ג'ייניזם

זה מורכב: על איסור בורקה בחוף הים ובבית המשפט

משמרות הצניעות של צרפת אילצו אישה מוסלמית בחוף הים להתפשט, שכן לבשה לבוש מוסלמי מסורתי (goo.gl/yZJtLs). בדו"ח שנתנו לה נרשם שהאישה לא לבשה "לבוש התואם התנהגות הולמת וכיבוד החילוניות". הנה לכם כפייה אנטי-דתית פשוטה.
 
בגרמניה נמסרה ביום שישי שעבר הצהרה מפי שר הפנים Thomas de Maiziere הקוראת לאסור לבישת בורקה כאשר נוהגים במכונית, לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מופעים בבית משפט ועובדים בשירות הציבורי (goo.gl/X8nojq). שר הפנים אמר כי הבורקה "לא מתאימה למדינתנו הפתוחה".
 
מנגד, ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, אמר כי בארצו לא יהיה איסור על לבישת בורקה בחוף הים. "אנחנו צריכים להיות מעבר לסובלנות. בקנדה, האם נוכל לדבר על קבלה, פיתחות, חברות הבנה?" אמר (goo.gl/MmCnog).
 
הסיפור הזה, שהולך ומתפתח, כולל כמה רבדים. אין איסור על בורקה בחוף הים הציבורי דומה לאיסור על לבישתה בבית משפט. אין איסור על לבושן של קטינות בבית ספר דומה לאיסור על לבושן של בגירות באוניברסיטה. גם טרודו, שמבקש פתיחות וחברות, לא היה חושב שצריכים להיות פתוחים כלפי מילת נשים.
 
אחד מקווי הגבול צריך להיות זה שבין התחום הפרטי לתחום הציבורי. הליכה לחוף הים היא מעשה פרטי, וצריך לאפשר לאנשים לעשות זה לבושים במה שהם רוצים. עבודה בשירות הציבורי או הופעה בבית המשפט הם עניינים ציבוריים, ואפשר להגביל אותם בדרכים שונות.
 
האם אפשר גם לאסור ללבוש במסגרתם לבוש מסורתי מסויים? כאן צריך לשקול את הפגיעה בחופש הפרט לעומת הפגיעה בצביון ובפעילות המוסד הציבורי. קשה לי לראות איך לבוש כמו היג'אב או צ'אדור, בהם הפנים גלויות, מפריע מספיק לאלו כדי לאסור אותו, אבל אני יכול להבין איך פקידה עם בורקה, שמכסה את כל הפנים (לא "בורקיני", שהוא פשוט בגד ים שמכסה את הגוף ולא את הפנים), תהווה בעיה. שוב, זה גם תמיד עניין של הקשר.
 
תארו לכם את הדוגמא הבאה: נזירים ג'יינים מזרם מסויים נוהגים להסתובב עירומים. האם אחד כזה יוכל להיות פקיד השומה שלנו במס הכנסה? כנראה שלא. אלא אם אנחנו בחברה מאוד מסויימת, העירום שלו יערער את הקודים החברתיים שלנו באופן קשה מדי. אבל רגע, מה אם אותו נזיר יגיע עירום לחוף הים? האם נאפשר לו? תלוי איזה חוף ומתי, כנראה (וזאת למרות שהוא אדם פרטי שעושה מעשה פרטי). כלומר ההקשר מאוד חשוב, ותמיד יהיו חוקים דתיים שלא נסכים להם.
 
וכמובן, לאיסורים כלפי מוסלמים מתלווה חשש אירופאי מהאסלאם באופן כללי, וזה כבר סיפור נוסף.
 
זהו. אין מסקנה אחת. זה מורכב.
Capture

דת ומדינה: צום עד מוות בהודו

הנה לכם דילמה רצינית בסוגיית דת ומדינה, צום עד מוות והתאבדות, ואולי גם הזנה בכפייה. עבור הג'יינים, מיעוט דתי הודי בן 2500 שנה המונה כיום כששה מיליון איש, צום איטי עד מוות הוא אידיאל דתי. כמובן שמעטים גומרים כך את חייהם, אבל מספיק כדי שיהיה מדובר בתופעה. כנראה כמה מאות כל שנה. אלא שההתאבדות בהודו אינה חוקית.

ומה אם מדובר בהתאבדות ממניע דתי? ובכן, לאחרונה בית המשפט העליון של מדינת רג'סטאן קבע שגם התאבדות כזו אינה חוקית. זה הגיוני, משום שבעבר היו אלמנות מתאבדות בשריפה על מדורות ההלוויה של בעליהן (suttee), מנהג שהבריטים החליטו להפסיקו. מצד שני, הרי כאן מדובר במסורת שזכתה לתהילה רק לפני כמה עשרות שנים, כאשר מהאטמה גנדהי עצמו איים לצום למוות פעמים רבות ואילץ כך את האימפריה הבריטית (ולא פחות מכך את תחבריו למאבק העצמאות) לעשות כרצונו.

מצד שלישי, האיסור על התאבדות נועד גם למנוע ממקרים בהם בני משפחה "עוזרים" לאדם – לאלמנה או לג'יין הזקן – להחליט שהגיע הזמן למות. למעשה, יש חקיקה מפותחת בהודו כנגד סיוע להתאבדות, גם מכיוון ש"התאבדות" של נשים (לא אלמנות) היא דרך אחת שבה גברים נוהגים לרצוח את נשותיהם.

מצד רביעי, בניגוד ל-suttee כאן מדובר ממש בשיאה של דרך דתית, באידיאל עליון של הג'יינים. האם ראוי שהמדינה תגביל אותו? מה עם חופש הדת? ולבסוף, כפי שכתוב בכתבה, החקיקה החדשה פשוט הפכה את העניין לסודי. בעבר בני משפחה היו מפרסמים מודעות על קרוביהם הצמים למוות ומזמינים שוחרי ברכות וקארמה טובה להגיע ולחזות בצדיק. היום פשוט לא מפרסמים והאדם צם למוות בשקט.