דונלד טראמפ

טראמפ וירושלים – האוונגליסטים חוגגים ומצפים לקץ

אפרופו עיר הקודש בירתנו לנצח נצחים כי כך אמר דונלד טרמאפ – בגזרת האוונגליסטים חגיגה. ג'ון הייגי, מנהיג אוונגליסטי חובב ציון ידוע וחשוב, אמר שהכרזת טראמפ באה "בתזמון תנ"כי", בדיוק 100 שנה אחרי בלפור ו-50 שנה אחרי כיבוש העיר. "בשלב זה ישראל היא שעון העצר של אלוהים, עבור כל דבר שמתרחש בכל העולם, מכאן ועד ליום הדין".
 
הייגי טוען שהוא הסביר לטראמפ שחשוב להעביר את השגרירות דווקא השנה, בשנת היובל לשחרור העיר וכו'. טראמפ מצידו אמר ושוב ושוב לאוונגליסטים ששני דברים איפשרו לו לנצח בבחירות: התמיכה של אלוהים ושלהם, ושהוא לא שוכח את זה. עכשיו הייגי מאושר ומצפה לקץ.
 
אתם בטח מתים לדעת מה התחזית של הייגי למהלך האפוקליפסה. ובכן רוסיה פולשת אל ישראל יחד עם המוסלמים, נעצרת על ידי יד ה' צבאות. בשלב הבא מולך בעולם מנהיג האיחוד האירופי, שהוא במקרה (סתם, שום דבר לא במקרה) האנטיכריסט, הוא נלחם במנהיג סין, ושניהם עומדים להתרסק זה אל זה לקרב האחרון בהר מגידו, שהוא כמובן ארמגדון.
 
איך שהם נפגשים מגיעים צבאות השמיים בהנהגת ישו ומחסלים אותם. אז מולך ישו, מהר הבית, במשך אלף שנים. כפי שאמר הייגי ב-2012, בעת ביקורו בארץ, על הר הבית "יוצב מקדשו של האדון ישו, כאשר הוא ימלוך וימשול בעולם, מירושלים, למשך אלף שנים."
 
אגב בניגוד לאוונגליסטים אחרים אצל הייגי לא מתים שני שליש מהיהודים, אלא כולם ניצלים, אם כי כמובן מקבלים את ישו כמשיח. כל זה אמור להתחיל בקרוב, כך שיש למה לחכות.
Capture

טראמפ מדברר נצרות רקונסטרוקציוניסטית

Capture

אתמול צייץ טראמפ את הציוץ לעיל. הוא אמר את אותו משפט בנאום שנשא לפני קהל אונגליסטי ב-9 ליוני השנה. מדובר בסיסמה שלקוחה מתוך תאולוגיה נוצרית רקונסטרוקטיוניסטית, שמבוססת על כתביו של Rousas Rushdoony (מת ב-2001).

התיאולוגיה הזאת משחקת תפקיד חשוב בכוחות האוונגליסטים של הימין הדתי בארה"ב, ובבסיסה ההתנגדות ל"ממשלה גדולה" ולהומניזם. שני אלה, על פי ראשדוני, מעודדים אלילות, משום שהם מעוררים הערצה לאדם או למדינה, ולא לאלוהים. הבעיה על פי רוסדוני היא שבזמננו רוב הנוצרים הסיטו את לבם מהאל אל האדם או המדינה, ולכן אינם נוצרים נאמנים. גם הדמוקרטיה, תוצר מובהק של ההומניזם והממשל הבירוקרטי, פסולה בעיני ראשדוני ותלמידיו.

זו תיאלוגיה "פוסטמלניארית", כלומר שלא מחכה לתחילתו של "המלניום", שבו ישלוט ישו למשך אלף שנה עד יום הדין, אלא פועלת בעולם באופן אקטיבי כדי לתקן עולם במלכות שדי, כלומר לכונן את ארה"ב כמדינה נוצרית על פי הכתוב בכתבי הקודש.

הציטוט של טראמפ כאילו לקוח מכתבי ראשדוני, אבל ברור שלטראמפ אין מושג קלוש בתיאולוגיה נוצרית עכשווית. מה שכן, אולי לסטיב בנון יש. בנון הוא חבר ה-Council of National Policy, גוף נוצרי-שמרני שגם בכירי הוגי הנצרות הרקונסטרוקציוניסטית (כולל ראשדוני כשהיה חי) חברים בו. גם משפחת De Vos, שמתוכה מינה טראמפ את שרת החינוך שלו, מקושרת לרקונסטרוקציוניסטים. סביר שרעיונות כאלה מסתובבים במעגלי ההשפעה על טראמפ.

לבסוף מעניין לשים לב לדמיון היא התיאולוגיה הזאת לרעיונות בימין הדתי אצלנו. הגל הליברטריאני, יחד עם העצמת התפיסה המילולית של המקרא והחלומות על בית המקדש, הערבוב המוזר בין מימדים ליברלים קיצוניים לפונדמנטליסטים קיצוניים, מזכירים מאוד את מה שקורה במקבילה הנוצרית-אמריקאית. גם מכוני המחקר השמרניים שלהם ושלנו דוברים את אותה שפה, ולפעמים נהנים מאותו מימון. יתכן שהקשר המעמיק בין הימין הדתי אצלנו לאוונגליסטים האמריקאים משפיע לא רק על מדיניות הממשל בארה"ב.

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.
 
2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

על הפופולריות של האותנטיות ועיוותייה

Capture

כתבה בכלכליסט של אמיר זיו על נושא חשוב לדעתי, והוא הפופולריות המופגנת בזמן הזה לשיח גס רוח, פופוליסטי וירוד, רק מפני שהוא "אותנטי" ו"דוגרי" ו"לא פוליטיקלי קורקט". אני מצוטט במאמר בפסקה הבאה:

"אחת הקללות הנוראיות בזמן האחרון היא 'אתה צבוע', אחד שחושב משהו בפנים אבל אומר משהו אחר בחוץ", אומר ד"ר תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן, המנהל האקדמי של מדרשת עלמא ואחד המתבוננים החדים בשיח הציבורי הישראלי. "היום להיות צבוע זה יותר גרוע מלהתגזען, לשנוא נשים או להיות אלים. זה קורה כי אנחנו חיים בחברה שבה כביכול כולם שווים, ואז מה שמגדיר את הערך שלנו הוא מה שבפנים. לכן אנחנו מעריכים את מי שמחצין את מה שבא כביכול מהלב. 'תנו לו צ'אנס, הוא שר מהלב'. הוא שר גרוע אבל מהלב".

בראיון אמרתי קצת יותר מזה. העניין הוא שבשונה מהזמן עד לפני מאתיים שנה (מה שמכונה ה-Ancien Régime), בו החברה היתה מחולקת למעמדות ברורים, כיום יש שוויון מוצהר (גם אם לא בפועל), והמחוות הישנות שנועדו לסמן כבוד וסמכות (קידות, תארים, ישיבה כשאחרים עומדים וכו') נעלמו. כשהמחוות האלה היו קיימות העולם הפנימי של האדם נחשב הרבה פחות, ומספיק היה לבצע אותם כדי "לתת כבוד". לא משנה היה מה הרגשת, העיקר ש"נתת כבוד" על ידי קידה וכו'. כיום המעמדות המובנים מאליהם נעלמו, המחוות האלה נעלמו איתם, ויחד עם זה התגבר מאוד מעמדו של העולם הפנימי שלנו. אנחנו צריכים *להתכוון* לכבד את הזולת. לא מספיק לעשות כאילו.

עולה כאן אפוא אפשרות לסתירה בין פנים לחוץ, כלומר לצביעות. בעוד שבעבר צביעות במרחב הציבורי היתה מובנת מאליה ולא נחשבה בעיה בכלל (בעיקר שתתן כבוד, על ידי המחווה, לא משנה מה אתה מרגיש), כיום, כשהמימד הפנימי חשוב יותר מהחיצוני/ציבורי, אנחנו מבקשים לראות אותו, לתת לו ביטוי. לכן אנחנו מכבדים יצירתיות, מקוריות, אוטונומיה, עצמאות מחשבתית וכו'. ולכן גם מעריכים רגש טהור שעולה על גדותיו. תנו לו צ'אנס הוא שר מהלב. אנשים שמחצינים ללא סייג את פנימיותם מקסימים אותנו, גם אם הפנימיות שלהם מכוערת. כך אצל טראמפ ושי חי. אין להם לכאורה חציצה בין פנים לחוץ, הם אותנטים וספונטנים, וזה עובד עלינו.

אוונגליסטים וטראמפ

אחת התופעות המעניינות שעולות מהפריימריז בארה"ב נוגעת לערעור על קודשי האוונגליזם. טראמפ, שתחילה סברו שיתקשה למצוא אצלם אהדה, זכה לקולות אוונגליסטים רבים בסופר-טיוסדי. זאת למרות שהוא גרוש פעמיים, אשתו הצטלמה כמעט ללא בגדים, טען שמעולם לא ביקש את סליחת האל, לא מסוגל לצטט פסוקים בלי לטעות ולאחרונה התבלבל בביקור בכנסייה ושם כסף בכלי שנועד ללחם הקודש. מנהיגים אוונגליסטים רבים יצאו נגדו, אבל ההמונים אוהבים אותו.
 
איך מסבירים את האהדה לה הוא זוכה בקרב אוונגליסטים? חלק מציעים שמי שמזדהה כאוונגליסט אינו באמת אוונגליסט, חלק מסבירים שאין קשר בין נשיא לתיאולוגיה ומוסר (למרות שכבר עשרות שנים האוונגליסטים מתעקשים שקשר כזה הוא מהותי), וחלק מסבירים שטראמפ בעצם קולע לטעמם של אוונגליסטים שמרנים רבים, שמחפשים מנהיג אוטוריטטיבי, חזק, עשיר, שאינו צנוע ולא מתנצל. ככה גם נראים לא מעט מנהיגים של כנסיות-ענק בארה"ב.