהויות "טבעיות" בנוגע לגזע ומגדר. גם בין אלו המתקראים שמרנים קשה למצוא קו קוהרנטי (ע"ע טראמפ), ואילו השמאל הפרוגרסיבי מקדש את האוטונומיה של הפרט עד כדי כך שהוא מוותר עבורה על ההגיון הפשוט ושקוע בטהרנות מוסרית שמשתקת אותו. ספרו של לוין נותן רקע עשיר לבחינת התמורות הללו. בהחלט מומלץ.
Capture

ישיבת הר עציון על דמוקרטיה והלכה

ישיבת הר עציון מוציאה בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת ספרים על החגים. לימוד ומדרשים שמטרתם להאיר באור עכשווי את חגי ישראל המסורתיים. עד כה יצאו ספרים על יום הכיפורים, שבועות, חנוכה ועוד, ואילו לפני כחודש יצא כרך מעניין במיוחד, מפני שהוא עוסק ביום העצמאות ויום ירושלים. העיסוק בחגים המודרניים האלה מעניין משום שהוא מספק עדות לתפיסת הישיבה, אחת הבולטות בציונות הדתית, והמתאפיינת בקו יחסית פתוח ויחסית ליברלי, על ענייני ריבונות ומשטר תקין.

הנה הערך המעניין אולי ביותר, "דמוקרטיה וממשל":

"גם עולם התורה שואף להיכלל במעגל הדמוקרטיה. אוי לנו […] אם נשמיט מרכיב זה מתעודת הזהות שלנו." אמנם לא מדובר באותה "דמוקרטיה שעליה דיברו ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק. זו דמוקרטיה שונה", ועם זאת היא כנראה לא מאוד שונה. "דומה שההלכה לא רק מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה אלא במובנים מסויימים אפילו מעודדת אותה." (146-150)

ועוד: "דווקא בחברה הדמוקרטית, המאפשרת לאדם יכולת בחירה בתחומים משמעותיים ביותר של חייו, הנוגעים לאורחות חייו ולמבנה החברה שבתוכה הוא חי, יכול האדם לממש בצורה מרבית את צלם האלוהים." (151)

ועוד: "במישור הבסיסי ביותר, של הרוח הערכית האנושית המניעה את החברה מתוך שאיפה לבנות עולם אנושי על אדני בסיס על-אנושי, אצטלת הדמוקרטיה בהחלט הולמת את עולמה של ההלכה." (153)


ולסיום, צימוק על הרבנות הראשית: "בשל בעיות אלה, ובמיוחד נוכח הקיטוב הגובר והולך בחברה בישראלית, קיים קושי מובנה בהצדקת קיומה של הרבנות הראשית." (229).

יפה מאוד. את הסדרה עורך הרב יעקב מדן, והכותבים הם רבנים ומורים בישיבה בהווה ובעבר. ישר כוח.

Capture

סקר: רוב היהודים אינם מעוניינים בשליטת האורתודוקסיה בישראל

ה-Jerusalem Post  יפרסם ביום שישי סקר חשוב ומטריד על יחסי דת ומדינה בישראל. על פי הסקר:
• 74% מיהודי ארה"ב ו-62% מיהודי ישראל סבורים שעל מדינת ישראל להכיר רשמית בזרמים היהודיים השונים, דהיינו גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית.
• 70% מיהודי ארה"ב ו-61% מהיהודים בישראל סבורים שיש להקים מתחם כותל פלורליסטי ושוויוני.
• 54% מהיהודים בישראל מתנגדים לשליטה אורתודוקסית על ענייני דת ומדינה בישראל.
צריך לזכור את זה בפעם הבאה שמספרים לנו שרוב הישראלים ממש בסדר עם השליטה של הממסד האורתודוקסי. הנתונים מצביעים בברור שרוב הישראלים מעוניינים בחופש דת, בהכרה רשמית בכל סוגי היהדות ובשירותי דת שוויוניים לכולם.
הסקר גם מצביע על משבר חמור עם יהדות ארה"ב, בעיקר סביב עניין מתחם הכותל וההתנהלות של הרבנות הראשית, שמבהירים ליהדות ארה"ב שפשוט אין לה מקום במה שאנחנו מכנים מדינת הלאום של העם היהודי. מדובר בקרע עמוק בעל משמעות אסטרטגית, שלא לומר מוסרית.
ואגב, אם הייתי חלק מהממסד האורתודוקסי הייתי, בעיקר בחודש אלול, עושה איזה חשבון נפש קטן: איך יכול להיות שאחרי כמעט שבעים שנה של שליטה מובנת מאליה בשירותי הדת במדינה רוב הציבור הישראלי מעוניין לנתק מגע? כדאי לחשוב על זה.
capture

על שירת נשים, אוניברסיטאות, והיגיון ההלכתי

אוניברסיטת בר אילן לא איפשרה לנשים לשיר בטקס יום השואה. אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה בה אני מלמד, השכירה אולם לעמותה פרטית שלא תיתן לנשים לשיר בטקס יום הזיכרון. בכל מקרה מדובר בשערוריה שמשלבת חוסר חשיבה עם ריק ערכי.

שמיעת שירת נשים אסורה על פוסקים מסויימים, ומותרת על פי אחרים. אנחנו יודעים שכבר עשורים שלמים שהרבנים הראשיים משתתפים בטקסים ממלכתיים ולא קמים ויוצאים כאשר נשים שרות. אנחנו יודעים שבמשך שנים היתה שירת נשים בטקסים שונים, גם באוניברסיטת תל אביב. מדובר אפוא בחומרה שתפסה לה מקום בזמן האחרון.

חשוב לומר: גם אם זו היתה הלכה פשוטה ומקובלת על הכל לא היינו מסכימים להכילה במרחב הציבורי. רשות הרבים לא יכולה לסבול אפלייה כלפי איש, ודאי לא כלפי חצי מהאוכלוסייה. הקביעה שיש בשירת נשים משהו מה"ערווה" רק מוסיפה סיבה לדחות את המנהג הזה מכל וכל, על חוסר הכבוד שלו כלפי נשים. בדיוק באותו אופן לא נסכים לכפות צורת לבוש "צנועה" על נשים במרחב הציבורי ונסרב למצב בו כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים של מישהו נשים לא תורשנה ללמד בכיתות. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אבל כאמור, כאן אפילו לא מדובר בהלכה קונצנזואלית. וזה חשוב מפני שזה קשור להגיון הפנימי של ההלכה. ההגיון הזה מושתת על התפתחות מתמדת בווקטור של דקדקנות, עם נטיה (בזמננו, בשונה מהעבר) להחמרה. ההלכה, אם נדמיין אותה כאורגניזם מתפתח, תופסת נושא מסויים ומיישמת בנוגע אליו מנגנון של הפרייה וריבוי, עד שהיא מנפחת אותו לכדי קן עשיר של חוקים והגבלות.

אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה (באמת, אפשר. יש בזה יופי), אבל בכל מקרה יש להבין שזה תהליך שמתרחש רק כאשר יש לו מקום. האורגניזם הזה לא נכנס לאיפה שחסום. לכן הדרך למנוע את הרחבת ההלכה אל מקומות של דיכוי נשים (או זרים) היא פשוט לעמוד על המשמר ולהתעקש על הערכים שחשובים לנו. במקרה כזה ההלכה לא תקפא, אל דאגה. היא פשוט תתפתח לכיוונים אחרים.

אם אוניברסיטת תל אביב לא התעקשה ולא עמדה על המשמר האשמה היא כולה שלה. כך גם עם אוניברסיטת בר אילן כמובן. הציבור הליברלי, דתי ושאינו, חייב ללמוד להגן על הערכים שחשובים לו. אולי בראשם הוא השוויון לפני החוק ואיסור על אפלייה. לא נאפשר לנשים להיות מודרות מהמרחב הציבורי ומכל פעילויותיו. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

הצעת החוק למניעת רעש מבתי תפילה

Captureביום ראשון תעלה לועדת השרים לחקיקה ההצעה הבאה. נחשו באילו "בתי תפילה" רוצים להגביל את "מערכת הכריזה". רמז: על החוק חתומים מוטי יוגב, שולי מועלם, בצלאל סמוטריץ', מיקי זוהר, נורית קורן, אברהם נגוסה ומירב בן ארי.
 
שימו לב שעל פי החוק כל מערכת כריזה היא "רעש חזק או בלתי סביר", ורק לפעמים רשאי "השר" (שר הדתות אני משער), בהסכמת שר הפנים, לקבוע כי מותר להפעילה.
 
ומה שהכי יפה בחוק הנאור הזה הוא שבדברי ההסבר כתוב כי "החוק המוצע מביא תפיסת עולם לפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים". כן כן, רבותי, חברי הכנסת שלכם דואגים שהדת לא תפריע לכם לאיכות החיים!!!
 
רגע, אז החופש של חרדים לשמור שבת לא יאפשר פגיעה בנסיעה דרך שכונותיהם? החופש של שומרי מצוות לא לאכול חמץ בפסח לא יאפשר פגיעה ברצונם של אחרים לאכול חמץ? החופש של מי שרוצה בכך להתחתן ברבנות לא יאפשר פגיעה באחרים שאינם מעוניינים בכך? החופש של מי שרוצה להתאבל בט' באב לא יאפשר פגיעה במי שרוצה לשבת בבית קפה באותו ערב?
 
לא? זה בסדר, לא באמת חשבתי כך. כי הלשון הנאורה לכאורה מופנה רק כלפי צד אחד. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
 
 

הארכת מעצרו של מאיר אטינגר

המדינה האריכה את מעצרו המנהלי של מאיר אטינגר בעוד ארבעה חודשים, והוא שובת רעב כבר 14 יום. שני דברים על זה:

* מעצרים מנהליים מהווים מהלך אנטי-דמוקרטי. גם מי שמוכן להצדיק אותם כעניין של חירום לטיפול בפצצות מתקתקות, לא יכול לתרץ הארכת מעצר שכזה בחודשים רבים. אם יש ראיה כנגד אטינגר, העמידוהו למשפט. אם אין, ישוחרר. הדברים חלים באותה מידה על העיתונאי מוחמד אלקיק, השובת רעב מזה 70 יום במחאה על מעצרו המנהלי ללא משפט ונשקפת סכנה לחייו.

* אשתו של אטינגר: "כל הרעיונות שלו הם בהתייעצות עם דעת תורה, בעיקר של הרב יצחק גינזבורג ממנו הוא יונק את הרעיונות שלו ומנסה להיות השופר שלו."
ספרו לי עוד על כמה צעירי הגבעות לא מושפעים מרבנים.

הטעות של יהודה יערי בקשר לספר האזרחות החדש

קצת מאוחר אבל חשוב לי לומר משהו על פסטיבל הספר החדש לאזרחות. במכתבו של יהודה יערי, שערך את הספר, הוא מתלונן:

אין מקום לכמעט 20 ציטוטים ממקורות דתיים בקטע הדן 'בזכויות האדם כאדם', בתוך פרק 'עקרון זכויות האדם והאזרח' בספר אזרחות לכלל התלמידים בישראל. לא הגיוני שעל הזכות לחיים נלמד שיעור אזרחות מהרמב"ם.

במילים אלה מקופלת אחת הטעויות הגדולות ביותר של החילוניות הליברלית בישראל, והיא הניתוק שהיא עושה בין "היהדות" (הדת, התרבות, ההיסטוריה) לבין "הדמוקרטיה". הכשל כאן הוא כפול:

ראשית, הניתוק הזה מופרך ברמה העקרונית – רעיונות שנולדו או פותחו במסורת היהודית תרמו לעלייתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. זאת עובדה שכל היסטוריון של תנועת הנאורות אמור לדעת.

שנית, מי שמחזיק בעמדה הזאת משחק בדיוק לידי אלה שמתעקשים שליהדות אין דבר עם הדמוקרטיה ושצריך לבחור. זה לא נכון, אבל אם הם יצליכו לשכנע שכך הם, ורבים אחרים, יבחרו ביהדות. ביהדות פונדמנטליסטית. ואבוי לנו אז.

לא קראתי את הספר החדש, ואני לא יודע אילו בעיות יש בו. אני גם לא יודע איך בדיוק שולבו המקורות היהודיים בתוך ההסברים על זכויות האדם. אבל מה שתיאר כאן יערי אינו בעיה, אלא סגולה חשובה מאוד של הספר. הלוואי וכך היו מלמדים אזרחות עד כה.

המשותף לתג מחיר וועד מתיישבי השומרון

מה משותף למי שריסס כתובת נאצה על ביתו של פרופ' יעקב מלכין, מנהל מכון "תמורה" ליהדות חילונית-הומניסטית ולועד מתיישבי השומרון שקורא להחרים חנויות של ערבים שהביעו הזדהות עם שביתה כללית שהכריזה הנהגת הציבור הערבי בישראל? קבלו רמז מהציטוט הבא של מנכ"ל ועד מתיישבי השומרון, שגיא קייזלר:
 
ערבים שבחרו לחיות ביחד עם היהודים בערים מעורבות, בדירות צמודות ובחנויות תחת קורת גג משותפת לא יכולים לחיות עם מוסר כפול. עליהם לבחור צד.
 
זה הסיפור: חוסר סובלנות מוחלט לעמדות שאינן שלהם. אין אצלם מורכבות ואין אפשרות לעמדה שמנוגדת לשלהם. מדובר באנשים שלא מוכנים לשמוע לא על יהדות שונה ולא על ישראליות שונה. אנשים שיש להם בוז מוחלט לתרבות של דיאלוג ושל פולמוס, ושמבקשים לצייר את החברה הישראלית, באלימות אם יש צורך, בצבעים אחידים. הצבעים שלהם.
 
מצד אחד, אנשי תג מחיר (הפרופסור קרמניצרים של הימין, כמו שהיה קורא להם קלמן ליבסקינד), שכבר הראו שהם מסוגלים לעבור מגרפיטי לבקבוקי תבערה ומוות בשריפה. מצד שני ועד מתיישבי השומרון, שיושב הראש שלו, בני קצובר, קבע רק לפני שלוש שנים ש"הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות."
 
לשתי הקבוצות אין עצם דמוקרטית אחת בגופם. שתיהן מפנטזות על מדינת הלכה, על תיאוקרטיה שבה אין מקום לפלסטינים, נוצרים ויהודים שמאלנים. שתיהן מייצגות יהדות שטחית, מעוותת, דלה וחולה.

על הספר 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית'

לאחרונה יצא מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ספרם של ד"ר משה הלינגר וד"ר צחי הרשקוביץ 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית: מגוש אמונים ועד תג מחיר'. כפי שניתן להבין מהכותרת, הספר מגיש סקירה היסטורית מפורטת שעומדת על יחסי הציונות הדתית והחוק הישראלי מאז שנות השבעים ועד ימינו – ההתנחלויות הראשונות, פינוי סיני, המחתרת היהודית, אוסלו, הפינוי מעזה, עמונה ותג-מחיר – ומנסה להשיב על השאלה החוזרת ונשאלת: האם הנאמנות כפולה של הציונות הדתית – להלכה ולחוק – מעודדת אי-ציות?
 
מסקנתם של שני החוקרים היא שלמרות ש"מימד מסויים של אי-ציות מובנה היה קיים במפעל ההתיישבות", התפיסה ה"ממלכתית" של הציבור הציוני דתי, "משנה תיאולוגית סדורה שמציבה את קיומה של מדינת ישראל ואת הנאמנות לה כחלק מעולמו הדתי של המאמין", מונעת אי-ציות במימדים גדולים.
 
אולם מסקנה זו מיד מאותגרת בספר עצמו. "אין מנוס מהמסקנה", כותבים המחברים, "שאיזון תיאולוגי נורמטיבי זה ייאלץ להתמודד בעתיד עם קשיים שילכו ויתעצמו." זאת משום שמאז הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף רווח יותר ויותר יחס מסוייג כלפי המדינה בקרב ציבורים ציונים דתיים. 'תג מחיר' והטרור שיצא ממנו הם כמובן דוגמא קיצונית מאוד לכך.
 
הספר נכתב לפני רצח משפחה דוואבשה ובוודאי לפני תפיסת החשודים בו, אבל גם כך המחברים מזהירים מפני "שוליים מתחזקים והולכים, מספרית ורעיונית", שעלולים במקרי מבחן בעתיד להביא ל"תוצאות קשות, ואף אלימות".
 
שני המחברים, אגב, רואים עצמם כשייכים לציונות הדתית. משה הלינגר נוטה לשמאל, ואילו צחי הרשקוביץ (בנו של מנהיג המפד"ל והשר לשעבר ונשיא אונ' בר אילן בהווה דניאל הרשקוביץ) לימין. המבט הפנימי, יחד עם האיזון בין עמדותיהם של השניים, מאפשר כתיבה שערה למורכבות הדברים ומצליחה להישאר קרובה לפרטים ולמציאות עצמה. כדאי למתעניינים לקרוא.
 
Obedience-and-Civil-Disobedience-in-Religious-Zionism_cover