ברוקלין

בכנסיית גוספל בברוקלין

ביום ראשון, שעה שבארץ עמד להיכנס החג, הגענו בברוקלין לתפילה בכנסיית ה-Brooklyn Tabernacle. קיבלנו עליה המלצות מחברים כאחת מכנסיות הגוספל הלוהטות בזמן הזה, ובהחלט לא התאכזבנו. כמובן, הגוספל שם הוא לא בדיוק סגנון חתרני של כנסייה קטנה ובה מקהלה מקומית שמקפיצה את המתפללים בשירי אמונה ושחרור. אולי נותרו כנסיות כאלה בניו-יורק, אבל הן הלא-מפורסמות מטבע הדברים. כאן היה מדובר במערכת מקצועית ואדירת מימדים שמעמידה מופע פולחני שלושה פעמים בכל יום א'.

המבנה עצמו אדיר מימדים ומזכיר הן בגודל והן בפאר אולם תיאטרון מראשית המאה העשרים. ישבנו עם אלפים נוספים ביציע העליון, כשהבמה רחוק מתחתינו ומולנו שלושה מסכי ענק שמעבירים את כל מה שקורה עליה. מערכת הגברה עצומה הרעימה בשירה של אנשי הדת והמקהלה, כאשר המקהלה, שמורכבת מחברים מתחלפים מקהל הכנסייה, עמדה ביציעה מיוחד מאחורי הבמה.

את הטקס מתחילים בשיא ולאט לאט מגבירים. עם המזמור הראשון הקהל – אלפי נשים וגברים כאמור – כבר היה על רגליו, ידי האנשים מונפות באויר והם שואג מנגינה חיננית ורפטטיבית בזכותו של ישו ו/או אלוהים. מיד אחרי זה מזמור נוסף, ואז כמה מילים ממנהיג הכנסייה, Pastor Jim Cymbala. אחרי זה עוד כמה שירים, הפעם בפורמט של מופע: כמה מבין חברי הכנסייה מזמרים והמקהלה מלווה אותם. בין הלהיטים האלמותיים ששמענו: Gotta Get to Jesus, How Truly Glorious is He, Your Grace is Enough for Me, Pass Me Not Oh Gentle Savior.

אחרי כמה שירים מתחילים עם ההטבלות. על מסכי הענק מצולמים בשידור ישיר אנשים מהסביבה שהחליטו To accept Jesus into their life. לפני ההטבלה הפסטור עובר על סיפור חייהם עד כה, וזה תמיד אותו סיפור עם אותן תחנות: חיים ללא משמעות, משבר, אבדן, חיפוש ואז, באופן פלאי, שומעים על ישו ועל הכנסייה. מגיעים לתפילה ופתאום שערי שמיים נפתחים, חסדו של האל עוטף וכל חלקי התשבץ נופלים למקומם המדוייק. גם כל חטאי העבר נמחלים והמאמינים החדשים מוכנים לפתוח דף חדש ב-bible הגדול של חייהם. הסיפור משמש בד בבד כנראטיב מיתי של ישועה וכוידוי אחרון של הנטבל לפני חייו החדשים.

אחרי כן מוזמנים כל החולים לקבל רפואה מחברי הקהילה: מי שמגיע אל הבמה זוכה לחיבוק שאמור לברך אותו/ה. השלב הבא הוא העברת דליי פלסטיק בקהל ואיסוף תרומות, תוך הדגשה שכל מה שנותנים נרשם בשמיים ויחזור אלינו שבעת מונים.

את הדרשה של הפסטור כבר הפסדנו כי הילד התעורר והתחיל לבכות, והיינו צריכים לצאת, אבל אסכם את שראו עיני עד אז בכמה הערות קצרות. ראשית, המקצוענות. האירוע תפור מא' עד ת' בצורה מופתית. מהסדרנים המחוייטים (ובעלי אוזניות השב"כ) שמקבלים אותך בכניסה, דרך הניקיון המבהיק של האולם, הציוד הטכני שמופעל, השירה, המוזיקה (עם להקה חיה בצד הבמה) וכמובן המבנה עצמו שמרשים בצורה בלתי רגילה. למעשה, גם כשהילד בכה היינו יכולים לרדת לחדרי ילדים/משחקים/חיתול/הנקה מהודרים ומאובזרים ולצפות שם בהמשך על גבי מסכים שטוחים תוך כדי טיפול בזאטוטים והחלפת חיתולים.

שנית, הפרוטסטנטיות של העניין. שימו לב, לא היה מדובר במיסה. הפסטור כמובן אינו חוליה בשושלת קדושה אלא אחד מאיתנו. המקהלה גם היא מחברי הקהילה וכך גם כל מי שחיבק ובירך את הזקוקים לרפואה. את המבנה כולו מעטר צלב אחד בלבד, מעל הבמה. אין פסלים, אין תמונות של ישו או מריה. מצד שני, הדגש על החוויה, על השירה האקסטטית, הרגשנית, המשתפכת, על הוידוי הפומבי כל כך של המוטבלים.

ולבסוף – זה פשוט עובד. זה באמת מרגש ומקסים. כלומר, אין שום ספק למה האולם מלא עד אפס מקום ולמה אנשים מגיעים לכאן שבוע אחרי שבוע. אירוע שכזה, בו אתה שר את נשמתך ומוקף בקיטש ואהבה, ממלא אותך ומספק בצורה בלתי רגילה. ללא ספק, יודעים כאן את המלאכה.

1200933561_11

(התמונה מהאתר מפני שאסור היה לצלם)

אצל החאלבים בברוקלין

בתפילות יום כיפור ביקרתי בבית הכנסת השכונתי של עדת החאלבים בברוקלין. מדובר באחד מבתי הכנסת (בעצם שטיבלך, שזה בית כנסת מרובה מניינים, כמו קומפלקס של בתי קולנוע, רק בתפילות) הגדולים שלהם, ובכלל ברוקלין היא מקום מושבה של הקהילה הגדולה ביותר של החאלבים, דהיינו יוצאי חאלב שבסוריה – בארה"ב. והסיפור שלהם, כך התברר לי, די מרתק.

החאלבים רואים בעצמם את שומרי נוסח התנ"ך. הרי נוסח התנ"ך שלפנינו מודפס על פי כתב היד 'כתר ארם צובא', שנכתב בטבריה במאה העשירית ונשמר עד המאה העשרים בחאלב שבסוריה. הקונצנזוס הוא שזה הנוסח המדוייק ביותר של התורה, והיום עותקים של התנ"ך מודפסים על פיו. מבחינת החאלבים זו עדות לא רק לזה שהם זכו לשמר את המסורה בצורה המדוייקת ביותר, אלא גם לכך שצורת היהדות שלהם היא המדוייקת ביותר.

החאלבים הגיעו לניו-יורק בכמה גלים, הראשון שבהם, אם הבנתי נכון, בתחילת המאה העשרים והאחרון לפני עשרים שנה בלבד (מבין אלה יש שגדלו בחאלב וכיום בוכים למראה תמונות המלחמה משם). הם ביססו כאן כמה קהילות חזקות, והשכבה הותיקה שבהם עשירה למדי. מבחינת שמירת מצוות המנעד הוא בגדול מחרדים ועד למסורתיים (הולכים לתפילה בבוקר ואז נוסעים למנהטן). לקהילות שלהם גאוות יחידה מאוד ברורה: הם שומרי הנוסח, הם דאגו ליהדות בשביל כולם, הם היהודים האמיתיים מכולם.

מבחינת החאלבים כאן כל היהודים שאינם חאלבים הם סוג ב'. ההתנשאות מעליהם מאוד ברורה ויש דאגה לבסס ולבצר את ההיררכיה. כאמור: החאלבים הם היהודים "האמיתיים", וכל השאר הם צללים שמטילה הקהילה האחת האותנטית. הדבר מתבטא כמובן ביחסים בין הקהילה לקהילות אחרות של יהודים, החל מבתי ספר לחברים שבהם מלמדים את המורשת החאלבית ועד לועד קהילה בעל עוצמה רבה שקובע את אופי המגעים עם הקהילות האחרות.

בהתאם לכך, יש אמנם זוגות "מעורבים", אבל העדיפות הברורה היא להתחתן עם חלאבים. נישואים עם לא-יהודים הם נדירים מאוד, והקהילה מתגאה באחוז "נישואי התערובת" הקטן בארה"ב. לא רק זה, אלא שהקהילה העבירה החלטה רשמית שלא מקבלים גרים, דהייינו אין אפשרות להתחתן עם לא-יהודי/ה ולגייר אותו/ה. אדם שעושה כן מוציא עצמו מהקהילה.

בקיצור, הסיפור הוא שמבחינת החאלבים הם "היהדות". זה פשוט מובן מאליו עבורם. קהילות יהודיות אחרות, כולל במדינת ישראל, הן משניות. הם העיקר. יש כאן אפוא מקרה מרתק שבו הזהות היהודית מבוססת על יסוד ייחודי: לא על הקפדה על ההלכה, לא על מגורים בארץ ישראל, לא על תלמוד תורה, לא על נאמנות לרב מסויים, לא על לאומיות ולא על ציונות (חילונית או דתית), אלא על כתב יד עתיק של התנ"ך. מבחינת החאלבים זה מה שעושה אותם לא רק יהודים, אלא ה-יהודים.

מתברר אפוא שברוקלין היא מרכזן של שתי קהילות יהודיות שבטוחות שהן מרכז העולם (היהודי, ובכלל): חסידות חב"ד, והחאלבים. האחת מבססת כיום את עיקר זהותה על רב שמת ב-1994 ונחשב למשיח, והשנייה על כתב יד שנכתב ב-920 ונחשב לתנ"ך המדוייק ביותר. חב"ד דואגת להפיץ את המסר. לחאלבים טוב בהרגשת האקסקלוסיביות של מועדון חברים פרטי. לא שמעתם עליהם? טוב, זה בגלל שאתם שכחתם מה זה להיות יהודים. יהודי אמיתי הוא חאלבי.