דמוקרטיה

ישיבת הר עציון על דמוקרטיה והלכה

ישיבת הר עציון מוציאה בהוצאת ידיעות אחרונות סדרת ספרים על החגים. לימוד ומדרשים שמטרתם להאיר באור עכשווי את חגי ישראל המסורתיים. עד כה יצאו ספרים על יום הכיפורים, שבועות, חנוכה ועוד, ואילו לפני כחודש יצא כרך מעניין במיוחד, מפני שהוא עוסק ביום העצמאות ויום ירושלים. העיסוק בחגים המודרניים האלה מעניין משום שהוא מספק עדות לתפיסת הישיבה, אחת הבולטות בציונות הדתית, והמתאפיינת בקו יחסית פתוח ויחסית ליברלי, על ענייני ריבונות ומשטר תקין.

הנה הערך המעניין אולי ביותר, "דמוקרטיה וממשל":

"גם עולם התורה שואף להיכלל במעגל הדמוקרטיה. אוי לנו […] אם נשמיט מרכיב זה מתעודת הזהות שלנו." אמנם לא מדובר באותה "דמוקרטיה שעליה דיברו ז'אן ז'אק רוסו וג'ון לוק. זו דמוקרטיה שונה", ועם זאת היא כנראה לא מאוד שונה. "דומה שההלכה לא רק מאפשרת את קיומה של דמוקרטיה אלא במובנים מסויימים אפילו מעודדת אותה." (146-150)

ועוד: "דווקא בחברה הדמוקרטית, המאפשרת לאדם יכולת בחירה בתחומים משמעותיים ביותר של חייו, הנוגעים לאורחות חייו ולמבנה החברה שבתוכה הוא חי, יכול האדם לממש בצורה מרבית את צלם האלוהים." (151)

ועוד: "במישור הבסיסי ביותר, של הרוח הערכית האנושית המניעה את החברה מתוך שאיפה לבנות עולם אנושי על אדני בסיס על-אנושי, אצטלת הדמוקרטיה בהחלט הולמת את עולמה של ההלכה." (153)


ולסיום, צימוק על הרבנות הראשית: "בשל בעיות אלה, ובמיוחד נוכח הקיטוב הגובר והולך בחברה בישראלית, קיים קושי מובנה בהצדקת קיומה של הרבנות הראשית." (229).

יפה מאוד. את הסדרה עורך הרב יעקב מדן, והכותבים הם רבנים ומורים בישיבה בהווה ובעבר. ישר כוח.

Capture

סקר: רוב היהודים אינם מעוניינים בשליטת האורתודוקסיה בישראל

ה-Jerusalem Post  יפרסם ביום שישי סקר חשוב ומטריד על יחסי דת ומדינה בישראל. על פי הסקר:
• 74% מיהודי ארה"ב ו-62% מיהודי ישראל סבורים שעל מדינת ישראל להכיר רשמית בזרמים היהודיים השונים, דהיינו גם ביהדות הרפורמית והקונסרבטיבית.
• 70% מיהודי ארה"ב ו-61% מהיהודים בישראל סבורים שיש להקים מתחם כותל פלורליסטי ושוויוני.
• 54% מהיהודים בישראל מתנגדים לשליטה אורתודוקסית על ענייני דת ומדינה בישראל.
צריך לזכור את זה בפעם הבאה שמספרים לנו שרוב הישראלים ממש בסדר עם השליטה של הממסד האורתודוקסי. הנתונים מצביעים בברור שרוב הישראלים מעוניינים בחופש דת, בהכרה רשמית בכל סוגי היהדות ובשירותי דת שוויוניים לכולם.
הסקר גם מצביע על משבר חמור עם יהדות ארה"ב, בעיקר סביב עניין מתחם הכותל וההתנהלות של הרבנות הראשית, שמבהירים ליהדות ארה"ב שפשוט אין לה מקום במה שאנחנו מכנים מדינת הלאום של העם היהודי. מדובר בקרע עמוק בעל משמעות אסטרטגית, שלא לומר מוסרית.
ואגב, אם הייתי חלק מהממסד האורתודוקסי הייתי, בעיקר בחודש אלול, עושה איזה חשבון נפש קטן: איך יכול להיות שאחרי כמעט שבעים שנה של שליטה מובנת מאליה בשירותי הדת במדינה רוב הציבור הישראלי מעוניין לנתק מגע? כדאי לחשוב על זה.
capture

על שירת נשים, אוניברסיטאות, והיגיון ההלכתי

אוניברסיטת בר אילן לא איפשרה לנשים לשיר בטקס יום השואה. אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה בה אני מלמד, השכירה אולם לעמותה פרטית שלא תיתן לנשים לשיר בטקס יום הזיכרון. בכל מקרה מדובר בשערוריה שמשלבת חוסר חשיבה עם ריק ערכי.

שמיעת שירת נשים אסורה על פוסקים מסויימים, ומותרת על פי אחרים. אנחנו יודעים שכבר עשורים שלמים שהרבנים הראשיים משתתפים בטקסים ממלכתיים ולא קמים ויוצאים כאשר נשים שרות. אנחנו יודעים שבמשך שנים היתה שירת נשים בטקסים שונים, גם באוניברסיטת תל אביב. מדובר אפוא בחומרה שתפסה לה מקום בזמן האחרון.

חשוב לומר: גם אם זו היתה הלכה פשוטה ומקובלת על הכל לא היינו מסכימים להכילה במרחב הציבורי. רשות הרבים לא יכולה לסבול אפלייה כלפי איש, ודאי לא כלפי חצי מהאוכלוסייה. הקביעה שיש בשירת נשים משהו מה"ערווה" רק מוסיפה סיבה לדחות את המנהג הזה מכל וכל, על חוסר הכבוד שלו כלפי נשים. בדיוק באותו אופן לא נסכים לכפות צורת לבוש "צנועה" על נשים במרחב הציבורי ונסרב למצב בו כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים של מישהו נשים לא תורשנה ללמד בכיתות. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אבל כאמור, כאן אפילו לא מדובר בהלכה קונצנזואלית. וזה חשוב מפני שזה קשור להגיון הפנימי של ההלכה. ההגיון הזה מושתת על התפתחות מתמדת בווקטור של דקדקנות, עם נטיה (בזמננו, בשונה מהעבר) להחמרה. ההלכה, אם נדמיין אותה כאורגניזם מתפתח, תופסת נושא מסויים ומיישמת בנוגע אליו מנגנון של הפרייה וריבוי, עד שהיא מנפחת אותו לכדי קן עשיר של חוקים והגבלות.

אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה (באמת, אפשר. יש בזה יופי), אבל בכל מקרה יש להבין שזה תהליך שמתרחש רק כאשר יש לו מקום. האורגניזם הזה לא נכנס לאיפה שחסום. לכן הדרך למנוע את הרחבת ההלכה אל מקומות של דיכוי נשים (או זרים) היא פשוט לעמוד על המשמר ולהתעקש על הערכים שחשובים לנו. במקרה כזה ההלכה לא תקפא, אל דאגה. היא פשוט תתפתח לכיוונים אחרים.

אם אוניברסיטת תל אביב לא התעקשה ולא עמדה על המשמר האשמה היא כולה שלה. כך גם עם אוניברסיטת בר אילן כמובן. הציבור הליברלי, דתי ושאינו, חייב ללמוד להגן על הערכים שחשובים לו. אולי בראשם הוא השוויון לפני החוק ואיסור על אפלייה. לא נאפשר לנשים להיות מודרות מהמרחב הציבורי ומכל פעילויותיו. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

בית המשפט העליון ההודי חטא בכפייה חילונית-ליברלית

"מקומות קדושים שמונעים כניסת נשים או מגבילים את כניסתן מחבלים במאבק למען שוויון מגדרי, ועל פי החוקה אין להם כל זכות לעשות זאת. כך פסק השבוע בית המשפט העליון בהודו, בעתירה שהגישו נשים הדורשות כניסה שוויונית למקדשים, מסגדים ולמקומות קדושים אחרים."
הסיפור הזה מגיע בתום מאבק של נשים להיכנס למקדשים בודדים בהודו (הבנתי שמדובר בחמישה מקדשים בסך הכל) שלא מאפשרים כניסת נשים (מחשש 'טומאה' של מחזור). הוא מציג התנגשות חזיתית בין מדינה החילונית-ליברלית למסורת, ומסמן לדעתי התערבות גסה של המדינה במסורות הדתיות ההינדואיסטיות המסויימות והקטנות שהמקדשים האלה שומרים.
 
בסוגיות של דת ומדינה חשוב להבין את המנגנונים וההיגיון הפנימי של מסורות שונות, ואני לא בקיא באלו של אותם מקדשים ושל הקהילות סביבם. אבל אם בכל זאת אנסה לומר על זה משהו, הרי שנדמה לי שצריך לשאול שלוש שאלות כאן:
 
ראשית, האם המסורת המסויימת נוהגת להדיר נשים מפולחן באופן גורף?
אפשר לומר שהיהדות המסורתית והאסלאם מדירות נשים באופן כללי מחלקים שונים של הפולחן, אבל לא סביר בעינינו שהמדינה תחייב בתי כנסת ומסגדים להנהיג אך ורק תפילות שוויוניות. זה חלק אינטגרלי מהמסורת, והמדינה צריכה לשאול את עצמה אם היא מוכנה לכך. כנראה שהנזק לעקרון השוויון לא מספיק גדול כדי שהמדינה תאסור תפילה יהודית או מוסלמית מסורתית. דווקא המסורות ההינדואיסטיות משלבות נשים הרבה יותר בפולחן, ולכן לכאורה היה אפשר לצפות גם מהמקדשים האלה לפתוח שעריהם בפני נשים.
 
שנית, האם יש לנשים אלטרנטיבות לתפילה שכן כוללת אותן?
התשובה היא, נדמה לי, שכן, משום שבהודו יש מאות אלפי מקדשים, אם לא עשרות מיליונים (תלוי איך מגדירים מקדש). במקדשים שונים עובדים אלים שונים, וברובם המוחלט אין כאמור כל הגבלה על כניסת נשים (אם כי הכוהנים הם גברים). כמובן, מדובר במסורות שונות, ואולי אותן נשים רוצות דווקא לעבוד את האלים במקדשים שאוסרים על כך, אבל מצד שני יש להבין שבמקדשים הספציפים שאוסרים על כך עובדים אלים במסורות שהדירו נשים מימים ימימה (למשל, מפני שהאל הוא זכר נזיר, והוא לא מקבל נשים). נראה לי שמכיוון שרוב מוחלט של מקדשים הינדואים אינו אוסר על כניסת נשים, הכפייה על פתיחת מעט המקדשים האלה לנשים מפרקת את המסורת הספציפית שלהם ולא מעניקה ייתרון פרגמטי לנשים, אלא רק ניצחון עקרוני, שבו המדינה החילונית-ליברלית כופה את דעתה על הדת הפטריארכלית.
 
שלישית, האם המקדשים האלה הם נחשבים כשירות פרטי או ציבורי/ממלכתי?
אם המקדש הוקם על ידי המדינה כדי לשרת את כל אזרחיה ההינדואים קשה להצדיק אפלייה, בעיקר אם אין לו אלטרנטיבה. למדינה גם זכות מסויימת לקבוע מה עושים עם הכסף שלה. אבל מה אם מדובר במקדש מקומי שעומד כבר אלף שנה? אז יהיה קשה מאוד להצדיק התערבות של המדינה בנהלי התפילה בו.
 
מול האיסור על אפלייה עומדת הזכות לחופש דת, והרצון שלנו לא לפגוע במסורות דתיות שונות. התשובות לשאלות האלה יחד קובעות לדעתי אם למדינה זכות להתערב. במקרה הזה, אם הבנתי נכון את פרטיו, אני חושב שאין לה זכות כזאת.

הצעת החוק למניעת רעש מבתי תפילה

Captureביום ראשון תעלה לועדת השרים לחקיקה ההצעה הבאה. נחשו באילו "בתי תפילה" רוצים להגביל את "מערכת הכריזה". רמז: על החוק חתומים מוטי יוגב, שולי מועלם, בצלאל סמוטריץ', מיקי זוהר, נורית קורן, אברהם נגוסה ומירב בן ארי.
 
שימו לב שעל פי החוק כל מערכת כריזה היא "רעש חזק או בלתי סביר", ורק לפעמים רשאי "השר" (שר הדתות אני משער), בהסכמת שר הפנים, לקבוע כי מותר להפעילה.
 
ומה שהכי יפה בחוק הנאור הזה הוא שבדברי ההסבר כתוב כי "החוק המוצע מביא תפיסת עולם לפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים". כן כן, רבותי, חברי הכנסת שלכם דואגים שהדת לא תפריע לכם לאיכות החיים!!!
 
רגע, אז החופש של חרדים לשמור שבת לא יאפשר פגיעה בנסיעה דרך שכונותיהם? החופש של שומרי מצוות לא לאכול חמץ בפסח לא יאפשר פגיעה ברצונם של אחרים לאכול חמץ? החופש של מי שרוצה בכך להתחתן ברבנות לא יאפשר פגיעה באחרים שאינם מעוניינים בכך? החופש של מי שרוצה להתאבל בט' באב לא יאפשר פגיעה במי שרוצה לשבת בבית קפה באותו ערב?
 
לא? זה בסדר, לא באמת חשבתי כך. כי הלשון הנאורה לכאורה מופנה רק כלפי צד אחד. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
 
 

הארכת מעצרו של מאיר אטינגר

המדינה האריכה את מעצרו המנהלי של מאיר אטינגר בעוד ארבעה חודשים, והוא שובת רעב כבר 14 יום. שני דברים על זה:

* מעצרים מנהליים מהווים מהלך אנטי-דמוקרטי. גם מי שמוכן להצדיק אותם כעניין של חירום לטיפול בפצצות מתקתקות, לא יכול לתרץ הארכת מעצר שכזה בחודשים רבים. אם יש ראיה כנגד אטינגר, העמידוהו למשפט. אם אין, ישוחרר. הדברים חלים באותה מידה על העיתונאי מוחמד אלקיק, השובת רעב מזה 70 יום במחאה על מעצרו המנהלי ללא משפט ונשקפת סכנה לחייו.

* אשתו של אטינגר: "כל הרעיונות שלו הם בהתייעצות עם דעת תורה, בעיקר של הרב יצחק גינזבורג ממנו הוא יונק את הרעיונות שלו ומנסה להיות השופר שלו."
ספרו לי עוד על כמה צעירי הגבעות לא מושפעים מרבנים.

הטעות של יהודה יערי בקשר לספר האזרחות החדש

קצת מאוחר אבל חשוב לי לומר משהו על פסטיבל הספר החדש לאזרחות. במכתבו של יהודה יערי, שערך את הספר, הוא מתלונן:

אין מקום לכמעט 20 ציטוטים ממקורות דתיים בקטע הדן 'בזכויות האדם כאדם', בתוך פרק 'עקרון זכויות האדם והאזרח' בספר אזרחות לכלל התלמידים בישראל. לא הגיוני שעל הזכות לחיים נלמד שיעור אזרחות מהרמב"ם.

במילים אלה מקופלת אחת הטעויות הגדולות ביותר של החילוניות הליברלית בישראל, והיא הניתוק שהיא עושה בין "היהדות" (הדת, התרבות, ההיסטוריה) לבין "הדמוקרטיה". הכשל כאן הוא כפול:

ראשית, הניתוק הזה מופרך ברמה העקרונית – רעיונות שנולדו או פותחו במסורת היהודית תרמו לעלייתה של הדמוקרטיה הליברלית המערבית. זאת עובדה שכל היסטוריון של תנועת הנאורות אמור לדעת.

שנית, מי שמחזיק בעמדה הזאת משחק בדיוק לידי אלה שמתעקשים שליהדות אין דבר עם הדמוקרטיה ושצריך לבחור. זה לא נכון, אבל אם הם יצליכו לשכנע שכך הם, ורבים אחרים, יבחרו ביהדות. ביהדות פונדמנטליסטית. ואבוי לנו אז.

לא קראתי את הספר החדש, ואני לא יודע אילו בעיות יש בו. אני גם לא יודע איך בדיוק שולבו המקורות היהודיים בתוך ההסברים על זכויות האדם. אבל מה שתיאר כאן יערי אינו בעיה, אלא סגולה חשובה מאוד של הספר. הלוואי וכך היו מלמדים אזרחות עד כה.

המשותף לתג מחיר וועד מתיישבי השומרון

מה משותף למי שריסס כתובת נאצה על ביתו של פרופ' יעקב מלכין, מנהל מכון "תמורה" ליהדות חילונית-הומניסטית ולועד מתיישבי השומרון שקורא להחרים חנויות של ערבים שהביעו הזדהות עם שביתה כללית שהכריזה הנהגת הציבור הערבי בישראל? קבלו רמז מהציטוט הבא של מנכ"ל ועד מתיישבי השומרון, שגיא קייזלר:
 
ערבים שבחרו לחיות ביחד עם היהודים בערים מעורבות, בדירות צמודות ובחנויות תחת קורת גג משותפת לא יכולים לחיות עם מוסר כפול. עליהם לבחור צד.
 
זה הסיפור: חוסר סובלנות מוחלט לעמדות שאינן שלהם. אין אצלם מורכבות ואין אפשרות לעמדה שמנוגדת לשלהם. מדובר באנשים שלא מוכנים לשמוע לא על יהדות שונה ולא על ישראליות שונה. אנשים שיש להם בוז מוחלט לתרבות של דיאלוג ושל פולמוס, ושמבקשים לצייר את החברה הישראלית, באלימות אם יש צורך, בצבעים אחידים. הצבעים שלהם.
 
מצד אחד, אנשי תג מחיר (הפרופסור קרמניצרים של הימין, כמו שהיה קורא להם קלמן ליבסקינד), שכבר הראו שהם מסוגלים לעבור מגרפיטי לבקבוקי תבערה ומוות בשריפה. מצד שני ועד מתיישבי השומרון, שיושב הראש שלו, בני קצובר, קבע רק לפני שלוש שנים ש"הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בפני היהדות."
 
לשתי הקבוצות אין עצם דמוקרטית אחת בגופם. שתיהן מפנטזות על מדינת הלכה, על תיאוקרטיה שבה אין מקום לפלסטינים, נוצרים ויהודים שמאלנים. שתיהן מייצגות יהדות שטחית, מעוותת, דלה וחולה.

על הספר 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית'

לאחרונה יצא מאת המכון הישראלי לדמוקרטיה ספרם של ד"ר משה הלינגר וד"ר צחי הרשקוביץ 'ציות ואי-ציות בציונות הדתית: מגוש אמונים ועד תג מחיר'. כפי שניתן להבין מהכותרת, הספר מגיש סקירה היסטורית מפורטת שעומדת על יחסי הציונות הדתית והחוק הישראלי מאז שנות השבעים ועד ימינו – ההתנחלויות הראשונות, פינוי סיני, המחתרת היהודית, אוסלו, הפינוי מעזה, עמונה ותג-מחיר – ומנסה להשיב על השאלה החוזרת ונשאלת: האם הנאמנות כפולה של הציונות הדתית – להלכה ולחוק – מעודדת אי-ציות?
 
מסקנתם של שני החוקרים היא שלמרות ש"מימד מסויים של אי-ציות מובנה היה קיים במפעל ההתיישבות", התפיסה ה"ממלכתית" של הציבור הציוני דתי, "משנה תיאולוגית סדורה שמציבה את קיומה של מדינת ישראל ואת הנאמנות לה כחלק מעולמו הדתי של המאמין", מונעת אי-ציות במימדים גדולים.
 
אולם מסקנה זו מיד מאותגרת בספר עצמו. "אין מנוס מהמסקנה", כותבים המחברים, "שאיזון תיאולוגי נורמטיבי זה ייאלץ להתמודד בעתיד עם קשיים שילכו ויתעצמו." זאת משום שמאז הפינוי מעזה והריסת גוש קטיף רווח יותר ויותר יחס מסוייג כלפי המדינה בקרב ציבורים ציונים דתיים. 'תג מחיר' והטרור שיצא ממנו הם כמובן דוגמא קיצונית מאוד לכך.
 
הספר נכתב לפני רצח משפחה דוואבשה ובוודאי לפני תפיסת החשודים בו, אבל גם כך המחברים מזהירים מפני "שוליים מתחזקים והולכים, מספרית ורעיונית", שעלולים במקרי מבחן בעתיד להביא ל"תוצאות קשות, ואף אלימות".
 
שני המחברים, אגב, רואים עצמם כשייכים לציונות הדתית. משה הלינגר נוטה לשמאל, ואילו צחי הרשקוביץ (בנו של מנהיג המפד"ל והשר לשעבר ונשיא אונ' בר אילן בהווה דניאל הרשקוביץ) לימין. המבט הפנימי, יחד עם האיזון בין עמדותיהם של השניים, מאפשר כתיבה שערה למורכבות הדברים ומצליחה להישאר קרובה לפרטים ולמציאות עצמה. כדאי למתעניינים לקרוא.
 
Obedience-and-Civil-Disobedience-in-Religious-Zionism_cover

הצעת חוק רעה "לטיפול בכתות פוגעניות"

השבוע תעלה כנראה להצבעה טרומית בכנסת הצעת חוק "לטיפול בכתות פוגעניות". ההצעה מבוססת על דו"ח שהוגש למשרד הרווחה ב-2011 שמבוסס בעצמו על עבודה של המרכז הישראלי לנפגעי כתות. עם כל הרצון הטוב שהושקע באלה ועם כל הבעייתיות של קבוצות דתיות חדשות שונות, לצערי הצעת החוק אינה טובה ומהווה סכנה לחירויות הפרט של אזרחי ישראל.
 
הצעת החוק כוללת התייחסות ל"שימוש בשיטות של שליטה בתהליכי החשיבה ובדפוסי ההתנהגות", שלכאורה מתבצע על ידי מנהיג/ת הקבוצה על חסידיו/ה. ובכן, אין שום דבר כזה בעולם כלל. אין "שליטה בתהליכי חשיבה", כלומר לא מעבר ללחץ קבוצתי, ניצול מצוקות וחולשות וענייני כריזמה שכולנו חשופים אליהם כל הזמן. אין שום עדות מחקרית שיש שטיפת מוח, שליטה הכרתית, היפנוזה המונית ומתמשכת או כל דבר כזה. כשיצא הדו"ח כתבה קבוצה של חוקרי דת ורוחניות חוות דעת המציינת זאת.
 
נכון, יש אנשים שנותנים את כל כספם למנהיג/ה, יש ששוכבים איתו/ה, יש שמנתקים מגע עם משפחתם. כל זה יכול להיות נוראי, אבל זה עדיין חוקי, וטוב שכך. בגירים יכולים לעשות את כל זה אם הם רוצים.
 
למה אפוא מדברים על "שליטה בתהליכי חשיבה"? כדי לשכנע אותנו שאותם בגירים לא באמת רוצים. שהם נשלטים וחסרי יכולת בחירה. כפי שכתבתי בעבר, החשש שלי הוא שהמדינה מחפשת דרכים לפרק קבוצות כאלה למרות שפעמים רבות הן אינן עוברות על שם חוק.
 
אמנם בהצעת החוק ישנה התייחסות לעבירות על החוק מצד הקבוצות האלה, אבל ישנו גם סעיף שמבקש לשנות את חוק האפוטרופסות כך שיכלול "אדם הנמצא תחת השפעה של כת פוגענית". כלומר שירותי הרווחה יהיו יכולים להחליט מי עושה משהו שלא מוצא חן בעיניהם וכנראה נמצא תחת "שליטה בתהליכי חשיבה", ולמנות לו – אדם בגיר המעיד שהוא עושה את מה שהוא עושה מרצונו! – אפוטרופוס. זוהי סכנה ברורה לחופש הפרט ולחופש הדת והפולחן.
 
יש מה לעשות נגד קבוצות פוגעניות שכאלה בלי להכניס לחוקי ישראל מושגים שאין להם ביסוס עובדתי כמו "שליטה בתהליכי חשיבה" ובלי לפגוע בחופש הדת ובזכויות הפרט שלנו. אני קורא לחברי הכנסת החתומים על החוק לשקול שנית את תמיכתם בו.
Capture