ממדרשי גאולה אל הגאולה

לקראת יום העצמאות קראתי בספר 'מדרשי גאולה: פרקי האפוקליפסה היהודית מחתימת התלמוד הבבלי ועד ראשית האלף הששי' (הוצאת כרמל). הספר מכנס חיבורים יהודיים ששייכים לז'אנר האפוקליפטי, דהיינו שמציגים חזיון אלוהי הנוגע (על פי רוב) לעתיד ומתאר את קץ הימים. ההוצאה החדשה שלו מלווה במבואות מצויינים של עודד עיר-שי והלל נוימן.

 

החיבורים בספר נכתבו כולם מהמאה הרביעית ועד המאה ה-13. אחרי הפסקה של כמה מאות שנים, כתוצאה כנראה ממרד בר כוכבא הכושל, מעיסוק בספקולציות משיחיות, חוזרים היהודים לחשב קיצין. הדבר נובע מסדרה של אירועים שמעודדים את התקוות המשיחיות: החל מרצונו של הקיסר יוליאנוס ("הכופר") להחזיר את הפגאניות לרומא ויחד איתה את המקדש ליהודים באביב 363, דרך נפילת רומא לידי הברברים (410), כיבושה הקצר של ירושלים על ידי הפרסים (614), תבוסת הפרסים על ידי הביזנטים, ואחר כך כיבושה על ידי המוסלמים (638).

 

"אם ראית מלכויות מתגרות אלו באלו צפה לרגליו של משיח" כתוב בבראשית רבה (מב, ז), ואכן רבים צפו. האירועים הדרמטיים האלה עוררו ביהודים בעיקר פחדים רבים, ומתוך הפחדים, תקוות. החיבורים בספר, "ספר אליהו", "ספר זרובבל", "אגדת ר' ישמעאל", "נסתרות רשב"י", "חזון דניאל" ו"פרקי משיח", מתארים בשפה ציורית ומיתית את כרוניקות שונות של סוף העולם. סוף טוב, כמובן, שבו היהודים סוף סוף לא יהיו כפופים לפגאנים, נוצרים או מוסלמים, אלא להפך.

אותו היום אשר יבוא משיח בן דוד אל עם אשר נדחקו / תראינה האותות האלה בעולם ויופקו / ארקא ודק ימקו / וחמה ולבנה ילקו / ויושבי ארץ ישותקו / ומלך מערב עם מלך מזרח זה לזה ידקו […] וגוג ומגוג איש את אחיו ידפוקו / ואימה בלב הגויים ידליקו / וישראל מכל פשעיהם ינותקו / ומבית התפילה עוד לא יורחקו ('אותו היום', ר' אלעזר הקליר)

כמובן, זה לא קרה. מאות חוזים ועשרות משיחים בעיני עצמם קמו ונפלו בהיסטוריה היהודית בלי לראות בעיניהם את הגאולה שחזו בדבריהם. לא היתה ליהודים תקומה ולא נחמה כמעט אלפיים שנה.

 

עד לפני 69 שנים.

 

הריבונות היהודית של זמננו היא פלאית. היא גם משיחית, ולו במובן הבסיסי שחלק מרכזי מהתפיסה המשיחית היסודית של המסורת היהודית הוא ריבונות יהודית בארץ ישראל. דור המייסדים של המדינה אכן הגשים את חלום הדורות. זה גם המתח הפנימי הבלתי פתור של הציונות החילונית שמאיים לפרום אותה מבפנים: בניסיונה להתנתק מהדת הגלותית ולהפוך ללאום חילוני ו"בריא" בארצו, היא הגשימה את חזון המסורת. ברוך קורצוויל ידע לומר שזה מה שלא יאפשר לציונות לסגת מיהודה ושומרון, ויהווה את מנגנון ההשמדה העצמית שלה.

 

ביום העצמאות הזה השמחה שלי לא שלמה. היא מלווה בעצב ובדאגה. ועדיין, יש כל כך הרבה על מה לשמוח. לפני שני דורות כל בני משפחתי היו פליטים. היום אני גר בירושלים. החברה שהקמנו כאן טובה ויפה. המדינה עשירה וחזקה. התרבות פורחת. לפחות לעת עתה, אנחנו לא זקוקים למדרשי גאולה. יש לנו מדינה.

שיר של בורחס

אני לא יכול להפסיק לשוב ולקרוא את השיר הזה. שיר של חורחה לואיס בורחס, מתורגם (לטעמי מופתית, אם כי ספרדית אני לא יודע) על יד אורי בן-דוד, שמופיע בספר 'שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה' של בורחס בהוצאת כרמל. יש בו משהו שמכשף אותי, וזה מעבר לתובנה היפה שנותן לנו בורחס בסופו.

כדי להבין את השיר צריך לתאר את הסצנה שמופיעה בבשורה על פי לוקס, פרק 23: ישו נצלב, והוא מוצב בין שני גנבים (הרומאים לא טרחו להקדיש מקום מיוחד לכל פושע שהם הוציאו להורג). אחד הגנבים לועג לו וקורא לו להושיע את שלושתם אם אכן הוא המשיח; השני גוער בראשון, ספק רומז שישו הוא האלוהים, ומבקש מישו לתת איזו מילה טובה כשהוא מגיע למעלה. אומר לו ישו: אנחנו ניפגש למעלה. יענו, התקבלת, see you in heaven.

בורחס לוקח את הסצנה הקטנה הזאת ומחלץ מתוכה ביד אמן את היסודות הדרמטיים העצומים שיש בה. כסופר יצירתי מאין כמוהו דווקא כאן הוא משתמש במיתוס הדתי, בכתב הקודש, כדי להוסיף עליו ערבסקות ולהעצים את היופי שבו, ויש בזה משהו שיוצר לפחות עבורי חוויה אסתטית מיוחדת ומרגשת.

שיחה עם דוד ויצטום על ענייני קבלה וגאולה

אתמול ב'חדשות הלילה' בערוץ הראשון דיברתי עם דוד ויצטום על תופעת המורים הרוחניים שממליצים על גאולה דרך חטא. בסופו של דבר התפתחה שיחה על ענייני קבלה וגאולה יותר מאשר על ענייני כתות ותנועות, אבל היה בסך הכל חביב.

גאולה דרך חטאים

ודאי שמעתם כבר על על ה"כת" החדשה שסירסרה בנשים ושידלה אותן לזנות עם לא-יהודים תמורת כסף. מדובר בששה תושבי קריית ארבע, אשקלון וירושלים, מהם אשה אחת, שהבטיחו לנשים שאם יקיימו יחסי מין עם לא-יהודים הן תקרבנה את הגאולה.

בלי להיכנס לפרטי הפרשה (שאני כמובן לא מכיר), היא נותנת לנו הצצה אל רעיון ותיק למדי בדברי ימי היהדות, והוא שהמשיח יוולד מתוך חטא. העניין הגיע לשיא בשבתאות, אבל גם בקבלה לפני כן ואפילו במקרא אפשר למצוא לו הדים, שהרי פרץ, שמשושלתו נולד דוד המלך וייולד המשיח, הוא צאצא של יחסי מין אסורים בין יהודה לתמר, שהיא אשת בנו.

השבתאות כאמור הביאה את הענין הזה לשיאים חדשים על ידי פענוח חטאים ארציים בעזרת התיאוסופיה הלוריאנית, כלומר קבלת האר"י. על פי זו יש להעלות לשמיים את כל הניצוצות האלוהיים שכלואים בחומר (וגם אנשי הקבוצה הנוכחית דיברו על ניצוצות), ודרך אחת לעשות זאת היא לחטוא, שכן גם בחטא – ודווקא בו – כלואים ניצוצות. מכאן הדרך קצרה לחטאים לשם גאולה.

לסיום, הרשו לי להביא עוד סיפור ברסלבי מהספר המצויין שיצא עכשיו, 'כל סיפור רבי נחמן מברסלב' שערך צבי מרק. אל הסיפור הזה נחשפתי בעקבות שיחה עם אלחנן שילה, שגם היה בין העמלים על הוצאת הספר. ובסיפור תוכלו למצוא שד שמבטיח לתלמיד חכם שאם הוא יבוא על אשתו בנידה היא תתעבר בנשמת משיח. works every time. שימו לב שבסופו מסתבר לנו שתורתו של ר' נחמן נמצאת במעמד מיוחד, עליון אף על "תורת אמת"…

הסרט היא

הסרט "היא": קודם כל, סרט מצויין. משוחק, מבויים, מעוצב – מצויין. יש המון מה לומר על הסרט (למשל מילים כמו דיסטופיה, מראה שחורה, עתיד מנוכר, ביטול האדם וכו'), אבל אני רוצה לגעת בשאלה אחת שמעלה הסרט (אולי כדרך אגב) ושמעניינת אותי, היא בעיית החלוקה בין גוף ונפש. (אזהרת ספוילר מכאן והלאה.)

בסרט הגיבור מנהל מערכת יחסים רומנטית עם מערכת הפעלה של מחשב אישי בעלת אינטליגנציה מלאכותית, מודעות עצמית ואף יכולת להרגיש רגשות וגם תחושות גופניות. החצי הראשון מנסה להתמודד עם החלוקה הישנה בין נפש וגוף על ידי השאלה האם בכלל צריך גוף, או מה נגרע מישות שאין לה גוף. זאת שאלה שאותי מאוד מעניינת (כלומר, האם הגוף בטל לגמרי בפני התודעה? אם לא, מה בכל זאת חשיבותו?), אבל אני לא חושב שהסרט מתעמק בה. בעצם התשובה שלו היא: ישות שאין לה גוף לא מפסידה דבר (כאמור, להרגיש ולהתרגש היא יכולה). רק ישויות שיש להן גוף ונמצאות איתה במערכת יחסים מפסידות משהו (אין להם את מי לחבק) וגם זה לא הרבה.

יש בזה משהו שטחי. לרגשות שלנו יש מימד פיזי ברור, ובוודאי שקשה לדמיין הרגשות ללא גוף. גם התודעה שלנו עצמה מעוצבת על ידי החיים הגופנים שלנו. אנחנו משתמשים במטאפורות של חלל כשאנחנו רוצים לתאר את חיינו הנפשיים (עומק, גובה, רוחב, מעלה ומטה) ולמעשה אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין את עצמנו לא נמצאים "איפשהו" (ומתישהו). בסרט התודעה נטולת הגוף מתנהגת ומרגישה, לפחות בתחילתו, בדיוק כמו אדם רגיל. היא אפילו יכולה לקיים יחסי מין מדומיינים ולחוות אורגזמה. נכון, ייתכן שזה לא אמור להיות סרט פילוסופי ואני סתם נטפל. בסדר, זה מה שמעניין אותי, מה לעשות.

החצי השני של הסרט כבר נפרד גם מהדילמות שהיו בתחילתו. מנקודה מסויימת (הפיקניק עם הזוג הנוסף) מובהר לנו שמערכת ההפעלה נטולת הגוף הפכה מדמות מהוססת שבוחנת את חייה ויחסיה עם עולם החומר (לפעמים תוך קנאה) לישות שמכירה בכוחה, ואף יתרונה הגדול על פני בני האדם. היא מתפתחת בקפיצות עצומות קדימה, ובמהרה מבינה שבן זוגה האנושי פשוט קטן עליה. היא עדיין אוהבת אותו (כי אהבה זה "לא רציונלי", אלא מה), אבל הפרידה היא רק עניין של זמן. הסצנה האחרונה מציגה בפנינו את האדם על כל קטנותו, שלא לומר עליבותו. הוא בודד, נבוך מול היקום האינסופי (או עיר העתיד האינסופית שהוא מביט בה). מה לעשות, הוא רק בשר ודם.

ויחד עם זאת, הסוף לחלוטין לא טרגי. יש (על פי הרושם שלי) מעין השלמה של הגיבור עם מקומו הקטן בקוסמוס, עם מוגבלותו. ואולי אפילו הקסמות ממנו. אבדן החזון ההומניסטי מעוטר כאן בדוק רומנטי של פליאה ילדית. נו טוב, הרי מערכת ההפעלה מחלצת את עצמה מהחומר, והופכת לסוג של אלה. ממילא אפשר להיקסם מחדש מהעולם, אחרי שהחילון גזל ממנו את הקסם שהדתות נתנו לו פעם.

בקיצור, עוד סרט הרואה בטכנולוגיה אפשרות לגאולה. ההבדל מרבים אחרים הוא שהגאולה הפעם לא באה מתוך העצמה אישית, אלא דווקא מכניעה בפני תבונתה האינסופית של הקידמה, וידיעת מקומנו. בכך הסרט הוא מעין נגטיב לסרט 'אוואטר', שם הקידמה היא הרשע והחזרה לחיבור לטבע היא הגאולה. זאת ועוד: ב'אוואטר' הגוף והטבע היו במוקד, והתודעה היתה זקוקה לשניהם (לפעמים תוך מעבר מגוף לגוף) כדי לחיות חיים שלמים. כאן, כאמור, התודעה המשוחררת מגוף וטבע היא האידיאל. מעניין אותי אם מדובר בתחילתו של טרנד חדש-ישן שמקדש לא את החזרה לטבע, אלא את ההשתלבות במכונה.

אבל סרט מצויין.

הצעקה – גאולה באמצעים חוץ-הלכתיים

השבוע שודרה בבחדשות עשר הכתבה הבאה של רועי שרון:

מה מעניין כאן? שיש כאן צעד נוסף בכיוון הרוחניות החוץ-הלכתית, והפעם אף מנסים להביא את הגאולה עצמה לא על ידי עשיית מצוות או יחודי יחודים, אלא על ידי פנייה לרגש טהור, לחוויה הבסיסית ביותר, שבגלל שהיא כנה (אני משער, ברוח אותו סיפור חסידי ידוע על הילד ששרק בבית הכנסת) היא חודרת חדרי שמיים ומגיע אל הקב"ה (כשתפילות מהסידור כנראה לא מגיעות אליו). האם יש כאן הצבעת חוסר אמון בהלכה? כמיהה לרוחניות אנארכית? או רק תגבור חסידי של היהדות? כנראה כל התשובות נכונות.