בודהיזם

דברי הבודהה – ראיון עם קרן ארבל, מתרגמת ספר הכולל דרשות מוקדמות של הבודהה

ספר חדש מאת קרן ארבל מביא אוסף של דרשות בודהיסטיות מתורגמות משפת המקור. זאת הפעם הראשונה שתורגם קובץ משמעותי של דרשות הבודהה המוקדמות ביותר, והתרגום כולל הערות הבהרה, מליון מונחים ואחרית הדבר (שנכתבה יחד עם אסף סטי אל-בר) שהיא בעצם מבוא לפסיכולוגיה להגות ולתרגול על פי דרשות אלו.
 
הדרשות הן טקסטים קאנוניים של המסורת הבודהיסטית המוקדמת, ומהווים תשתית לזרמים בודהיסטים שונים שהתפתחו מתוכן. הן מובאות בצורה של דיאלוגים בין הבודהה לדמויות אחרות, ומהוות אוצר בלום של חכמה רוחנית, אתית ופסיכולוגית. ארבל היא ד"ר למזח אסיה (וידידה אישית), והדוקטורט שלה, על התפתחות המדיטציה הבודהיסטית המוקדמת, עומד לצאת בהוצאת Routledge. יש לה גם בלוג אישי: http://kerenarbel.com . לרגל צאת הספר שאלתי אותה כמה שאלות.
capture

מהי לדעתך הייחוד והחשיבות בתורת הבודהה?

ישנם כמה היבטים שלטעמי מייחדים את הדרך הבודהיסטית, כאלו שהביאו בשורה חשובה ואף רדיקלית, לאנושות. ההיבט הראשון הוא העיסוק המעמיק במבנה התודעה והפונטציאל הגלום בה יחד עם הצגה שיטתית של אימון מקיף להתמרת התודעה. ההיבט השני שמייחד את הדרך הבודהיסטית, וקשור להיבט הקודם, הוא בכך שהיא אינה מתמקדת רק בעיסוק פילוסופי או ספקולטיבי, כלומר בשאלות של "מה", כמו: מהו העצמי, מהו העולם, או מהו חופש, אלא מקדישה את מרב תשומת הלב לשאלות של "איך": איך פועלת התודעה, איך מתהווה הסבל, וכיצד ניתן לתרגל חופש.

היבט נוסף שמייחד את תורתו הוא התובנה שהשורש והיסוד של הסבל האנושי הם התנועה המנטלית הבלתי פוסקת של השתוקקות וההיאחזות. השתוקקות שמייצרת חוסר שקט והיאחזות בדברים שטבעם ארעי: חוויות, האנשים בחיינו, רגשות ומצבי תודעה, חפצים שרכשנו וכמובן החיים עצמם. הבודהה הצביע על כך שדווקא שמיטת ההיאחזות תאפשר לנו למצוא חופש שאינו מותנה בדבר. זהו חופש בתוך החיים, באמצעות אי-היאחזות. כאשר התודעה אינה אוחזת או אחוּזה, יכולים להופיע יצירתיות, גמישות, פתיחות, חוכמה, אהבה וחמלה; איכויות שאינן זמינות לנו כאשר אנחנו אחוּזים/ות ברגש מסוים או מקובעים/ות בעמדה או תפיסה מסויימת. הייחוד בתפיסה זו הוא בכך שהשחרור מסבל נובע מראייה ישירה ונכוחה של טבע התופעות, חופש שאינו מצריך חסד עליון או גואל.

הטענה הבודהיסטית שההשתוקקות וההיאחזות הן מקור אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל ("האמת השנייה" שהוא מלמד) מעוררת לעיתים את הטענה שהדרך הבודהיסטית מכוונת לניתוק מהעולם ומהנאה. תוכלי לומר כמה מילים על כך?

השאלה הגדולה שאיתה יצא הבודהה למסע הרוחני שלו היא איך ניתן לפגוש את החלקים הכואבים של החיים באופן שלא מייצר סבל מנטלי? האמת השנייה בתורתו, מצביעה על כך שהסבל אינו מצוי בדברים עצמם, אלא במערכת היחסים שלנו אתם. במילים אחרות, מקור הסבל המנטלי, הוא באופן בו אנו פוגשים את המציאות ולא במציאות עצמה. לכן תורתו מכוונת לשינוי היחס בו אנו פוגשים כאבים גופניים ומנטליים, קשיים, אתגרים ומצבים לא נעימים. שינוי זה איננו טמון בניתוק רגשי (שהוא בעצמו סוג של סבל) או בהימנעות מקשיים (שזה בלתי אפשרי), אלא להפך – במוכנות לפגוש אותם באופן מלא ובסקרנות. בטיפוח חמלה ופתיחות לכל רגע מרגעי החיים ובמוכנות להטות את הלב והתודעה בעדינות, לעבר נטישת ההיאחזות וההיזדהות, עם מה שאנו מיטיב.

תרגול אי-ההיאחזות שלימד הבודהה (וזה אכן תרגול ולא רק תאוריה על המציאות), מכוון אותנו לפגוש את הלא-נעים והכואב בצורה משחררת. לפגוש את הכואב ללא תוספות מנטליות מיותרות. הסבל אינו בחוויה הלא נעימה, בכאב הפיזי או בכאב הנפשי, שהינם חלק מהחיים, אלא במערכת היחסים שלנו איתם. הסבל, טען הבודהה, הוא הבניה מנטלית שניתן להשתחרר ממנה.

המסקנה הנובעת מתובנה זו לגבי מקור הסבל איננה שיש להימנע מהנאה ומעונג או מקשר עמוק ואינטימי עם אנשים אחרים, אלא ללמוד לחוות הנאה, שמחה וקירבה אנושית עמוקה, ללא היאחזות והשתוקקות לרגע הבא, וללא הפחד שהנעים והאהוב יסתיים. תרגול המדיטציה שלימד הבודהה מלמד איך להרפות לתוך חוויות של שקט וחופש באמצעות תרגול של אי-היאחזות. ככל שלומדים להרפות מתנועת ההשתוקקות, ההתנגדות וההיאחזות, התודעה לומדת להכיר מקרוב אופן אחר של הֱיוֹת בעולם; כך מטים את התודעה אל רגעי החופש.

את לא רק חוקרת בודהיזם, אלא גם מתרגלת מדיטציה בודהיסטית כבר שנים רבות. האם לדעתך יש חשיבות בקריאת דברי הבודהה, או שעדיף להשקיע כל רגע שאפשר בתרגול? דהיינו, למה להתעסק במילים אם אפשר להתבונן לתוך התודעה?

אני יכולה לומר מההתנסות האישית שלי, שהשילוב בין תרגול ולימוד היה, ועודנו, משמעותי מאוד. לימוד איננו רק "עיסוק במילים". לימוד שההתכוונות שלו היא טרנספורמציה, מכוון את התרגול ותומך בו. הלימוד איתגר תפיסות שהיו לי על עצמי ועל המציאות ולימד אותי אופני התבוננות משחררים. כפי שאומר סיידו או-טג'נייה, "איך ניתן להתחיל מדיטציה (ולהמשיך) בלי האינפורמציה הנכונה?" איך ניתן לתרגל מבלי ללמוד ב"מה" להתבונן, ו"איך" להתבונן? אולם לימוד שמטרתו שינוי אופני התפיסה, חייב בעיני להיות מלוּוה בתרגול. "תרגול" הוא בעצם מה שמנכיח בהוויה, את מה שהלימוד מצביע עליו. לימוד דברי הבודהה זה בעצם לימוד של מפה – מפה של הדרך הרוחנית שהתווה.

לֹא בִּכְדִי הבודהה קרא לתורתו "דרך" (magga), מילה שבתוכה מקופלת התובנה כי אין מדובר רק בחשיבה תיאורטית או בגישה שכל מטרתה היא לתאר מציאות או "אמת", אלא דרך שתכליתה היא תמיד שחרור מאי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל.  שינוי כזה מצריך הרבה יותר מלימוד תאורטי, הוא דורש הגשמת הלימוד באופן בו אנחנו מדברים, פועלים ותופסים את המציאות. אחרת הלימוד יכול להישאר כהבנה אינטלקטואלית בלבד. הבנה שהיא אומנם חשובה, ומהווה בסיס משמעותי לתרגול, אך לרוב אינה מספיקה על מנת לשחרר אותנו מדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שגורמים לסבל.

חשוב גם להבהיר את המילה "תרגול" בהקשר הבודהיסטי. תרגול איננו רק מדיטציה בישיבה בעיניים עצומות. "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי כוללת אימון בדיבור, בפעולה ובהתמרת מצבי התודעה הלא-מיטיבים. זה נעשה בכל התנוחות ובכל רגע מרגעי החיים (ולא רק כשיצאנו לריטריט או התיישבנו על הכרית). לכן התרגול הבודיהסטי כולל מגוון רחב של הנחיות לפעולה ודיבור אתיים, לטיפוח של נדיבות וחמלה )ואיכויות יפות נוספות( וטכניקות מנטליות שמטרתן לחולל טרנספורמציה באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.  

האם יש לדעתך חשיבות מיוחדת בקריאת דבריו של הבודהה במקור (או "במקור"), ולא ספרים על בודהיזם?

ישנו ערך עמוק בקריאת דרשות הבודהה. הדרך הבודהיסטית, בשל גמישותה, עברה ועוברת תהליכי שינוי והתאמה רבים. היא השתנתה במעבר מהודו לסין, יפאן או טיבט, היא השתנתה במרוצת ההיסטוריה והיא משתנה עכשיו במעבר למערב. תפיסות בודהיסטיות רבות עוברות התאמה, ריכוך וסינון כדי להתאים לקורא/ת ולמתרגל/ת המערבי/ת. פעמים רבות, חלקים חיוניים של התורה "אובדים בתרגום", לעתים הוא קריטי כדי להיות רלבנטי ונהיר. כל מי ששואף להבין את התפיסות היסודיות של הבודהה ההיסטורי ושל הבודהיזם כפי שהוא התהווה בתחילתו, ללא סינונים וריכוכים, יוכל למצוא זאת בדרשות המוקדמות. כל זה מבלי להתייחס להנאה הצרופה בקריאת הדרשות של אחד המורים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה האנושית. אחד האנשים שהבין בצורה העמוקה ביותר את המצב האנושי ואת התודעה האנושית. המבנה הסיפורי של חלק מהדרשות, המבנה האנליטי של אחרות, הופכות את הטקסטים הללו לטקסטים מרתקים לקריאה.

אוסף דברי הבודהה הוא עצום. כיצד בחרת מתוכו את השיחות שתרגמת?

הבחירה את מה לתרגם מתוך ה"סוּטה פִּיטַקָה" (סל הדרשות) התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. מה שהנחה אותי בבחירה היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן-זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

תודה רבה.

בודהיזם ללא אמונות – ספר

לקח זמן, אבל הנה יצא לו בעברית הספר הקלאסי של סטיבן בצ'לור, בודהיזם ללא אמונות. הספר, שיצא במקור ב-1998, מציג בקצרה את משנתו של אחד מגדולי מורי הדהרמה במערב כיום. בצ'לור, בעברו נזיר בודהיזם טיבטי ואחר כך נזיר זן קוריאני, מלמד כיום בעיקר ויפאסנה, ודוגל בגישה "אתאיסטית" לחלוטין למסורת הבודהיסטית.

buddddddהוא מתנגד לכל שיח מטאפיזי, לא מאמין בגלגול נשמות ולא בחוק הקארמה, מתנגד לדיבורים על "ריקות" או "הבלתי-מותנה" כתכונות של המציאות המוחלטת (ומתנגד בכלל לכל מציאות "מוחלטת"), ודאי שלא רוצה לשמוע על כוחות על-טבעיים של הבודהה או אחרים, וברור שאין בכלל מה לדבר על ליטורגיה וטקסים, חגים ומועדים, תשמישי קדושה ומשרות של סמכות דתית.

במילים אחרות, בצ'לור מציג בודהיזם שהוא בעיקר תורת שחרור פסיכולוגית. מעין בודהיזם שעבר דרך המנסרה של הנאורות, המהפכה הפרוטסטנטית והמהפכה המדעית.

באופן לא מפתיע, רבים בעולם הבודהיסטי, המזרחי והמערבי, מתנגדים נחרצות לגישתו. יש הטוענים שהוא מעדיף העדפה מוטעית את ההיגיון על פני תופעות על טבעיות שהינן חלק מעקרונות הבודהיזם. האם כל פעם שיש קונפליקט בין עקרונות הבודהיזם למודרנה יש לזנוח את הקודמים? אחרים סבורים שרק הליכה על פי הוראותיו של הבודהה (והוא בהחלט גרס שיש גלגול נשמות ושחוק הקארמה קיים) תאפשר הגעה אל האידיאלים הרוחניים שהבטיח. קיימת גם ביקורת על ראיית תורת הבודהה כעניין פסיכולוגי גרידא, ואולי אפילו נוירולוגי – האם אין כאן ויתור על מימדים לא רק חשובים, אלא פשוט אמיתיים, שהבודהה דיבר עליהם ושבאמת קיימים?

אני נוטה להסכים עם כמה מקווי הביקורת על בצ'לור, ועם זאת כמי שפגש אותו כמה פעמים ולמד ממנו רבות, אני לא יכול שלא להעריך מאוד את האיש והגותו. הוא באמת מורה גדול, והספר חשוב וטוב.

ראיון שלי עם בצ'לור מ-2006
ביקורת שלי על גישתו של ב'צלור
סקירה שלי על האוטוביוגרפיה של בצ'לור
על הספר באתרו של ערן הרפז, מתרגמו (יחד עם כרמל שלו)
הספר באתר צומת ספרים

חתונות בין-דתיות בבורמה

נשיא בורמה מודאג מאפשרותן של נשות בורמה הבודהיסטיות להתחתן עם גברים לא-בודהיסטים. לכן הוא חתם על הצעת חוק שתתנה חתונה שכזאת באישור הורי האשה אם היא מתחת לגיל 20, ובכל מקרה בפרסום דבר החתונה העתידית, כך שאם יש התנגדויות לזיווג הן תושמענה. בתגובה פרסמו מעל מאה ארגונים חברתיים ועמותות הצהרה שמגנה את החוק כאנטי-דמוקרטי. כפי שאמרה פעילת זכויות הנשים Phyu Ei Thein, "אם רצונם של אנשי הדת הבודהיסטים לשמר את הבודהיזם, ישנן דרכים נעלות רבות שהבודהה לימד אותנו לעשות כן. מדוע הם מתעסקים עם העניין העדין של הנישואין?"

בורמה בורמה, מדינת עולם שלישי שכמוך. אצלך נאבקים על התנייה לחתונות בין-דתיות, ואילו אצלנו מעולם הן לא היו אפשריות. יכול להיות שאותנו לא לימד משה רבנו על דרכים נעלות לשמר את היהדות?

לצחוק על הבודהה – ספר

אחד החסידים ראה את המקל בידו של [מורה הזן] ג'אוג'ואו ואמר, "האם זה נכון שהבודהא אינו מסרב למשאלות האנשים?"
ג'אוג'ואו אמר, "זה נכון".
המתלמד אמר, "הייתי רוצה לקבל את המקל שבידך. אפשר?"
ג'אוג'ואו אמר, "אדם הגון אינו נוטל דבר שיקר לזולתו."
המתלמד אמר, "אני אינני אדם הגון."
ג'אוג'ואו אמר, "ואני אינני בודהא."
(ספר חדש של ידידי אלון מרק בהוצאת רסלינג, 'לצחוק על הבודהא: ההומור המשחרר של הזן בודהיזם')

10689470_10152568730709065_4877367144833893974_n

סיפור יפה על קומוניסטים שמאמינים בגלגול נשמות

הדלאי לאמה התראיין ביום ראשון לעיתון הגרמני Welt am Sonntag, ושם אמר כדרך אגב ש"היו לנו דלאי-לאמות במשך חמש המאות האחרונות, הדלאי לאמה ה-14 [הוא עצמו – ת.פ.] פופולרי מאוד, בואו נסיים עם דלאי-לאמה פופולרי."

הדלאי לאמה הוא ראש אחד מארבעת המסדרים העיקריים בבודהיזם הטיבטי, והיה עד לכיבוש הסיני של טיבט גם המנהיג הפוליטי של טיבט. צורת השלטון שם היתה כנראה הבלתי-דמוקרטית ביותר אי פעם, שכן תפקיד הדלאי-לאמה אפילו לא הועבר בירושה (כמו מלוכה), אלא הועבר בגלגול נשמה, כלומר הדלאי לאמה הבא הוא גלגול של הדלאי לאמה האחרון. במילים אחרות, מדובר באותו בן אדם (למעשה, סוג של ישות שמימית) שוב ושוב. אחרי מותו של הקודם מחפשים תינוק שהוא הבא, וחוזר חלילה.

בקיצור, מהציטוט לעיל נראה לכאורה שהד"ל החליט לסגור את הבסטה. כך הבינו כלי תקשורת מרחבי העולם, מה-Wall Street Journal ועד אל-ג'זירה. הקטע המעניין הוא שגם הסינים הבינו כך, וראו בכך סיבה לדאגה. הד"ל הוא הסמכות הרוחנית הגדולה ביותר עבור הטיבטים, וזה הנוכחי כבר בן 79. הסינים מאוד מעוניינים שהוא ימות, ושהם "ימצאו" אם הגלגול הבא שלו. כך הם יוכלו לגדל את הד"ל הבא, ולהפוך את הסמכות העליונה של הטיבטים ליס-מן שלהם (כפי שהם ניסו לעשות עם הפנצ'ן לאמה, למי שמכיר). כבר ב-2007 הם ניסחו תקנה מיוחדת על פיה סין ממנה כל מנהיג דתי בתחומה, מתוך כוונה לעשות כן גם לד"ל.

על כן מיהר משרד החוץ הסיני לשחרר אתמול הודעה על פיה "הדלאי לאמה ה-14 פועל מתוך מניעים שאינם מן העניין ומבקש לעוות ולשלול את ההיסטוריה, ובכך לגרום נזק לסדר הנורמלי של הבודהיזם הטיבטי." במילים אחרות, סין הקומוניסטית מתעקשת שהדלאי לאמה ייוולד מחדש אחרי מותו. מרקס ואנגלס משתנקים בקבריהם.

ובסופו של דבר, כנראה שהד"ל בכלל לא התכוון שהוא יפסיק להתגלגל. באותו ראיון עצמו הוא אמר ש"הוא מקווה ומתפלל שאחזור לעולם הזה כל עוד יש יצורים מודעים שסובלים. […] אני רוצה להיוולד מחדש, היכן שאהיה לעזר.". ראו דיווח מפוקח במגזין הבודהיסטי Tricycle.

הכיבוש בטיבט מעמיק

נמאס לכם מהסכסוך שלנו? קחו סכסוך אחר: ראיון עם זוג משוררים-סופרים-אקטיביסטים טיבטים (שפורסם בגליון האחרון של ה-New York Review of Books) על מה שקורה כיום בטיבט. ומה שקורה לא נראה טוב: מאז 2008 הציתו עצמם 125 טיבטים במחאה על הכיבוש הסיני, שרק הולך ומעמיק. הסינים מנסים מזה עשורים להביא לטיבט כמה שיותר מתנחלים מהקבוצה האתנית הגדולה בסין (Han), וזאת כדי להפוך את הטיבטים למיעוט בארצם. זה לא ממש הולך, כי ההאן לא ממש מעוניינים לגור בטיבט, אז ממשלת סין משקיעה מאמצים לא קטנים בהפיכת לאסה, בירת טיבט, לדמויית עיר סינית ממוצעת, כולל שינויים ארכיטקטונים, פתיחת מועדוני קריוקי ובתי זונות, ואף הכנסת מכונות חמצן לשינוי האטמוספרה.

בראיון קובע אחד מבני הזוג שתפקידו ההיסטורי של הדלאי לאמה מוצה. הוא העלה את העניין הטיבטי למודעות העולמית, אבל הוא חסר כוח לחולל שינוי כלשהו. הוא לא הצליח להביא לשיפור במצבם של הטיבטים כאשר סין היתה חלשה הרבה יותר, ועכשיו עם עלייתה כמעצמה הסיכוי כנראה אבד לחלוטין. הטיבטים בטיבט מדוכאים ומסכנים, ואלה שמחוץ לטיבט כבר מגדלים דור שלא ידע את המולדת, שבקושי מדבר טיבטית, שמתעניין בדברים אחרים וחי על העזרה הבינלאומית שבעצם אמורה להגיע לקרוביו בטיבט.

הראיון מסתיים בטון פסימי, ונראה שהזוג כמעט השלים עם העובדה שלמרות כל המאמצים טיבט לא תהיה חופשיה, ואף לא תזכה לאוטונומיה תרבותית.

חלוקת דתות בארה"ב – יהודים, בהאיים, מוסלמים ובודהיסטים

לפני שבוע פרסם הוושינגטון פוסט מאמר ובו מפה המציגה את הדתות השניות הכי גדולות במחוזות שונים בארה"ב – להלן. שימו לב: היהודים בוורוד, המוסלמים בירוק, הבהאיים בתכלת, והבודהיסטים בכתום. כולם כמובן בהפרש ניכר מהנוצרים בכל מחוז, אבל התוצאות בכל זאת מאוד מעניינות: אפשר לראות שצפון-מזרח ארה"ב מלאה ביהודים, ושבמערב ארה"ב יש הרבה בהאיים ובודהיסטים, ושמוסלמים גרים בכל המרחב.

אבל רגע, זה לא כל כך פשוט. כי בעוד יהודים ובהאיים ומוסלמים הם רק יהודים ובהאיים ומוסלמים, בודהיסטים במערב הם לרוב לא רק בודהיסטים, אלא, למשל, מתרגלים מדיטציה בודהיסטית אבל שייכים מכל בחינה אחרת, סוציולוגית ואפילו דתית, לנצרות או ליהדות. כפי שהראה יפה בדוקטורט שלו יוסי לוס, מתרגלים מערביים (במקרה שלו, ישראלים) של בודהיזם לרוב לא ממש מזדהים כ"בודהיסטים".

לכן זה תלוי מאוד איך אנחנו מגדירים בודהיזם. כי אם הזדהות עצמית נדרשת, אז יש פחות בודהיסטים, אבל אם תרגול מדיטציה מספיק (האם זו המקבילה הבודהיסטית להליכה לכנסייה ביום א', המדד החשוב להיות אדם "practicing christian" בסקרים רבים?), אז יש הרבה בודהיסטים שכנראה לא נספרו, כי הם לא מספרים שהם בודהיסטים כששואלים אותם סוקרים. הנה לכם סיבוך נוסף בחקר הדתות העכשוויות.

כאן המגזין הבודהיסטי Tricycle: The Buddhist Review עם השגותיו על המפה.

0610largemap2

ליידי גלובס עושה מדיטציה

גיליון יוני של 'ליידי גלובס' מוקדש ל"נוכחות: לחיות כאן ועכשיו", שזה בעצם מיינדפולנס, כלומר קשיבות או תשומת לב. ואכן, הגיליון מביא כתבות וראיונות בעניין. הנה למשל קטעון מתוך ראיון של תחיה ברק עם פרופ' אלן לנגר שהצליחה ללמד כל מני טייקונים ו"בכירי משק" איך לעשות מדיטציה. כפי שאפשר לראות ברשימה שבקטעון, העניין תופס לא רע. אז מצד אחד, מיינדפולנס זה אכן חשוב וטוב ומועיל ומבורך. וזה גם יפה שהדהרמה הבודהיסטית רלוונטית ונוכחת 2500 שנה ו-13,000 ק"מ מלידתה. מצד שני, זה לא ממש הדהרמה הבודהיסטית, אלא איבר קטן ממנה, שלא רק שמנותק מהקשרו, אלא גם ממטרתו המקורית: הבודהה לימד מדיטציה כדרך להתעוררות ושחרור מאשלייה, תאווה ושנאה. פרופ' לנגר מלמדת מיינדפולנס כי לטענתה "זו הדרך היחידה להגיע לפסגה". יאק.

2014-06-02_214555

תחילתם של "קורסי" המדיטציה

בשבועות האחרונים דנתי עם הסטודנטים שלי באונ' תל אביב על צמיחתו של הבודהיזם במערב. מדובר, אפשר לומר, בזרם חדש של בודהיזם, שונה בכמה בחינות עקרוניות מהדת העממית שניתן לפגוש במזרח הרחוק. בלשון בודהיסטית, יש כאן "רכב" חדש לדהרמה. בעיקר הקדשנו זמן להתפתחותו של "קורס המדיטציה", שקל להבין שהוא המצאה מודרנית, אולם שמעטים יודעים שהוא הומצא לא על ידי מערביים, אלא על ידי בודהיסטים "ילידיים", או ליתר דיוק, בורמזים.

מי שעומד מאחורי חלק גדול מהתפתחותו של הבודהיזם המערבי הוא אפוא נזיר בורמזי שנקרא לדי סיידו (Ledi Sayadaw 1846-1923). הוא שהגה לראשונה את האפשרות להנגיש את התרגול המדיטטיבי לבעלי בתים (כלומר, לא-נזירים), וזאת על ידי עריכת מפגשי תרגול בני כמה ימים. הוא עשה זאת כתגובה לכיבוש הבריטי של בורמה ולפחד שלו ושל אחרים שהמסורת הבודהיסטית בסכנה. כדי לשמר את המסורת הוא חידש בה (אירוניה שגרתית שאנחנו מוצאים בכל ניסיון שכזה), וממנו יצאה השושלת שהביאה למרכזי ויפאסנה של גואנקה בכל העולם מחד, ותנועת ה-insight המערבית שגם לה נציגות רחבה מאידך גיסא.

והנה, בדיוק החודש עלו לרשת שתי שיחות של אחד מהחוקרים של הנושא, אריק ברון, שפרסם לפני שנה את הספר (שכריכתו מוצגת להלן) על "הולדת התובנה" והנזיר לדי סיידו. בשיחות הוא מתאר איך הכל התחיל, וקצת גם על ההמשך במערב. הכל בפודקסטים של אתר החמוד Buddhist Geeks:

שיחה 1: http://www.buddhistgeeks.com/2014/04/bg-318-birth-insight-meditation/
שיחה 2: http://www.buddhistgeeks.com/2014/04/bg-319-making-mass-meditation-movement/

2014-05-14_130945

חדשות בודהיזם במערב

הטיימס מדווח שמספר הבודהיסטים באנגליה כמעט הוכפל בעשור האחרון: מ-134,593 ל-247,743 – עלייה של 84%. זאת כמובן עלייה פנומנלית, ונשאלת השאלה: למה?

ידידי אסף פדרמן מנסה להסביר:

בעשור האחרון התרחשה יציאה גדולה מהארון בתחום המדיטציה. מה שהיה בעבר תחום ניו אייג'י איזוטרי שגרם להרמת גבות מצד הדודות מסביב לשולחן החג, נכנס היום למיינסטרים בבתי חולים, קליניקות פסיכולוגיות, וחברות עסקיות גדולות. [כלומר יש כאן גם יותר אנשים שמתעסקים בענייני בודהיזם. תופעה נלווית לכך היא] מתן לגיטמציה לבודהיסטים לדבר על הבודהיזם שלהם בחופשיות [ולענות בסקר טלפוני שהם "בודהיסטים"].

בעיקרו של דבר מדובר בהתגברות והרחבה של כל תחום ה"מיינדפולנס", כלומר מדיטציית קשיבות ותשומת לב, שיותר ויותר מחקרים מגלים שהיא עושה לנו ממש טוב. מדיטציה בודהיסטית הולכת ותופסת מקום מתחרה ליוגה כטכניקה ההודית המיובאת החביבה על המערביים. כמובן, כמו היוגה, התהליך כולל מסחור ורידוד של העניין.

ואכן, במאמר מתחילת החודש מנסים רון פורסר ודיויד לוי, אנשים רציניים בהחלט, להזהיר מפני הפיכת הדהרמה ומדיטציית המיינדפולנס מכליים רוחני-טרנספורמטיבי למשחקי עזרה-עצמית בנאליים בשירות כוחות השוק.