גנוזיס

על בורא עולם כרשע ועל הנשיות כסוד גדול – תרגום ראשון ומרגש של טקסטים גנוסטים לעברית

מרתקים כל כך מחד, וחידתיים כל כך מאידך, הם הזרמים הרוחניים בני המאות הראשונות לספירה שמכונסים תחת הכותרת "גנוסטיקה", עד שהם מהווים לוח ציור ענק שאותו יעצב כל חוקר על פי הצבעים האהובים עליו. האנס יונס, ה-חוקר החלוצי של התופעה, קבע שהגנוזיס היא מעבר קדום מהמיתוס למיסטיקה, כלומר מסיפורים לתרגול טרנספומטיבי; קארל יונג חקר את הגנוזיס כמקור קדמון לתובנות עכשוויות על נפש האדם; קרן קינג וחוקרות אחרות בנות זמננו רואות, ברגעים הפחות זהירים שלהן, את הגנוזיס כנצרות "האמיתית", שהיא דמוקרטית ופמיניסטית; ודן בראון כתב ב'צופן דה-וינצ'י' על הגנוזיס כאוצר של סודות שהנצרות ניסתה להחביא (ישו ומריה מגדלנה היו בעצם זוג!!!), ועשה מזה המון המון כסף.
 
כשאומרים "גנוסטיקה" מתכוונים למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן כמובן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד.
 
עם זאת רבות מהן ראו בישו את מושיעם. אלא שעל פי פרשנותן ישו נשלח מהאלוהות המוחלטת (שאגב, בדרך כלל קוראים לה ברבלו – Barbelo) והוא מביא את סוד הידע הגואל לבכיריו (כי לא כל בני האדם ייגאלו, אלא רק קבוצה קטנה ומובחרת של "בני אור"). אצל הגנוסטיקאים הכל הפוך: העולם הוא רע ולא טוב, הנחש בגן עדן מנסה להציל את האדם, לכן חוה עושה את המעשה הנכון, ובאופן כללי נשיות ונקביות זוכות למעמד מיוחד (הפוך מהמובן מאליו הפטריארכלי בעולם). מה שנחשב חטא הוא טוב (ולכן חלק מהקבוצות התאפיינו במיניות פרועה), והיהודים, בניו אהוביו של בורא העולם, הם כמובן עבדיו הרעים של האל המרושע. מו"ר גי סטרומזה, מומחה לגנוסטיקה, מכנה את העמדה הזו "אנטישמיות מטאפיזית".
 
מקורן של כיתות הגנוזיס הוא חידה מחקרית ותיקה. יהודה ליבס סובר שמקורן ביהדות, ושפרשו ממנה אחרי חורבן המקדש והאכזבות החוזרות ונשנות מהאל שאמור היה להגן עליהם. יש הרואים בגנוזיס תופעה יותר הלניסטית (לבטח היתה השפעה הלניסטית גדולה) ויש להניח שזרמים שונים הגיעו ממקורות שונים. בכל מקרה מדובר בשילוב פורה במיוחד של שתי התרבויות. מכיוון שהתנועות האלה התפתחו במקביל למה שהפך לנצרות שאנחנו מכירים ותוך פולמוס עמה יש כמובן דמיון. כך למשל, בבשורה על פי יוחנן כתוב "וִידַעְתֶּם אֶת הָאֱמֶת וְהָאֱמֶת תּוֹצִיאֲכֶם לְחֵרוּת" – לא בדיוק המסר הקאנוני הנוצרי על האמונה במותו ותחייתו של ישו.
 
והנה, סוף כל סוף יכולים קוראי העברית להנות מטקסטים גנוסטים נבחרים המתורגמים מהמקור (הקופטי) על ידי ד"ר יונתן כהנא. הספר החדש של רסלינג מביא באמת את המיטב, ובכלל זה מיתוס אלטרנטיבי של בריאת העולם (בו הבורא הוא רשע והנחש שליח האמת), את הבשורה המפורסמת על פי יהודה (שבה הוא לכאורה לא בוגד בישו אלא מבצע את רצונו), את הבשורה על פי מריה (בה ישו מנשק אותה ועל פיה דן בראון כתב את 'צופן דה וינצ'י'), את תיאורי טקסי המיניות הפולחנית של אב הכנסייה אפיפנוס מסלמיס, את הבשורה היפיפיה על פי תומאס, בה מודגשת נצרות פנימית וטרנספורמטיבית (עם הציטוט המאפיין הבא: "המלכות היא בתוככם היא ומחוצה לכם. לכשתדעו את עצמכם תיוודעו, ואז תבינו כי בני האב החי אתם. אך אם לא תדעו עצמכם, תהיו בעוני ואתם העוני."). הכל בליווי הקדמות והערות של המתרגם. בקיצור, אוצר אמיתי.
Capture

וישו אמר להם, אשתי…

jesus-master675

מה שאתם רואים לפניכם הוא חתיכת פפירוס שעליו כתב קופטי. כתובים עליו בין היתר המשפטים "וישו אמר להם, אשתי…" וגם "היא תוכל להיות תלמידה/שליחה (disciple) שלי." הפפירוס הוצג לראשונה ב-2012, אבל היום פורסם שבדיקות מעבדה קבעו שככל הנראה לא מדובר בזיוף, אלא בפריט שנוצר בין המאה הרביעית למאה השמינית. אם זה נכון זה בהחלט לא אומר שישו היה נשוי, אבל זה אומר שהיו נוצרים (או גנוסטים) שחשבו שהוא היה נשוי, וכן שהם כנראה חשבו שנשים יכולות להיות שליחות, דבר המתקשר לדיון בימינו על אפשרותן של נשים לשמש ככוהנות דת בכנסיה הקתולית.

אולי זכור לכם שדן בראון השתמש בטענה שלישו היתה בת זוג כדי לעשות הרבה כסף מהספר/סרט 'צופן דה-וינצ'י'. הוא התבסס על טקסט אחר, 'הבשורה על פי מריה', טקסט גנוסטי שהתגלה בנאג חמאדי ובו ישו בוחר במריה מגדלנה כחסידתו הקרובה ביותר (אבל על פי הטקסט לאו דווקא כבת זוג). הטקסט הנוכחי מזכיר את מריה, וגם כאן, כמו ב'בשורה על פי מריה' יוצאים (כנראה) חסידיו האחרים של ישו וטוענים שמריה אינה ראויה לכבוד שניתן לה, אבל כאן היא (כנראה) במפורש אשתו.

ה-Harvard Theological Review הקדיש את גליונו האחרון כולו לעניין הזה, והעלה אותו היום לרשת. המאמר הפותח אותו שייך לקרן קינג, מומחית לנצרות קדומה וגנוסטיציזם, והיא מתייחסת בו בהרחבה לפפירוס. היא משווה אותו לטקסטים עתיקים אחרים שבהם לישו היה קשר מיוחד עם מריה מגדלנה, ועומדת על קשרים אפשריים ביניהם. בסופו של דבר, היא כותבת, גם אם מדובר בנישואים עם מריה, הם יכולים להיות ללא יחסי מין, או בכלל מטאפוריים. מה שכן, היא חושבת שהדיון על אפשרותן של נשים להיות תלמידות/שליחות בהחלט עולה מתוך המעט הכתוב.

עיתון הואתיקן הכריז כי מדובר בזיוף.

מאמר בנ"י טיימסגליון ה-Harvard Theological Review; מאמרה של קינג.

שני תרגומים של קלאסיקות רוחניות

הראשון הוא הבשורה על פי תומא. מדובר בהוצאה מחודשת, של הוצאת כרמל, לתרגום משנות התשעים של המשורר אמיר אור. זהו טקסט יפיפה, שהיה פופולרי מאוד גם בזמנו, כלומר במאות הראשונות לספירה. הוא נמצא באותו אוצר נפלא בנאג-חמאדי, יחד עם טקסטים גנוסטיים רבים. הוא עצמו גם בעל נטייה גנוסטית קלה (למשל, בנטייה להתבדל מהחברה ובחיפוש אחר ידע גואל), אבל ללא הדואליזם הממאיר שמאפיין את הכתות האלה. הנה קטע לדוגמא:

ויאמר ישוע: והיה אם יאמרו אליכם הנוהגים אֶתכם: "ראו, המלכות בשמים היא", כי אז קָדַם לכם עוף השמים. ואם יֹאמרו אליכם: "בים היא", כי אז קדמו לכם הדגים. אבל המלכות היא בתוככם; ומחוץ לכם היא. דעו את עצמכם ותיוודעו. והבינותם כי בני האב החי אתם. אך אם את עצמכם לא ידעתם, בִָּעֹני אתם, ואתם העֹני. (קטע ג')

הטקסט חסר את הנראטיב המלווה את חייו של ישו, כמותו ניתן למצוא ב"בשורות" שבברית החדשה, ומביא רק מעין אמרות שפר שמיוחסות לבן האדם. חלקן מקבילות לאמרות של ישו שניתן למצוא בברית החדשה, וחלקן מקבילות לספרות חכמה כגון משלי או בן סירא. בהקדמתו מייחס אמיר אור את הטסקט לסוף המאה הראשונה לספירה, אולי לראשית השנייה, וטוען שהוא כנראה נאמן יותר למקור המשותף של הטקסט הזה ושל הטקסט המשוער Q, שממנו נלקחו האימרות של הברית החדשה – כלומר ייתכן שהבשורה על פי תומא מביאה אמרות שמצוטטות ביתר דיוק מפיו של ישו.

לתרגום ההוא (שלמעשה, ניתן למצוא את כולו כאן כ-pdf) הוסיף אמיר תרגום לטקסט נוסף, המנון הפנינה, שמתאר את מסעה של הנשמה אל על, אל האלוהות האחת המושלמת.

הספר השני הוא תרגום של סיפורי מעשיות שונים שסיפר המיסטיקן הפרסי ג'לאל א-דיו רומי. רומי, שחי במאה ה-13, הוא כנראה המשורר המפורסם והאהוב בעולם, ושיריו תורגמו לעשרות שפות, כולל עברית כמובן. המיוחד בספר הזה הוא שהוא מציג סיפורים של רומי כאמור, אם כי לדאבון הלב לא מתורגמים מהמקור הפרסי.

הספר יוצא בהוצאת חד קרן. מעיון באתר ההוצאה נראה שהם מתמקדים בספרות רוחנית, ושמא רוחניקית. הספר הזה עצמו יצא בסדרה שמכונה "נתיבים מיסטיים", והוא אמור להיות מלווה בקלסיקות של המיסטיקה העולמית כגון הטירה הפנימית של תרזה מאווילה, חייו של מילארפה של הרוקה, וענן אי-הידיעה של אותו מיסטיקן נוצרי אנונימי מהמאה ה-14. אם הם יצאו לאור, ואפילו לא בתרגום מהמקור, זאת תהיה תרומה יפה לקהל שוחר הרוח בארץ.