דוד ברזיס

בין קנאות לחסד מאת דוד ברזיס – ספר חדש

לפני כמה ימים העלתי כאן מדרש שמובא בתוך ספר חדש שיצא זה עתה, "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות במחשבת חז"ל" מאת ד"ר דוד ברזיס (הוצאת אונ' בר אילן). בספר מנסה ברזיס לבאר את יחסם העקרוני של חז"ל לקנאות דתית, וזאת על ידי פרקים נרחבים בהם נשזרות דוגמאות רבות העומדות על אותו עיקרון. אביא דוגמא קטנה, אבל קודם אתייחס לטענתו המרכזית של ברזיס.

על פי ברזיס שורש היחס השלילי של חז"ל לקנאות נובע כבר מהפרידה שלהם מזרמים יהודיים אחרים בימי בית שני. בעוד שכת קומראן, בעלי ספר היובלים ודומיהם תפסו את היקום בפועל על פי חוקיות אלוהית קבועה שאליה על האדם להתאים את עצמו, עבור חז"ל הברית בין האדם לאל היא דיאלוגית, ועל כן ניתן בה לאדם תפקיד מרכזי.

הדוגמא הפשוטה ביותר היא כמובן תאריכי החגים. לוח השנה של ספר היובלים הוא שמשי, החגים בו נחגגים בימים קבועים בכל שנה, והמועדים כולם מתאימים למחזורים של 7 (ימים, שנים, יובלים). לוח השנה הח"זלי לעומת זאת נותן משקל רב למחזור הירחי, וממילא החגים בו אינם בימים קבועים (פסח יכול לצאת בכל שנה ביום אחר בשבוע), ונקבעים על ידי האדם (קידוש הלבנה על פי עדות ראייה).

ברזיס מראה שגם היחס לקנאות שונה בעקבות כך. הקנאי החוץ-פרושי הוא זה שמחזיר את הסדר הקוסמי על קנו, וממילא תפקידו חיוני וחשוב. אצל חז"ל הקנאי זוכה ליחס אמביבלנטי הרבה יותר, ולמעשה לרוב ליחס שלילי.

ברזיס מרחיב את העקרון העמוק הזה ומראה כיצד הוא קובע את היחס של חז"ל גם למימדים אחרים בחיי הדת. כך למשל, המחלוקת בין בית דוד לבית שאול נגזרת עבור חז"ל גם מהאופי השונה שלהם: שאול ידוע בצניעותו היתרה, בשליטה ביצר, ובאופן כללי בצדקנותו ("מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בו שום דופי" – יומא, כב, ב). לעומתו דוד אינו צנוע, אינו שולט ביצרו, ובוודאי שניתן למצוא בהתנהגותו דופי. חז"ל מדגישים את ההבדלים האלה בפרשנותם את עלייתו של בית דוד ודעיכתו של בית שאול, ובכך מביעים את הסתייגותם מצדקנות דוגמטית.

אני חושש שעשיתי עוול לספר מרתק ומעמיק שאורכו יותר מחמש מאות עמודים. ברזיס כמובן נוגע גם במחלוקת בין בית הלל המקלים לבית שמאי המחמירים, בניתוח ההנהגה היהודאית לעומת הצדיקות היוספית, בסיפורי הביוגרפיה של חכמים ספציפים כרשב"י ור' עקיבא, ועוד. ספר מרתק שיצא בעתו.

משה מתיר את נדרו של אלוהים

Scan10094

תראו את המדרש הזה משמות רבה (מג, ד). אלוהים רוצה להשמיד את עם ישראל בגלל חטא העגל, ומשה מפייס אותו. אומר אלוהים: אפילו אם כבר נרגעתי ואני לא רוצה להרוג אותם, הרי כבר נשבעתי, ואיך אני יכול לחזור בי? אומר משה: כפי שחכמים יכולים להתיר נדרם של הנודרים, כך אני יכול להתיר את הנדר שלך. מיד משה יושב כזקן-חכם ואלוהים עומד לידו ומבקש ממנו להתיר את הנדר ולהציל את ישראל. וזה מצליח.

על כך אומר רבי שמעון בן לכיש: לכן נקרא משה "איש האלוהים", כי התיר את נדרו של אלוהים. מה הקשר? מסביר דוד ברזיס, שהמדרש מצולם מספרו החדש "בין קנאות לחסד", שכפי שהבעל מתיר נדרי אשתו (על פי במדבר ל, ז-טז), כך משה הוא "איש האלוהים", כלומר בעלו של אלוהים. אלוהים הוא אשתו, והוא מתיר את נדרו.

הנה לכם גם מדרש יפיפה, גם ראייה נוספת לתפקידו של הנביא (להרגיע את האל), גם ראייה ליכולתו של מוסר אנושי לגבור על הכרעה אלוהית, וגם, מי שרוצה כבונוס, זוגיות הומוארוטית בין האדם לאל. הכל מספר חדש ומקסים (שעוד אכתוב עליו), "בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות במחשבת חז"ל", של ד"ר דוד ברזיס, הוצאת אונ' בר אילן. תענוג.