גנדהי

על הספר 'שלטון עצמי' של גנדהי

מפתה להשווה את 'שלטון עצמי' של גנדהי ל'אוטואמנציפציה' של פינסקר. שניהם מנהיגים שמנסים לגבש את השאיפות הלאומיות של עמיהם, שניהם במתח בין המסורת הוותיקה למודרנה הצומחת סביבם. אבל בעוד פינסקר מדבר בעיקר על התארגנות פוליטית (התארגנות בתנועה, גיוס כספים), גנדהי יוצא קודם כל מהאינדיבידואל, ומציג עמדה על פיה שליטה עצמית נדרשת על מנת להגיע לשליטה לאומית.
 
הטקסט הזה של גנדהי הוא מפתח מצויין כדי להבין את אופן חשיבתו, חשיבה שהיא מאתגרת, חריפה, טהרנית ולעתים פשוט נאיבית. על פי גנדהי צרותיה של הודו באו רק בגלל הקלוניאליזם האנגלי, ובלעדיו איש יחיה תחת גפנו ותאנתו. אלא שלא מספיק לגרש את האנגלים, צריך לגרש גם את האנגליות, ולכן להפנות עורף לטכנולוגיה ולהגיון המודרני (אם כי לא לכל הערכים המודרניים).
 
גנדהי מתגאה שבעוד שציביליזציות אחרות (רומא, מצריים, יוון, יפן, סין) נחרבו, רק הציביליזציה ההודית שרדה, וזאת משום שהיא הבכירה. כדי להגשים את יעודה ולשחררה מהבריטים יש להשתמש בסטיגרהה, שאפשר לתרגם בערך כהתנגדות לא-אלימה. בסטיגרהה הסבל של המתנגד הוא כוחו, ואומץ לבו אל מול הסבל יאפשר לו להתגבר על כל מכשול – ולהישאר מוסרי. עוד כלים לגיבוש כוח וטהרה: התנזרות מינית ועוני. קדימה.
 
גנדהי כתב את הספר ב-1909, בדרכו חזרה מלונדון לדרום אפריקה. זהו הספר הראשון שלו וספר ההגות הפוליטי היחיד שכתב, והוא ביטא בו את אכזבתו מהתרבות האנגלית, ובעצם את תחילת המהפך שלו מעורך דין שמעריץ את המערב ללוחם חירות הודי. הטקסט הקצר והתמציתי הזה חשוב ומעניין, וצריך להודות לנועם שרון שתירגם אותו מהינדי ולד"ר שמעון לב על העריכה המדעית. הספר יצא בהוצאת אדם עולם.
red-new-400x628

דת ומדינה: צום עד מוות בהודו

הנה לכם דילמה רצינית בסוגיית דת ומדינה, צום עד מוות והתאבדות, ואולי גם הזנה בכפייה. עבור הג'יינים, מיעוט דתי הודי בן 2500 שנה המונה כיום כששה מיליון איש, צום איטי עד מוות הוא אידיאל דתי. כמובן שמעטים גומרים כך את חייהם, אבל מספיק כדי שיהיה מדובר בתופעה. כנראה כמה מאות כל שנה. אלא שההתאבדות בהודו אינה חוקית.

ומה אם מדובר בהתאבדות ממניע דתי? ובכן, לאחרונה בית המשפט העליון של מדינת רג'סטאן קבע שגם התאבדות כזו אינה חוקית. זה הגיוני, משום שבעבר היו אלמנות מתאבדות בשריפה על מדורות ההלוויה של בעליהן (suttee), מנהג שהבריטים החליטו להפסיקו. מצד שני, הרי כאן מדובר במסורת שזכתה לתהילה רק לפני כמה עשרות שנים, כאשר מהאטמה גנדהי עצמו איים לצום למוות פעמים רבות ואילץ כך את האימפריה הבריטית (ולא פחות מכך את תחבריו למאבק העצמאות) לעשות כרצונו.

מצד שלישי, האיסור על התאבדות נועד גם למנוע ממקרים בהם בני משפחה "עוזרים" לאדם – לאלמנה או לג'יין הזקן – להחליט שהגיע הזמן למות. למעשה, יש חקיקה מפותחת בהודו כנגד סיוע להתאבדות, גם מכיוון ש"התאבדות" של נשים (לא אלמנות) היא דרך אחת שבה גברים נוהגים לרצוח את נשותיהם.

מצד רביעי, בניגוד ל-suttee כאן מדובר ממש בשיאה של דרך דתית, באידיאל עליון של הג'יינים. האם ראוי שהמדינה תגביל אותו? מה עם חופש הדת? ולבסוף, כפי שכתוב בכתבה, החקיקה החדשה פשוט הפכה את העניין לסודי. בעבר בני משפחה היו מפרסמים מודעות על קרוביהם הצמים למוות ומזמינים שוחרי ברכות וקארמה טובה להגיע ולחזות בצדיק. היום פשוט לא מפרסמים והאדם צם למוות בשקט.

גנדהי והסטיאגרהה

בימים אלה ראה אור הספר 'סטיאגרהה בדרום אפריקה', שנכתב על ידי גנדהי ומתאר את מאבקו כעו"ד צעיר כנגד אפלייתם לרעה של העובדים הזרים ההודים שם. בשנים ששהה בדרום אפריקה (1893-1914) הוא עיצב את אישיותו והפך למנהיג חברתי ורוחני. שם הוא גם גיבש את עקרונות המאבק הלא-אלים שלו, אותו הוא כינה סטיאגרהה.

סטיאגרהה היא "אחיזה באמת". מדובר בעיקרון שיש לו שורשים בתרבות ההודית העמיקה, ושגנדהי נתן לו עיבוד מודרני. הרעיון הוא שלאמת (והאמת כאן היא לא רק העובדות כפי שהן, אלא המעשה הראוי, הפעולה בהתאם ליעוד, העשייה נטולת האגו וכו') יש כוח משלה, ושלאוחזים בה ללא זיע וניע, גם במחיר סבל אישי, מובטח ניצחון.

גנדהי אכן מצליח להוביל את הקהילה ההודית בדרום אפריקה לניצחון. שניים מהמאבקים העיקריים שלהם כנגד שלטון האימפריה הבריטית, אגב, הם מאבק כנגד רישום אישי ולקיחת טביעת אצבע, והמאבק כנגד חוק המבטל כל טקס נישואין שאינו נוצרי. שנאמר, I can't believe I still have to protest this shit.

אבל כמובן מה שמעניין ביותר בספר הוא דרך המאבק של גנדהי. אנשיו מוכנים להקנס, הכלא, לחטוף מכות, אפילו להיות בסכנת חיים. מה שהם בשום אופן לא מוכנים לעשות הוא לפעול באלימות כלשהי כלפי יריביהם. הכל מתוך אמונה שלמה ואחיזה אמיצה באותה אמת נשגבת. פנאטים כמו דעא"ש, רק הפוך. ואכן, גם כאן עולה שאלת האלימות כאחד הצירים המרכזיים סביבם נסובים חיי האדם.

תרגם: מתן קמינר, עם פתח דבר מאת יוחנן גרינשפון ואחרית דבר מאת שמעון לב. כאן דף הספר.

satyagraha_Final Final_8.4_front cover

גנדהי: נפתוליו עם הערום

בבלוג ארץ האמורי הפנו את תשומת לבי למאמר נאה מאת מחברו של ספר חדש העוסק בחיי המין של מהאטמה גנדהי. כמובן, לכאורה אין הרבה מה לכתוב, משום שמגיל 30 הטיף אביה של הודו המודרנית להתנזרות מוחלטת, אלא שהסיפור קצת יותר מורכב ועסיסי מזה, שכן המהאטמה נהג להביא למיטתו את עוזרותיו האישיות ולשכב לידן כששני הצדדים עירומים. למה? לכאורה כדי לבחון את התמדתו בנדר שלקח על עצמו, אולם למעשה, ואת זה המאמר הקצר לא מסביר, ניסה גנדהי על ידי כך, כלומר על ידי התמדתו בנדר הפרישות שלו גם תוך עמידה בפיתוי הגדול ביותר, לצבור כוח מאגי שהוא חשב שיעזור לו במאבק נגד הבריטים למען הבאת עצמאות להודו. "Tapas" קוראים לזה בסנקסריט, וזה אותו להט ועוצמה פנימיים הבאים אלינו מתוך ריכוז והכלה עצמית. כך מביא המאמר ציטוטים של גנדהי בהם הוא טוען:

One who conserves his vital fluid acquires unfailing power

או

I hold that true service of the country demands this observance

אבל, כאמור, לא מסביר את משמעותם הקבלית. כלומר המאגו-הינדית.