גל גבאי

ארנון סגל ואנוכי על פרה אדומה ובית המקדש

השבוע שודר פרק בתוכניתה של גל גבאי 'פרשת דרכים' שעוסקת בפרשת השבוע, הפעם על פרשת חקת ובתוכה על עניין פרה אדומה, כלומר אותה פרה חומה-אדמומית שמעפרה מכינים נוזל שמטהר את כולנו מטומאת מתים, ומכשיר אותנו לעבודת המקדש.

בפרק הזה מראיינת גבאי את הרב אילעאי עופרן, ובאופן ספציפי לגבי הפרה האדומה את ארנון סגל ואותי. סגל כמובן נלהב לקראת אפשרות לידתה של פרה אדומה (עובדים על זה ברפת נסתרת איפשהו בישראל), ואילו אני טוען שכל סיפור בית המקדש הוא ניסיון מעט גמלוני לחזור אל מציאות שגם כשהיא היתה רלוונטית מבחינה דתית לאנשים שחיו אותה (והיום היא לא) היא היתה רחוקה משלמות (ולראייה, בתקופת שני בתי המקדש עם ישראל חטא כהוגן).

לקראת סוף הדברים של סגל ושלי, כולם ברבע שעה הראשונה של התוכנית, אני טוען שלא צריך להתרגש גם אם תיוולד פרה אדומה, כי לא זה מה שיקפיץ אנשים לפעילות אקטיבית לבניית המקדש. זאת עדיין דעתי, אם כי אני חייב לומר שמאז דיברתי עם גרשם גורנברג, עיתונאי וחוקר שכתב, בין השאר, את הספר The End of Days על כל סיפור הר הבית בזמננו, והוא אמר שלדעתו היוולדותה של פרה כזאת תעורר מוטיבציה מיוחדת, משום שאנשים שבעניין יפרשו זאת כסימן לרצון אלוהי לפעולה.

מעשה באשה וחלוק – סרטה של נורית יעקובס-ינון

אתמול בערב השתתפתי בערב שהתקיים בבית אבי חי ושהוקדש לסרטה של נורית יעקובס-ינון, 'מעשה באשה וחלוק'. הסרט מעלה את בעיית הטבילה של גיורות מול שלושה דיינים, בעירום + חלוק במקווה. השתתפו בערב, משמאל לימין בתמונה, הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי, אני, הרב והדיין יהושע פפר, נורית יוצרת הסרט, והנחתה את הכל גל גבאי המעולה.
 
באופן מובן, הרב פפר, שאני מעריך אותו על שהגיע לדבר מול קהל לא אוהד, ייצג את עמדת ההלכה השמרנית, וטען בתוקף שאי אפשר לשנות את המצב ושאין דרך להתגייר לבד מטבילת אישה מול שלושה גברים. ההלכה היא ההלכה, המדרון הוא חלקלק, ומי שלא מאמין בתקפותה הנצחית של המסורת, או מלומד בדרכי ההלכה, ממילא לא מבין את העניין.
 
הרבנית עו"ד ד"ר טיקוצ'ינסקי, שדווקא מלומדת בדרכי ההלכה, ייצגה את ההלכה הפתוחה יותר לשינוי וביקורת, והזכירה מאמר חשוב שהיא כתבה כבר לפני כמעט עשור. במאמר היא הציגה פתרונות הלכתיים למצב שהוא לדעתה לא טוב ולא מחויב המציאות. על פי טיקוצ'ינסקי לא מדובר במסורת קבועה, ועד לפני מאה-מאתיים שנה נשים הטבילו גיורות (היא הציגה, למשל, תעודת גיור של אישה מצרפת שנשים הטבילו אותה). לדידה ניתן הלכתית לאפשר גיור שבו גברים נמצאים מחוץ לחדר והבלנית מפקחת על הטבילה.
 
אני ביקשתי לעמוד על המימד המגדרי של העניין, ולא רק ההלכתי. המקווה הרי הוא כיום מציאות הלכתית מחייבת וחודשית רק עבור נשים. מכל הטומאות שמוזכרות בתורה ואצל חז"ל – זב, מצורע, זרע וכו' – רק טומאת הנידה נשארה רלוונטית לחיינו. למה? מנקודת מבט חוץ-הלכתית, לא-אמונית, אפשר לשאול האם העובדה שרק גברים פסקו הלכה במשך אלפיים השנים האחרונות הביאה לכך שטומאות שקשורות לגברים נעלמו, והטומאה שקשורה לנשים לא רק נשארה, לא רק התעצמה, אלא הפכה לסמל. מי שלא מקבל את הדוֹגמה על פיה כל פיתולי ההלכה ירדו קומפלט מהר סיני יכול לחשוד שזה לא במקרה.
 
מנקודת מבט פנים-הלכתית, כן-אמונית, צריך לשאול איך טבילת אישה עירומה + חלוק במים, מול שלושה גברים שעומדים מעליה, נכנסת איכשהו בגדר כלשהו של "צניעות"? במסורת שבה ה"צניעות" מועלית על נס, שבה שירת נשים נחשבת סכנה להרהור חטא ומתקיימים דיונים מלומדים על עובי הגרביונים עבור ילדה בת שלוש, האם הגיוני שמוסד הגיור ייראה כך? שוב: מנקודת מבט *הלכתית ואמונית דווקא*, האם עולה על הדעת שהמסורת שלנו, שכמעט אובססיבית בקשר למיניות ולהסתרת נשים, תאפשר לשלושה גברים להתבונן באישה יורדת לבריכת מים כשלגופה חלוק בלבד? הדיסוננס המזעזע הזה מעורר לכל הפחות תחושות מוזרות, ולכל היותר חשד באשר למוטיבציה, ואולי חלילה ליושרה, של הפוסקים.
haluk