בודהיזם

תחילתם של "קורסי" המדיטציה

בשבועות האחרונים דנתי עם הסטודנטים שלי באונ' תל אביב על צמיחתו של הבודהיזם במערב. מדובר, אפשר לומר, בזרם חדש של בודהיזם, שונה בכמה בחינות עקרוניות מהדת העממית שניתן לפגוש במזרח הרחוק. בלשון בודהיסטית, יש כאן "רכב" חדש לדהרמה. בעיקר הקדשנו זמן להתפתחותו של "קורס המדיטציה", שקל להבין שהוא המצאה מודרנית, אולם שמעטים יודעים שהוא הומצא לא על ידי מערביים, אלא על ידי בודהיסטים "ילידיים", או ליתר דיוק, בורמזים.

מי שעומד מאחורי חלק גדול מהתפתחותו של הבודהיזם המערבי הוא אפוא נזיר בורמזי שנקרא לדי סיידו (Ledi Sayadaw 1846-1923). הוא שהגה לראשונה את האפשרות להנגיש את התרגול המדיטטיבי לבעלי בתים (כלומר, לא-נזירים), וזאת על ידי עריכת מפגשי תרגול בני כמה ימים. הוא עשה זאת כתגובה לכיבוש הבריטי של בורמה ולפחד שלו ושל אחרים שהמסורת הבודהיסטית בסכנה. כדי לשמר את המסורת הוא חידש בה (אירוניה שגרתית שאנחנו מוצאים בכל ניסיון שכזה), וממנו יצאה השושלת שהביאה למרכזי ויפאסנה של גואנקה בכל העולם מחד, ותנועת ה-insight המערבית שגם לה נציגות רחבה מאידך גיסא.

והנה, בדיוק החודש עלו לרשת שתי שיחות של אחד מהחוקרים של הנושא, אריק ברון, שפרסם לפני שנה את הספר (שכריכתו מוצגת להלן) על "הולדת התובנה" והנזיר לדי סיידו. בשיחות הוא מתאר איך הכל התחיל, וקצת גם על ההמשך במערב. הכל בפודקסטים של אתר החמוד Buddhist Geeks:

שיחה 1: http://www.buddhistgeeks.com/2014/04/bg-318-birth-insight-meditation/
שיחה 2: http://www.buddhistgeeks.com/2014/04/bg-319-making-mass-meditation-movement/

2014-05-14_130945

חדשות בודהיזם במערב

הטיימס מדווח שמספר הבודהיסטים באנגליה כמעט הוכפל בעשור האחרון: מ-134,593 ל-247,743 – עלייה של 84%. זאת כמובן עלייה פנומנלית, ונשאלת השאלה: למה?

ידידי אסף פדרמן מנסה להסביר:

בעשור האחרון התרחשה יציאה גדולה מהארון בתחום המדיטציה. מה שהיה בעבר תחום ניו אייג'י איזוטרי שגרם להרמת גבות מצד הדודות מסביב לשולחן החג, נכנס היום למיינסטרים בבתי חולים, קליניקות פסיכולוגיות, וחברות עסקיות גדולות. [כלומר יש כאן גם יותר אנשים שמתעסקים בענייני בודהיזם. תופעה נלווית לכך היא] מתן לגיטמציה לבודהיסטים לדבר על הבודהיזם שלהם בחופשיות [ולענות בסקר טלפוני שהם "בודהיסטים"].

בעיקרו של דבר מדובר בהתגברות והרחבה של כל תחום ה"מיינדפולנס", כלומר מדיטציית קשיבות ותשומת לב, שיותר ויותר מחקרים מגלים שהיא עושה לנו ממש טוב. מדיטציה בודהיסטית הולכת ותופסת מקום מתחרה ליוגה כטכניקה ההודית המיובאת החביבה על המערביים. כמובן, כמו היוגה, התהליך כולל מסחור ורידוד של העניין.

ואכן, במאמר מתחילת החודש מנסים רון פורסר ודיויד לוי, אנשים רציניים בהחלט, להזהיר מפני הפיכת הדהרמה ומדיטציית המיינדפולנס מכליים רוחני-טרנספורמטיבי למשחקי עזרה-עצמית בנאליים בשירות כוחות השוק.

פולמוס בבודהיזם המערבי

במרץ האחרון התקיימה ועידה בנושא "בודהיזם חילוני" ב-Barre, ארה"ב. הנושא הוא אחד החמים בין מתרגלי תורתו של הבודהה באירופה וארה"ב, ועוסק בדרכי האדפטציה והעיבוד של הבודהיזם במסעו אל המערב המודרני. הניוזלטר החודשי של כריסטופר טיטמוס (מותיקי מורי הדהרמה המערביים) מובאות שתי עמדות על הנושא. Alan Wallace תוקף את Stephen Batchelor, שהוא אולי הקול הידוע ביותר שמקדם "בודהיזם חילוני" או "בודהיזם אתאיסטי" (כתבתי עליו כאן).

במרכז הפולמוס עומדות האמונות הבודהיסטיות הותיקות בדבר חוק הקארמה וגלגול נשמות. בצ'לור מעוניין לשכוח מהן, וטוען שהן לא נחוצות מבחינת התרגול הבודהיסטי מחד, ומקשות על מערביים רציונלים לתרגל את הדהרמה מאידך. וולאס מוכן לקבל בודהיסטים שאינם מאמינים באלה, אבל לא מוכן לניסיונותיו של בצ'לור לטעון שהבודהה עצמו גם לא ממש האמין בהן. הוא מתעקש שדורות של בודהיסטים לא סתם האמינו בגלגול נשמות, אלא עשו זאת מפני שזו התורה שלימד הבודהה (והוא צודק). הוא מתעקש גם שחוקרים אקדמאים כיום קובעים שהבודהה לימד גלגול נשמות (שוב צודק). הוא יוצא נגד החילון שעורך בצ'לור לבודהיזם, ונגד הטענה של בצ'לור כאילו הדת הבודהיסטית היא התפתחות מאוחרת, ומנוונת, של תורתו הטהורה והאגנוסטית של הבודהה.

בצ'לור טוען שהוא בסך הכל לוקח את הבודהיזם למקום שמוליד המפגש שלו עם המערב המודרני. הוא מפנה את וולאס לכתבי הזן, שבהם מובעת ביקורת קשה על לימוד דוגמטי של המקורות הבודהיסטים, ואף על אמיתותיו היסודיות עצמן (צודק: קיסר סין שאל את בודהידהרמה הנודע: "מהי משמעותן של האמיתות הקדושות?" בודהידהרמה: "ריקות בלתי קדושה". הקיסר: "מי אם כן אתה?" בודהידהרמה: "אני לא יודע.") על פי בצ'לור הבודהה אימץ את האמונה בגלגול נשמות רק מפני שהיא היתה הרווחת בזמנו בהודו, ולא משום סיבה שקשורה מהותית לתורה שהוא ביקש ללמד.

כאמור, מדובר בפולמוס לוהט בעולם הבודהיזם המערבי, ודוגמא נהדרת לתהליכי האקולטורציה שעוברת מסורת רוחנית מזרחית עם אימוצה במערב. הדיון כולו מעמוד, 17, כאן.

הינדית ובודהיסטית ראשונות בקונגרס ובסנאט

בבחירות האלה נבחרה הבודהיסטית הראשונה, Mazie Hirono, (זרם Jodo Shinshu היפני מסוג Pure Land) כנציגה דמוקרטית בסנאט, וההינדואיסטית הראשונה, Tulsi Gabbard, (עובדת את האל וישנו) כנציגה דמוקרטית בקונגרס. נקווה שיביאו איתן מעט מחכמת המזרח לבתי הנבחרים. (אגב, המוסלמי הראשון, Keith Ellison, נבחר לסנאט ב-2006, והיהודי הראשון שנבחר לקונגרס היה לואיס לוין, ב-1845.) פרטים כאן.

בודהיזם ומדע האושר

"הסריקות הראו גם פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית של ריקרד בהשוואה לנבדקים האחרים, אשר נותנות לו קיבולת חריגה בגודלה לאושר ו"נטייה מופחתת לשליליות", מאמינים החוקרים."

הנה שילוב קטלני של שני טרנדים: האחד, ניורו-קשקשת להמונים, שמציגה ממצאים "מדעיים" למושגים תרבותיים כמו אושר, אהבה, מוסר וכיוצא באלו (אז פעילות יתר בקליפת המוח הקדמית השמאלית היא מה שעושה אותנו מאושרים? וואללה!); והשני, הפיכתה של הדהרמה הבודהיסטית לתרפיה נפשית להמונים, שעניינה לא חקירה אינטרוספקטיבית נחושה ומייגעת שמביאה להפגת השנאה, החמדנות והבורות באשר לטבע ההוויה (כפי שהדהרמה משום מה מתעקשת לנסח את הדברים), אלא הפקת "אושר" ואיכות חיים.

אין ספק שמחקרים נוירולוגים זה דבר חשוב, ומדיטציה בודהיסטית עניין לא פחות חשוב, אם כי אצלי לפחות משהו לא עובד: גם אחרי שנים של מדיטציה בודהיסטית, כתבות כאלה גורמות למוח שלי להיות פחות מאושר.

"רומן דהרמה" מאת תור גונן

עד שחמלה תתעורר - בודהיזם, מדיטציה, אהבהספר חדש ומעניין יצא לאור, עד שהחמלה תתעורר (כרמל) מאת תור גונן, ד"ר לחינוך ומתרגלת רבת שנים של מדיטציית ויפאסנה. אני מכיר את תור מבית בהאוונא, מרכז תל-אביבי יפיפה וחשוב של לימוד דהרמה שתור מפעילה (בהתנדבות מלאה) יחד עם בן זוגה, איתמר בשן. אני יכול להעיד שתור היא כולה כוונה טובה, רגישות ותשומת לב. היא סיפרה לי על תהליך הכתיבה:

הספר בקע לאחר שנות שתיקה ארוכות מאד, והרבה שמחה היתה בי בכתיבתו, כי אלו הדברים שרציתי לומר ונמצאו לי לפתע המלים. הכל נרקם כמו מתוך הכרח במשך כשלוש שנים, ולמרות שלא היתה לי בקרה רציונלית על הדברים, הסתבר לי שיש בספר מבנה ברור וחוט בהיר. באופן מוזר, גם תוכן העניינים נכתב כחצי שירה. הספר הזה נכתב מתוך אהבה והודיה עמוקה למורים ולדרך, שהצילה את חיי באופן ממשי, כמו גם לתנאים הקשים שהפגישו אותי עמה.

לספר קראתי בתחילה בשם: "עד שחמלה תתעורר גם רחמים יספיקו", וזה שמו המלא והנכון. אבל הסתבר שהוא ארוך מדי, ולכן בעצת העורך הוא קוצר, אבל מופיע כמוטו. הספר כולו אמת, דברים שקרו ולבי היה בהם. מפגש בין שתי דמויות, האחת מרצה זקנה במכללה, המנסה במלוא מאודה, גוף ורוח, ללמד את מה שאי אפשר ללמד, את מה שאי אפשר לבטא במלים, דרך הנושאים שאותם היא מורשה ללמד. הדידקטיקה שלה חשובה, השפה העברית שבפיה חשובה. עברית משובחת, מבוישת מחמת שכחתה.

הדמות השניה היא סטודנטית שלה, המתאהבת בה והופכת לתלמידתה. "לא בי התאהבת אלא בדרך", מבהירה לה המרצה שלה. עם זאת, דמותה של התלמידה אינה דמות מסוימת אחת אלא אסופת דמויותיהן האהובות של תלמידים שונים במהלך השנים. שמה של התלמידה גם הוא איננו מקרי, יאנה (דרך, ספינה, מוביל) קליינר (קטנה), כמובן, זה המוביל הקטן (הינאיאנה, בלשון גנאי).

הספר, סוגה שקראתי לה 'רומאן דהאמה עיוני', נופל בין הכסאות, ועצתי היא לסלק אותם כליל… עיון? רומאן? שירה? זה ספר עיון, ואפשר למצוא בו את עקרונות הדרך הבודהיסטית התרוואדית כמו גם את ההדרכה לתרגול מדיטציה פורמלית, ואכן, הוא יצא בסדרת 'עיון'. עם זאת הוא רומאן המספר את הקשיים, השמחה, ההתפתחות והנסיגה, ובעיקר – את היחסים בין שני אנשים, שהם בתקופת זמן מסוימת גם מורה ותלמיד, ואחר כך היוצרות מעט מתהפכות… התובנות העוברות מלב ללב, הויתור על הויתור, ההווכחות הישירה, האמון במורה שלא יניח לנו ליפול, הסגנון וגילוי הלב שלו, ועוד. אתה יודע, תמיד המורה יושב במקום מסוים, רפרזנטטיבי, כאלו הוא נולד ונוצק שם ואין לו אף פעם כאב שיניים. ואז, כשפוגשים בו ברחוב מופתעים: הוא בסך הכל קונה ירקות וקצת פרחים, צוחק מעט, חם לו, הוא חולה, יש לו העדפות. כאן בספר חשוב המימד האישי, הנגיש, בתל אביב, בפארק הירקון, בדרום העיר, מפגש אנושי. הכל אחד. התרגול כתרגול נשכח, העיון כעיון נשכח. הכל מופלא ושום דבר מיוחד.

מוות טנטרי במדבר

את מייקל רואץ' וזוגתו דאז כריסטי מקנאלי ראיינתי בדיוק לפני 7 שנים. הם היו אז הזוג הנוצץ, גם אם השנוי במחלוקת, של הבודהיזם הטיבטי במערב. הוא, ה"גשה" המערבי הראשון (מעין תואר דוקטור של הבודהיזם הטיבטי), היא זוגתו היפה (מעין תואר טיפשי של הסקסיזם האוניברסלי). זוגיותם עצמה היתה שערורייתית, שכן רואץ' נדר נזירות. הוא הסביר את העניין על ידי פנייה לבודהיזם הטנטרי, בו ניתן להשתמש במין כדי להתקדם רוחנית. הדלאי לאמה לא התרשם מההסבר הזה, גזר עליו אקסקומוניקציה וסירב לפגוש אותו, אבל זה לא ממש הפריע לו. אני זוכר שבראיון הוא אמר לי שהוא שולט בקארמה של עצמו, ו"הינדס" את זוגתו בדיוק כפי שרצה לפני שפגש אותה. איזה חלום. אחר כך היא עזבה אותו לטובת בחור צעיר, ולפני חודש, מדווח היום 'הארץ', מצאו אותה על סף מוות מהתיבשות ואת גופת בן זוגה, אחרי שנזרקו מריטריט מדיטציה של שלוש שנים וניסו להמשיך אותו לבד. טנטרה זה מסוכן, כמו שמזהירים תמיד המורים הטיבטים. אבל עם כל הזלזול בניו-אייג', הנה דוגמא לרוחניקים שמחוייבים לדרכם. עד מוות, למעשה.

לפני הסערה – פניה לקהילת הדהרמה

לאחרונה יצא מכתב פומבי מתוך קהילת הדהרמה הישראלית, לקראת האירועים שכנראה מתרגשים עלינו בזמן הקרוב. היה לי הזכות להצטרף בחתימתי אל הקריאה הזאת. הנה הדברים:

לפני הסערה – פניה לקהילת הדהרמה: קריאה לפעולה קשובה ביראת כבוד לחיים / 11 בספטמבר, 2011

המזרח התיכון הנפיץ עלול להתלקח בלהבות בעוד מספר שבועות, עם מתן התמיכה הפומבי של מדינות העולם להכרזה על הקמת מדינת פלסטין.

בכל מקום באזורנו ישנם אנשים שוחרי שלום, שהיו יכולים ליישב את המחלוקות באמצעים של דו-שיח קשוב המביא להבנה הדדית, ומשא ומתן המכבד את הרצונות והצרכים של כולם, ומביא לפשרה של חיים משותפים יחדיו – אין לנו מקום אחר לחיות בו, אלא כאן ועכשיו עם שכנינו ועם עצמנו; וכולנו רוצים לחיות בכבוד, ולהיות חופשיים מפחד, איום ופגיעה.

אבל יחד עם זאת, בשני הצדדים יש גם מידה רבה של קנאות והתלהמות והיצמדות לרעיונות ולאמונות, שעלולה להביא להתלקחות מחודשת של להבות של שנאה ושפיכות דמים; יש אדישות למצבו ולסיפורו של האחר, לרצונותיו ולצרכיו, שעלולה להביא לגל נוסף של אלימות ואכזריות; יש היאחזות בעקרונות נוקשים ומקודשים, שבשמם פוגעים בחיים של כולנו, והופכים את המקום הזה לבית גידול לפחד וטרור, התנכרות לזולת ושתלטנות של דעה אחידה.

ולכן, אין שיעור לחשיבות של התייחסות קשובה בתשומת-לב למציאות חיינו, בזמן ובמקום ובמצב העכשוויים, בתוכנו ומסביבנו, בינינו לבין עצמנו ובינינו לבין אחרים: להיות מודעים לפחדים ולכעסים, לרצונות ולצרכים, באופן אישי-פרטי ובאופן כללי, שלנו ושל אחרים; להיות נוכחים ולהכיל את הרגשות שמציפים ואת הדעות והמסקנות והרעיונות שמבעבעים ודורשים מוצא, פתרון לבעיה.

שורשי המלחמה הם חוסר הבנה ותגובתיות, פחד והיצמדות, ושורשים אלו הצמיחו מציאות סבוכה ואלימה שבה צרכים אנושיים בסיסיים – זכויות אדם וזכויות העם – נפגעים שוב ושוב; ולכן עלינו להעז לפגוש את המקומות והמצבים בהם אנחנו ושכנינו סובלים, ללמוד אותם ולהביט בהם נכוחה – רק הבנה הדדית והכרה בסבלו של האחר תאפשר לנו לעשות צעדים של שלום ואי-אלימות, להיות חכמים ולאו דווקא 'צודקים'.

החיים שלמים, אנחנו משפיעים ומושפעים, קוצים ופרחים – אנחנו מושפעים מהמתרחש סביבנו, ויחד עם זאת אנחנו גם משפיעים: מי ואיך שאנחנו וכל מה שבתוכנו באים לידי ביטוי במחשבות, מילים ומעשים; אבל ללא תשומת-לב והבנה אנו דנים את עצמנו לייאוש, שנובע מאמונה שגויה שאין בידינו לשנות את המציאות הקשה בה אנו חיים.

רק תשומת-לב והבנה יאפשרו לנו לפעול באופן בהיר ושקול, שפוי וצלול, ללא תגובתיות עיוורת – פעולה בחמלה שיש בה מודעות למצוקה ולקשיים של כולם, בכל הצדדים; פעולה שמקבלת אחריות שלמה על המצב – לכולנו חלק במתרחש, כולנו שותפים; פעולה קשובה ביראת כבוד לחיים.

על החתום (בסדר אלפביתי):
אבי פאר, אביב טטרסקי, אילן לוטנברג, גילי פאר, יונתן דומיניץ, יונתן הריסון, יעקב רז, כרמל שליו, מאיר זוהר, מיכל כהן, ערן הרפז, רני עובדיה, רקפת סנדיה בר-קמה, שימי לוי, תומר פרסיקו

שני מורים בודהיסטים מעולים שמגיעים לארץ

עמותת תובנה מביאה לארץ בחודשיים הקרובים שניים מהמורים הבודהיסטים הידועים ו(לדעתי) הטובים בעולם: סטיבן בצ'לור וקית' דאומן.

סטיבן בצ'לור נודע כ"בודהיסט החילוני", שהתחיל את ימיו כנזיר בודהיסטי וסיים כאגנוסטיקן על פי עדותו, שלא רואה בגלגולי נשמות אמונה נחוצה או סבירה ומקדם מדיטציה כאפשרות לטרנספורמציה תודעתית ללא מימד דתי. כתבתי עליו לא מעט (הנה המאמר האחרון, עם לינקים לקודמים) ואני גם מחבב אותו מאוד אישית. הוא ייתן ריטריט עירוני, ערב מיוחד על הבודהה ההיסטורי, וסמינר סופ"ש בנושא "דהרמה חילונית".

קית' דאומן הוא מהמומחים המערביים הגדולים לדזוגצ'ן, הזרם הזני והטנטרי של הבודהיזם הטיבטי. הוא תרגם כתבי דזוגצ'ן רבים מטיבטית וקיבל חניכה והסמכה מלאמות גדולים וטובים, ביניהם הדלאי לאמה. כתבתי עליו כאן, וגם אותו אני מאוד מחבב באופן אישי. הוא ייתן קורס עירוני וסופ"ש תרגול.

שתי שיחות וידאו שלי על בודהיזם ויהדות

הנה שתי שיחות בוידאו שהתקיימו במסגרת המפגשים שמארגנים אבי פאר ואילן לוטנברג, הנקראים שבילים רבים – דהרמה אחד. לוטנברג ופאר עושים עבודה מופלאה בהפצת הדהרמה הבודהיסטית בישראל, במסירות ונאמנות, ולא פחות חשוב בצניעות ובפשטות. המפגשים הללו מתקיימים בסמינר הקיבוצים, ומגיעים אליהם מאוד אנשים. זו ממש חוויה מענגת.

הנה שיחה שלי במסגרת פאנל מספטמבר 2010, על בודהיזם ויהדות

והנה שיחה במסגרת פאנל ממרץ 2011, על טבעה הריק של המציאות

שימו לב שבאתר היפה שהרימו השניים יש שיחות וידאו רבות, מפי מומחים גדולים בהרבה ממני לבודהיזם, וכן מאמרים רבים ומעניינים.