כמה מילים על הקול הקורא בעניין הר הבית

לא יזמתי את המודעה ולא ניסחתי אותה, אבל אני חושב שהיא חשובה וצירפתי את שמי תחתיה. היא חשובה לדעתי משום שבשנים האחרונות השיח על הר הבית נשלט רובו ככולו על ידי קבוצה לא גדולה של פעילים ופוליטיקאים שנאבקים על שינוי הסטטוס קוו כך שיאפשר תפילת יהודים ההר. חלקם מדברים בפירוש על בניית בית המקדש על חורבות כיפת הסלע.

[ציפי חוטובלי: "הקמת המקדש במקומו בהר הבית צריכה לסמל את הריבונות המתחדשת של עם ישראל בארצו" (31.9.12). אריה אלדד: "כשתגיע השעה לבנות את בית הבחירה, והיא תגיע בקרוב, ננסר את הבית שעומד שם עכשיו (2011, בהיותו ח"כ). לפני שנה (4.11.14) אמר השר אורי אריאל לרדיו 'קול ברמה' שהסטטוס קוו צריך להשתנות ושהוא מקווה שאחרי הבחירות יהיה אפשר לבנות את בית המקדש. יום אחרי זה אמרה שולי מועלם: "צריך לעשות סדר בהר הבית, לסגור את הר הבית למוסלמים ולפתוח אותו רק ליהודים. אנחנו צריכים להקים בהר בית תפילה יהודי."].

גם אני עצמי כתבתי כמה וכמה מאמרים בעניין הסטטוס קוו על ההר (שאני חושב שהוא רע וצריך לשנותו באמצעות מו"מ), ובכך גם אני השתתפתי בשיח הזה. אלא שככל שהשיח הזה חשוב, הוא מתעלם משני דברים.

ראשית, הוא מתעלם מההקשר הרחב של המאבק על הר הבית, והוא ההקשר הלאומי וההקשר של הסכסוך הלאומי. הר הבית/אל אקצא הפך עבור שני העמים כאן לסמל לאומי, וככזה לאחד ממוקדיו החמים ביותר של המאבק ביניהם. לא קשה למצוא בין המדברים על הר הבית משני הצדדים רבים המודים בפה מלא שמדובר בעניין לאומי הרבה יותר מאשר דתי [משה פייגלין: "העניין הוא לא עניין דתי, העניין הוא עניין ריבוני. […] אנחנו נמצאים כאן (=על הר הבית) בשליחות לאומית." (23.2.14)].

ואם מדובר בעניין לאומי, הסיפור אינו של חופש דת ושל זכויות פולחן, אלא עוד חלק מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמובן, ההקשר הרחב של הדברים הוא גם הכיבוש הישראלי ביו"ש, ואין צורך להאריך בכך.

שנית, השיח הזה מתעלם מכך שרוב הציבור כלל לא מעוניין בעלייה להר הבית ועוד פחות בתפילה עליו. להר הבית עולים בכל שנה כעשרת אלפים איש. השוו זאת להילולה במירון, לכמויות המגיעות לכותל ואפילו לראש השנה באומן ותבינו שרוב העם לא בעניין. כלומר אותה קבוצה של פעילים ופוליטיקאים רואה עצמה כחיל חלוץ שישחרר את הר הבית עבור כל העם היושב בציון, אלא שהעם היושב בציון לא הסמיך אותה לכך וייתכן מאוד שכלל אינו רוצה בזה.

אם זה לא מספיק, כבר קיץ שני אנחנו סובלים מגל של אלימות שמגיע גם – לא רק – מהעיסוק הפוליטי (מדגיש: פוליטי) האינטנסיבי בהר הבית (וראו הציטוטים לעיל. האמינו לי, יש עוד רבים). על פי כל גורמי המודיעין סיבה עיקרית לאלימות היא החשש הפלסטיני משינוי הסטטוס קוו לרעתם על ההר.

לי ברור שהגיע הזמן להשמיע קול שונה, שיוצא מתוך המסורת אבל מצביע על כיוון אחר. קול שייצג אולי נתח גדול ושקט בציבור הישראלי. המצב בו נשמע רק קולם של המבקשים להתפלל בהר כסוג של מלחמת ריבונות עם הוואקף או הפלסטינים לא יכול להימשך.

דבר אחרון: הדרך לתפילה יהודית בהר הבית יכולה לעבור רק במשא ומתן עם הפלסטינים. בכוח זה לא יילך. לא רק שבכוח זה לא יילך, אלא שכל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו בכוח, כמו שנעשה בשנים האחרונות, רק ירע את המצב עבור היהודים. חכו ותראו. ככל שיימשך גל האלימות ההר לצערי ייסגר יותר ויותר לעליית יהודים. כפי שכתבתי כבר לפני יותר מחודש, אפשר להעריך שראש הממשלה גם יאלץ להבטיח שבעתיד עליית יהודים תוגבל כך או אחרת. אם תרצו אפשר לראות בדינמיקה הזאת רמז אלוהי עבה: לא בכוח נעלה אל הר ה'.

פחות מנגל, יותר מיצג מדמם

הרבה פעמים מתארים חילונים שרצונם לזלזל בעניין את בית המקדש כ"בית מטבחיים" או "מנגל" ענק, למרות שלו באמת היו רוצים לאתגר את רגישויותינו המודרניות היה מועיל אם היו קוראים את הפרקים הרלוונטים בתורה המתייחסים לעבודת הקורבנות. יש שם פחות על האש והרבה יותר על הדם. לוקחים את הדם בכלי כזה, מזליפים אותו ככה וככה. אוספים את הדם ככה, מתיזים אותו לפה ולשם.

התמונה התחתונה כאן, משחיטת כבש כחזרה גנרלית של "מטה ארגוני המקדש", מדגימה את הזלפת הדם, ולדעתי אין כמוה כדי להמחיש עד כמה התודעה המודרנית רחוקה מהמצווה הזאת, עד כמה אנחנו פשוט לא מסוגלים להיכנס לראש של העבריים שהיו עובדים כך את אלוהיהם.

ודאי, אפשר טכנית לשחזר את המצווה, אבל האם מישהו, ולו היהודי ההלכתי האדוק ביותר, מתרגש באופן דתי מכך שהוא רואה דם של כבש נמרח על קיר אבן? האם עבור מישהו הפעולה הזאת נתפסת כשיא של עבודת השם? האם חוץ מהידיעה הקוגניטיבית שזו מצווה, יש כאן רגש/אינטואיציה/ודאות/התכוונות/חוויה/עמידה/התפעמות/התעלות/הוויה דתית כלשהי?

אני לא רוצה לקבוע שאין משמעות לטקס בפני עצמו או לרוטינה מסורתית כרוטינה מסורתית. אבל ייתכן שמצוות שאנחנו עושים בצורה טכנית ומכאנית לחלוטין יש כבר מספיק.

שכתוב ההיסטוריה בהר הבית

להלן פליירים שמצא היום יהודה גליק בהר הבית (ארנון סגל העלה אותם לפייס ומשם לקחתים). מי שהדפיס אותם (הווקף?) מנסה להסביר דרכם לתיירים שהכותל, ההר ואבן השתייה כולם לא קדושים ליהודים מפני שמעולם לא עמד שם מקדש יהודי (ודאי לא שניים). מימים ימימה, ממש עוד מימי אדם הראשון, היה המקום מיועד "לייצוג האמונה באחדותו של אללה (העקרון הראשי באסלאם)". על פי הפליירים גם משה וישו ידעו שזה העניין, וכמובן לא שום מקדש לשום עם יהודי. אפילו שלמה המלך ודאי לא היה יכול לבנות מקדש במקום משום שהוא הרי נביא נוסף של האיסלאם, לשון הפלייר. היהודים, אם כן, מנסים להשתלט על ההר ממניעים קולוניאליסטים בלבד.

לכאורה הניסיון הזה לשכתוב ההיסטוריה לא ראוי למילה נוספת מעבר לפתטי, אבל ראוי שבכל זאת נשים לב שיש כאן חוסר נכונות להכרה מינימלית בהיסטוריה, באינטרסים, במאוויים, בתום הלב ובנראטיב של הצד שמנגד.

משה פייגלין ושאיפת המקדש מתוך רוחניות רומנטית

הבעיה שלי עם הערגות המקדשיות של ח"כ משה פייגלין אינן עצם רצונו במקדש. גם מבחינתי מקדש יכול להיות דבר נחמד ומועיל (בכלל, פגאניות היא עניין עסיסי). הבעיה נמצאת בהיקף הציפיות אותן תולה פייגלין במקדש, וביחסו לחיים ללא מקדש.

על פי פייגלין "משחרב המקדש כבר אין לנו חיים של ממש. אנחנו מן זומבים כאלה, צללים מהלכים, לא בני אדם שחיים באמת." בעוד ש"לחבר באמת בין הגוף לנשמה – כלומר ליצור חיים מלאים בהרמוניה אמיתית בין השניים – בלי מקדש, לא ממש אפשר." לכן "אבד טעם החיים, התנדף ה'כיף' האמיתי…"

אני לגמרי בעד כיף (ראו עניין הפגאניות לעיל), אבל נדמה לי שדבריו של פייגלין מהווים דוגמא נאה לחוסר הקשר למציאות שמאפיין שוחרי מקדש למיניהם. האם מישהו כאן מרגיש כמו זומבי? האם מישהו חושב שרק עם מקדש אפשרית הרמוניה בין גוף לנשמה?

הנה עוד ציטוט: "משחרב המקדש לקחו לנו את המוח ונותרנו רובוטים – לא חיים באמת. רובוט לא יכול ליהנות מפירות או מאהבה – לא באמת."

אז כולנו זומבים ורובוטים, ורק אם יכונן מבנה אבן על הר מסויים בירושלים ויקריבו למרגלותיו פרות נוכל לחיות בהרמוניה ובכיף. ואחר כך צוחקים על הסיפורים של הסיינטולוגיה.

פייגלין למעשה מפגין כאן את מה שאני אוהב לכנות 'משיחיות מקדשית הנובעת מרוחניות רומנטית', דהיינו שאיפתו למקדש נובעת לא מפני שהוא מעוניין לקיים את המצוות הקשורות בדבר, ואפילו לא מפני שהוא מבקש מרכז דתי-לאומי לעם ישראל (למרות שזה ודאי חלק מהעניין). שאיפתו היא להרמוניה רוחנית, או לרוחניות אותנטית, שיכולה – כך הוא סבור – להתגשם רק על ידי בניין בית מקדש.

ולוואי שכך היה. הלוואי שהסיפור היה כל כך קליל. אלא שכפי שכל בר דעת יודע, התפתחות נפשית ורוחנית אינה עניין שתלוי בבניין כזה או אחר, אלא היא תוצאה של מסע עיקש, כן ואמיץ, תהליך שבו אנחנו חוקרים את עצמנו ואת העולם סביבנו בפתיחות ונחישות. מדובר בהבשלה של דרך ארוכה של התבגרות, ולא בתוצאה פלאית של נגיעות קסם מאת כהן אלמוני אליו אנחנו מביאים שה תמים. ובראש ובראשונה, זהו מסע המחייב עמידה אמיצה מול המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שהיא תהיה.