גלות

על הטקסטואליזציה של היהדות–ספר חדש של אבי שגיא

כבר כמאתיים שנה, מאז האמנציפציה, מפתחים היהודים תשובות שונות לשאלה "מהי היהדות?". עם פירוקן של הקהילות היהודיות המסורתיות באירופה, אחרי החופש שניתן לפרט היהודי בארצות העוברות תהליכי ליברליזציה וחילון לבחור את אופן חייו בעצמו, היו צריכים היהודים להחליט מהו בעצם לוז זהותם.

במילים אחרות, יהודים לראשונה היו יכולים להפוך בפשטות ללא-יהודים (לא לנוצרים, אלא פשוט לעוד אזרחים חילונים), ומי שביקש בכל זאת להמשיך ולהיות יהודי היה צריך לראשונה לקבל החלטה מודעת, רפלקטיבית, על יהדותו: מה היא ואיך היא באה לידי ביטוי בעולם.

כך קיבלנו אורתודוקסים מודרניים, רפורמים, חרדים, ציונים, בונדיסטים, קונסרבטיבים ואנשי מדעי היהדות (Wissenschaft des Judentums), כל קבוצה עם מה שהיא סברה שהוא לב לבה של היהדות.

ספרו החדש של פרופ' אבי שגיא – 'עם מולדת וספר' (הוצאת כרמל ומכון שלום הרטמן, בו אני עצמי עמית מחקר) – נכתב על חלק מאלה ובעיקר על תשובה נוספת לאותה שאלה, והיא, במילה, טקסטואליות. על פי התפיסה הזאת, לבה של היהדות הוא הטקסט, ויהודים הם מי שעוסקים בלימוד ופרשנות של טקסטים.

ג'ורג' סטיינר, מבקר הספרות היהודי-אמריקאי, הוא דוגמא מובהקת לחשיבה מן הסוג הזה. על פי סטיינר היהודים "קראו, קראו שוב, למדו בעלפה ופירשו ללא סוף" יותר מכל עם אחר. סטיינר קובע כי "הטקסט הוא הבית. כל פרשנות היא שיבה הביתה. […] היכן שהיא החליפה את המולדת שלה בטקסט במולדת שברמת הגולן או בעזה, היהדות הפכה חסרת בית כלפי עצמה" (מתוך מאמרו Our Homeland, the Text).

כפי שאפשר לנחש, הזהות היהודית "הטקסטואלית" אומצה על ידי יהודים משכילים, חילונים ופרוגרסיבים. היא מהווה תחליף לזהויות יהודיות שמבוססות על הייחוס האתני, המיקום הגיאוגרפי, ההלכה או הלאומיות, ומאפשרת (סוג מסויים של) חיים יהודיים, על פי רוב בתפוצות (אם כי בארץ הוציאו עמוס ופניה עוז את הספר 'יהודים ומילים', שנושק לתפיסה הזאת).

בספרו החדש טוען שגיא שאביה מולידה של התפיסה הזאת היה לא אחר מאשר ג.ו.פ. הגל. הגל הגדיר את היהדות במהותה כמסורת א-טריטוריאלית. לבה שלה היהדות הוא, לכאורה, גלותיות. על פי הגל הגלותיות היא מהות היהדות לא כתוצאה מחורבן מלכות יהודה והיציאה לגלות, אלא באופן עקרוני, עוד מימי אברהם. הגל כותב שאברהם, בהענותו לציווי לך לך, "התנתק כליל ממשפחתו במטרה להיעשות אדם עצמאי ובלתי תלוי לחלוטין". בהמשך לכך "גורלו של העם היהודי הוא [כמי] שחרג מהטבע עצמו".

זו עדיין אינה טקסטואליזציה של הקיום היהודי, אולם זהו, כותב שגיא, הגרעין שממנו היא תצמח. הטקסטואליזציה של העם היהודי היא צורה אחת של היענות לתפיסה ההגליאנית, תגובה של משכילים יהודיים שונים לדברים.

על פי שגיא מהתפיסה ההגליאנית נפרצות כמה דרכים פרשניות: היסטוריוסופית, תיאולוגית-דתית, אקזיסטנציאליסטית-רומנטית, היסטורית-תרבותית ועוד, שחלקן עומדות על המימד הטקסטואלי של היהדות לכאורה.

ספרו של שגיא מוקדש לניתוח התגובות האלה. הוא עב כרס, מעניין ומפורט: שגיא סוקר בו מאתיים שנה והוגים שונים, כדרכו בידענות רבה ותוך מתיחת קשרים והקשרים מעניינים.

כנציגים של התגובה ההיסטוריוסופית מביא שגיא היסטוריונים כצבי גרץ, שמעון דובנוב ושלום בארון, והיא כוללת ניסוחים שונים של מה שכיניתי קודם תגובתם של אנשי מדעי היהדות. אלה מנסים למצוא את "מהותה" של היהדות על ידי מחקר היסטורי "פוזיטיבי" כמענה לרוח ההשכלה והנאורות וכאמצעי לגיבוש זהות יהודית לגיטימית בעיניהם בעת המודרנית.

התגובה התיאולוגית-דתית מנוסחת בספר ראשית על ידי הרמן כהן ופרנץ רונזצוויג. שגיא מקדיש עמודים רבים לביאור התפיסה שלהם בהקשר הנוכחי. אחריהם עובר שגיא לדיון בהגותם של הלל צייטלין והרב סולובייצ'יק, שגם אותם מכניס שגיא למחנה "שלילת הביתיות של היהודי". כאן מגיע שגיא לתגובות הטקסטואליסטיות ממש. הוא דן בג'ורג' סטיינר, בהיינריך היינה ובעמוס ופניה עוז, ואחריהם, באריכות, באדמון ז'אבס ושמעון ראבידוביץ'.

לבסוף, כקונטרה מתבקשת למגמת הטקסטואליזציה, בוחן שגיא את הציונות. באופן היסטורי הציונות היתה עוד זהות יהודית מודרנית, כזו שהעמידה את היהדות על הלאומיות ודחתה את המימדים הדתיים שבה. שגיא מוצא בה גם עמידה אקזיסטנציאליסטית שמסרבת לקבל את מעמדה של היהדות כאובייקט בלבד, כלומר עמדה שלא רק "מחזירה את היהדות להיסטוריה" אלא גם מחזירה אותה לעצמה, במובן של סוכנות, אחריות וסובייקטיביות.

שגיא מנתח את משמעות הפיכתו של העם הגלותי/טקסטואלי לישות פוליטית-אקטואלית, ועומד על כך שרק המרחב הפוליטי מאפשר קיום כקולקטיב המורכב מקבוצות מגוונות – קבוצות שונות שחיות ופועלות יחד. מעניין לשאול מדוע הוא נסוג ברגע האחרון ומכריז שאין "לייצר מדרג היררכי בין העם היהודי החי במדינת ישראל לבין העם היהודי הפזור בתפוצות". אולי כדי לא להוות תמונת ראי ליהודים הטקסטואליים ששללו את הקיום הלאומי של היהדות. שגיא עצמו מפקפק באפשרות שיהיה מדרג היררכי שלא יהיה "תמיד חלקי", וזה ודאי נכון. הספר בכל מקרה נותן די והותר חומר למחשבה ואימוץ, לבניית היררכיות – ולשבירתן.