דוד רותם

דוד רותם, הרפורמים והילדותיות של הפוליטיקה שלנו

אחד הדברים המאכזבים ביותר לגבי הנהגת המדינה בזמן הזה היא רמת הבגרות של חבריה. אני לא מתכוון רק לילדותיות המרוצה מעצמה שאפשר למצוא בהודעות הפייסבוק של השר בנט וחה"כ שקד, וגם לא לצהלולי כיפאק-היי נוסח "כפיים" או "ביג לייק" שמוסיפים חברי כנסת ושרים לקביעותיהם הנחרצות. אני מתכוון לכך שיש משהו ילדותי בעצם הפוזיציה שלנו אל מול העולם. משהו שמתריס, שצועק ורוקע ברגליים, משהו שכל הזמן "בודק גבולות".

ובאמת, אלמלא מוראה של הקהילה הבינלאומית היינו כבר מעבירים חוקים אנטי-דמוקרטים וסוגרים עמותות זכויות אדם, עושים כרצוננו העלוב בפליטים ובבדואים ובוודאי שלא חושבים על הסדר שיאפשר לעם הפלסטיני לממש את זכותו להגדרה עצמית. מי יודע גם איך היה היחס ליהודים רפורמים וקונסרבטיבים אם לא היינו תלויים ביהדות ארה"ב.

זה מאכזב כל כך משום שזה מעיד יותר מכל על מצוקת זהות, על חברה שלא מצליחה להגדיר לעצמה מי היא ומה היא רוצה. ממש כמו ילד בן שש או נער בן שש-עשרה, היא צריכה כל הזמן לעבור את הגבול רק כדי שהמבוגרים יחזירו אותה, יותר או פחות בעדינות, לתלם. כל הזמן לצעוק כדי להינות מההכרה שבהשתקה שמגיעה מלמעלה. וזה מאכזב גם משום שזה כל כך רחוק מהדימוי העצמי שלנו, כאיזה עם סגולה גאוני ויחיד במינו שיכול ללמד את כל העולם איך להתנהג. מגלומאניה אינפנטילית שכזו. כאמור, כמו ילד בן שש או נער בן שש-עשרה.

ממליץ לתת לדוד רותם את פרס אקו"ם על מפעל חיים. ביג לייק.