דאע"ש

מעט על תפיסת האלימות של דאעש

שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.

מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.

הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).

האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.

במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.

2015-02-08_213710

ג'יהאד למתחילים

הכתבה ב-ynet אתמול על זהותו המשוערת של הרוצח עורף הראשים של "המדינה האיסלמית" הביאה גילוי מעניין: לא מדובר בתלמיד מעמיק של התיאולוגיה המוסלמית הפונדמנטליסטית, וגם לא בקורבן אומלל של הקולוניאליזם על צורותיו או האפלייה הגזעית על מוראותיה. מדובר בראפר צעיר, אזרח בריטי ממשפחה אמידה, עבר אל-מג'ד עבד אל-בארי שמו. הוא כמובן לא הראשון שאינו זקוק להדרה או דיכוי כדי לרצוח, אבל אין כאן רק הפרכה של התגובה המידית משמאל, אלא גם של זו מימין, שהרי לא מדובר, כאמור, בג'יהאדיסט מלידה, כזה שחונך לשנאת המערב על ברכי הפונדמנטליזם.

ואכן, כתבה מה-New Republic מגלה שלפני שהם יוצאים לשוח בשדות הג'יהאד מזמינים מוסלמים שגדלו במערב את הספרים Islam for Dummies ו- The Koran for Dummies. דהיינו גם אם מניע אותם להט דתי, הוא לא מתבסס על ידע, אפילו לא קלוש, ונראה שכל אידיאולוגיה שהיתה מבטיחה להם חופש, מטרה ואלימות בכמות סיטונאית היתה מספקת. (שימו לב: לא מדובר כאן במנהיגים או בחיילים המקומיים בעיראק ואין כאן ניסיון לומר שהאיסלאם הפונדמנטליסטי אינו מכיל קווים אלימים.)

הכתבה מביאה ניתוח של מומחים שחקרו את אותם ג'יהדיסטים מערביים, וסבורים שבבסיס הכמיהה שלהם לג'יהאד עומדים חיפוש של זהות חדשה, קהילה ומשמעות. נראה שאותם פרטים לא שונים בהרבה מהאספסוף היהודי שאנחנו רואים סביב תנועות גזעניות בימים אלה, ואפשר גם להביט אל העבר, כלפי צעירים מערביים שהצטרפו בהמוניהם לתנועות פאשיסטיות ועשו מעשים נוראיים, או לפחות, אפשר לשער, כלפי חלק מאלו שיצאו להילחם נגד/בעד הפאשיזם במלחמת האזרחים בספרד לפני 80 שנה, נישאים על גבי רוח החירות והאחווה והמאבק יותר מאשר חזון אידיאולוגי כלשהו.

אבל בנוסף לכל אלה יש כאן גם משהו עמוק מזה, והוא לדעתי הכמיהה האנושית (ואולי בעיקר, גברית) לאלימות. כי לא בכדי כל המצויינים מעלה לא מצאו משמעות בצורות אחרות. יש לאלימות, למלחמה, קסם מכשף מיוחד משל עצמם. נדמה לי שהיציאה של בני מערב צעירים לסוריה ועיראק היא גם מענה למשיכה קמאית להשתתף במלחמה, כלומר באורגיה של אלימות. אבל זה נושא גדול מכדי להתייחס אליו כאן.

כמה מילים ראשוניות על דאע"ש

דאע"ש היא תופעה אנושית, תרבותית וחברתית, אבל דאע"ש היא גם תופעה תיאולוגית. כך למשל, היא מקשה מאוד על אנשים (כמוני) שמעוניינים למצוא סיבות ונסיבות מקלות לאכזריותם של אנשים. נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם. הם במוצהר נאבקים כדי להכניס אחרים תחת הכיבוש שלהם, ולגזול מהם את החופש (המועט) שהיה להם, ולפעמים גם את חייהם ורכושם. הם עורפים ראשים, כורתים ידיים. הם לא נחמדים.

אבל נדמה לי שהתנועה מקשה גם על המומחים (ואני בשום אופן איני מומחה לאסלאם). על פניו מדובר באנשים שבזמן הזה במודע ובכוונה חוזרים לנורמות מוסריות קדומות (רצח המוני, אונס המוני, ביזה, סחר בבני אדם, השמדת אוכלוסיות על רקע דתי), דהיינו מתנהגים כסופה אנושית אלימה המשמידה את כל שנקרה בדרכה. מצד אחד, יהיה זה פשטני מדי לומר שמדובר רק באגוטריפ רצחני של קבוצה של כמה רבבות גברים שמתוך הכאוס שסוריה ועיראק התרסקו אל תוכו הצליחו לארגן לעצמם נשק וג'יפים, ומשתמשים בפונדמנטליזם כמסגרת של משמעות ותירוץ לנהוג ככל העולה על רוחם.

מצד שני, גם לראות בהם ביטוי פשוט של פונדמנטליזם איסלאמי אי אפשר, שכן הם נוהגים באופן שתנועות פונדמנטליסטיות אחרות, אל קאעידה למשל, מסתייגות ממנו, ומתעקשים להשמיד את כל מה שהיה לפניהם, כולל לא מעט מסגדים סונים. אני מחכה למאמרי המלומדים שיסבירו שהתופעה היא שילוב של פונדמנטליזם ורוח הטרור המהפכני של האידיאולוגיות המודרניות הגדולות (או משהו). כרגע נדמה לי שלפחות דבר אחד אפשר לקבוע: מול עינינו, אחרי כמעט שבעים שנה, אנחנו חוזים בעלייתה של האנלוגיה הדפיניטיבית הבאה לרשע מטורף. מעתה אל תאמר "נאצים", אמור "דאע"ש".

10455839_1582352278657707_1478604207928249481_n
בתמונה (אחת הפחות נוראיות), לוחמי דאע"ש טובחים בחיילים עיראקיים שהם שבו.

היזידים בסכנה

בצפון עירק מתפתח מה שיכול להיגמר בהשמדה טוטלית של עם ושל דת עתיקה. לוחמי דאע"ש כבשו מידי הכורדים אזורים שבהם שכנו בין השאר בני הדת היזידית, והם מחריבים את המקומות וטובחים באנשים.

היזידים הם דת עתיקה, שחלק משורשיה מגיעים למאות שלפני הספירה. זו דת "מזרחית" מהבחינה שהיא לוקחת יסודות מהשבטים הארים – הם אחים קדומים לדת הפרסית העתיקה של זרתוסטרא. יחד עם זאת, בדרך הם ספגו לא מעט מסורות שונות (בעיקר סוּפיות) לתוכם, וכיום הם דוגמא ומופת לסינקרטיזם דתי. כך למשל, כמו היהדות, היזידים הם דת אורתופרקסית, ומתמקדת באיסורי טומאה וטהרה. כמו המוסלמים, יש להם חמש תפילות ביום. כמו הזורואסטרים, הם מצווים לשמור על טהרתם של "ארבעת היסודות". כמו הנוצרים וההינדים, הם מאמינים שאלוהם מתגלם בגופי אנוש, וכמו רוב הדתות המזרחיות הם מאמינים בגלגול נשמות. וחוץ מזה אסור להם לאכול חסה וללבוש כחול. בתמונה להלן האל שלהם, מלכּ טאווס, כלומר מלך טווס.

מבחינת האסלאם מדובר בכופרים שדינם מיתה. עד עכשיו הם היו מדוכאים אבל איש לא הרגם. כעת לוחמי דאע"ש הניסו אותם מבתיהם ב-Sinjar, המרכז הדתי שלהם, וכבר הספיקו להחריב את מקדשם המרכזי [תיקון: עדיין לא. הוא בעיר אחרת, קרובה, שעוד לא הגיעו אליה חמושי דאע"ש]. עכשיו הם צרים עליהם בהרים אליהם ברחו היזידים, ומתכוונים לטבוח בהם. יש כנראה יותר ממאה אלף יזידים בעולם, אבל הסכנה היא ממשית. שמענו כבר על רצח עם, כאן ייתכן שנחזה בימינו ברצח דת. אם יממשו לוחמי דאע"ש את כוונותיהם לא יישארו יזידים בעולם, והדת הזאת תיכחד. כדאי לנסות להעלות את הנושא הזה לתודעה העולמית.

melek_taus_thumb

דיווחים כאן: http://www.haaretz.co.il/news/world/middle-east/1.2062134
וכאן באנגלית: http://www.joshualandis.com/blog/routs-peshmerga-takes-control-sinjar-mountains-jeapordizes-yazidi-homeland/
לפני כמה שנים כתבתי עליהם מעט כאן: http://tomerpersico.com/2011/03/10/levis_melek-taus/

מבזק דאע"ש

ארגון המדינה האיסלאמית (AKA דאע"ש) פוצץ ביום חמישי את קבר הנביא יונה בעיר מוסול (כך על פי תושבים בעיר), זאת למרות שהאיסלאם מכיר בנביאי המקרא והמקום היה פופולרי בקרב המוסלמים הסונים. כנראה רצון להראות מי בעל הבית ואת הקפדתו הטהרנית. כאן.

חשוב הרבה יותר, הארגון הורה לכל הנוצרים בעיר להתאסלם או לעזוב, ובעצם הפך את הקהילה הנוצרית שם לפליטים בארצם, ואת מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק, לריקה מנוצרים. הללו עזבו חסרי כל, שכן אנשי הארגון שדדו את כל רכושם. לפני כן הם הספיקו להוציא להורג דווקא את אלו שפעלו שנים למען דיאלוג ודו-קיום, פרצו למנזרים ושרפו כמה מכתבי היד הנוצריים העתיקים בעולם, ואנסו נזירות. הם גם מסמנים את האות נ' בערבית על בתי הנוצרים כדי לזהותם (המילה "נזרין" בערבית פירושה נצרתי, כלומר נוצרי). כאן וכאן.

הנ"י טיימס מביא דיווח מעיר אחרת תחת שליטת דאע"ש, ראקה שבסוריה, שלמרות שמצד אחד הארגון כופה את הגרסה האולטרה-קיצונית שלו לאיסלאם (כולל כיסוי נשים, איסור עישון סיגריות ונרגילות וכריתת ידי גנבים בכיכר העיר), הוא מצד שני מביא סדר למקומות תחת שליטתו. כך למשל, הארגון גובה מיסים ומנפיק קבלות עם הלוגו הרשמי שלו, ולכאורה אם אתה גבר מוסלמי סוני זה יכול להיות עדיף לך מאשר הכאוס שמאפיין אזורים רבים בסוריה ועיראק. כאן.

Scan100693

הכותרת שבתמונה היא מכתבה של אסף גבור ב'מקור ראשון' משישי לפני שבועיים. יש עוד לא מעט זמן, בקיצור.

על ח'ליפים וח'ליפות

"ח'ליף" הוא כמובן המחליף של הנביא מוחמד (עליו השלום וכו'). התואר הזה מקנה למחזיקו להנהיג מלחמת קודש (ג'יהאד) תוך גיוס כל המוסלמים וכל המסגרות הפליטיות המוסלמיות תחת פיקודו. לפני שבוע הכריז אבו באכר אל-בגדדי, מנהיג דאע"ש, שהוא הח'ליף, וקרא לכל המוסלמים לקבל את מנהיגותו. הבעיה, כפי שמבהירים שני כותבי המאמרים להלן, היא שח'ליף כבר מזמן אינו תואר שמעלה בעיני המאמינים תמונה של ממלכה איסלאמית מפוארת המונהגת על ידי חוקים אלוהיים לטובת האנושות כולה, אלא של חבל ארץ נחשל המונהג על ידי פסיכופט מקצץ-ידיים לטובתו האישית.

אחמד ראשיד, שהיה בעברו לוחם גרילה ומאז פרסם כמה ספרים על האיסלאם באזור, משווה את דאע"ש לטליבן, ומותח קווי דמיון בין כשלונם של האחרונים לנהל מדינה מתפקדת למה שכנראה יקרה גם לדעא"ש. הנשלטים בדרך כלל שונאים את השליטים, כל מי שיכול בורח, והאזור הופך לשממה אכזרית. ב-2001, אחרי חמש שנות שלטון טליבן באפגניסטן, רבים נטשו את האזור תחת שליטתו והוא הפך מוכה רעב.

ריצ'רד בולט מסביר על ההיסטוריה של הח'ליפות, מונה כמה ח'ליפים שניסו בעבר להצדיק את התואר שלקחו לעצמם, ומסביר למה אף אחד בעולם המוסלמי לא לוקח את יומרתו של אל-בגדדי ברצינות. למעשה, הוא טוען שהקפיצה הזאת מעל לפופיק רק מזיקה לדעא"ש, שכבר זוכה ללעג. המנהיג הרוחני של האחים המוסלמים במצריים, יוסוף אל-קרדאווי, קבע שהכרזתו של אל-בגדדי מנוגדת לשריעה ובטלה, וכמובן שאל-קאידה, שדעא"ש לקחו ממנו את גביע העולם בטרור, לא מוכן להשלים עם יריקה כזו על כבודו המדולדל.

אל-בגדדי מכריז שהוא הח'ליף

אל-בגדדי מכריז שהוא הח'ליף