קבוצת הרבנים והרבניות של בית הלל פרסמה חוברת הלכתית לקראת פסח, ובה דיון על "סיוע לפליטים לאור ההלכה". לקראת פסח, לא במקרה, שכן אנחנו מצווים שוב ושוב במקרא לסייע לחלש ולזר משום ש"גרים היינו בארץ מצריים". מתוך המסקנה:
אהבת הבריות המניעה את האדם להשתתף בצערו של הזולת ולהירתם לסייע לו, היא ערך מערכיה של תורה. הצלת חייו דומה להצלת עולם מלא. ראוי להתגייס לעזרת הפרט הנתון במצוקה, ובוודאי לעזרתה של קבוצת אנשים סובלים. בכך באה לביטוי מידת הרחמים וערך השלום שהם מן התכונות המיוחסות לבורא שעל האדם לדבוק בהן. […] אף שעל פי סדרי הקדימויות יש להעדיף תרומה לבני העיר והמדינה מנזקקים אחרים, יש לתעדף את המצויים במצוקה וחסרים תנאי מחיה בסיסיים. כמו כן, לעתים יש ערך מיוחד למציאת האופן לסייע גם לאויבים מתוך התקווה לשבירת מחיצות השנאה. עם זה, יש לשמור ולקיים את נתיבי הצדקה הרגילים – בסיוע איש לרעהו בתוך החברה הישראלית.
בדרך אל המסקנה הזאת עוברים גם דרך איסור 'לא תחנם' ומראים כיצד ניתן לפרשו כך שאינו חל לעניינינו. והנה לכם כמה ציטוטים של רבנים, אעפס מעט יותר חשובים מהרב לוינשטיין או הרב אליהו, על העניין:
— הרב אהרן ליכטנשטיין:
היהדות ההלכתית המסורתית דורשת מן היהודי גם נאמנות להלכה וגם דבקות ברגש מוסרי, שעם היותו שונה מן ההלכה הוא בכל זאת מִקשה אחת עמה, והוא מחייב לחלוטין בדרכו שלו.
— הראי"ה קוק:
ממקור החסד צריכה אהבת הבריות להתפרץ, לא בתור חֹק מצוֶּה, כי אז תאבד חלק היותר ברור מזהרהּ, כי אם בתור תנועה נפשית פנימית עזה. והיא צריכה לעמוד בנִסיונות קשים מאד, לנצח סתירות רבות, המפוזרים כצורי מכשול במאמרים בודדים, בשטחיותן של כמה הלכות, ובהמון השקפות הבאות מהצמצום שבחלק הגלוי של התורה והמוסר הלאומי.
— הרב איסר יהודה אונטרמן (היה הרב הראשי האשכנזי של ישראל)
כמו שאי אפשר לקרוא שומר תורה ומצווה למי שמזלזל בהלכות קבועות בדברי סופרים… כן אין לתת את התואר הזה של שמירת תורה ומצוות למי שמסרב לקיים חיובים מוסריים הנוגעים לזולת, כמו התקנות של דרכי שלום כי כל זה נובע ממקור מים חיים של תורתנו.
ישר כוח גדול לרבני ורבניות בית הלל. יש תקווה.
מינים 