אתיקה

ספר על הפילוסופיה של לודוויג ווינגנשטיין

ידידי המוכשר יואב אשכנזי עשה את אחד הדברים המפחידים בשדה הפילוסופיה וכתב ספר על וויטגנשטיין. אשכנזי תירגם (יחד עם אלעד לפידות) אוסף של רשימות שכתב וויטגנשטיין סביב שנת 1933 ושטרם הופיעו בעברית. וויטגנשטיין מרחיב בהן את הפרוייקט שהתחיל בטרקטטוס המפורסם שלו, פרוייקט שעל פי אשכנזי הופך את הפילוסופיה לאתיקה ולתרפיה, דהיינו לדרך המבקשת לחולל שינוי פנימי בקורא אשר יאפשר לו לראות את העולם אחרת, ובאופן אמיתי יותר. הבעיה, על פי וויטגנשטיין, היא שאנחנו שבויים בשפה, והיא חוצצת בינינו לבין המציאות. האדם בסופו של התהליך יתפוס באופן שונה את העובדות, ויחיה חיים טובים יותר.
 
הנה פסקה לדוגמא מאת וויטגנשטיין שמתורגמת בספר:
 
בני אדם נטועים עמוק במבוכות הפילוסופיות, כלומר הדקדוקיות, והתנאי המוקדם לשחררם מאחיזתן הוא שהם יעקרו מתוך המגוון העצום של הקשרים שבהם הם שבויים. אפשר לומר שצריך לארגן מחדש את כל שפתם. — אולם שפה זו נוצרה // התהוותה // באופן זה כי לאנשים היתה — ועדיין יש — נטיה לחשוב באופן הזה. לכן העקירה תצלח רק אצל אלו החיים בהתקוממות אינסטינקטיבית נגד // בחוסר שביעות רצון עם // השפה. לא אצל אלה שהאינסטינקט שלהם כל כולו מנחה אותם לחיות בתוך אותו העדר שיצר את השפה הזו כביטויו האותנטי. (עמ' 106)
 
הסימנים השונים וההדגשות במקור. הספר יצא בהוצאת ספרים כרמל.
Scan10001
 

כנס: מזרח ומערב בעת החדשה

בשבוע הבא תקיים האקדמיה הלאומית למדעים סימפוזיון בנושא "מזרח ומערב בעת החדשה – מפגשים, קונפליקטים ודימויים". אדבר שם במושב השני, 13:45-16:00, בהרצאה תחת הכותרת "רוח קדם: מִזרוח המערב כמעבר לדת כאתיקה".

2015-03-01_090754

כאן באתר האקדמיה הלאומית למדעים
כאן כל התוכניה בפידיאף

טים פריס ממליץ לא לאונן

טים פריס, שהוא מעין קאוצ'ר-גורו-מדריך עסקים פעיל-יעיל (כתב איזה רב מכר או שניים על איך לעשות ימבה ג'ובות במינימום מאמץ), נתן לאחרונה טיפ לתלמידיו-מעריציו: התחילו בדיאטה מיוחדת של שלושים יום ללא אלכוהול וללא אוננות. פריס טוען שמדובר בתרופת פלא שתגביר את הפרודוקטיביות שלכם ואת האנרגיה הכללית. כפי שאתם רואים בתמונה מתוך האתר שלו, נשים ואלכוהול הם "דברים שמסיחים את הדעת." גבר רגיש.

כפי שמבהירים במאמר להלן מהניו-יורק מגזין, אין שום ראיה מדעית לכך שאוננות פוגעת באנרגיה או בתפוקה. לעומת זאת, דבר כזה פחות או יותר נטען כבר אלפי שנים על ידי תורות רוחניות רבות, ממזרח וממערב. למרות שהנצרות דווקא לא עשתה עניין מיוחד מאוננות עד המאה ה-18, ספר שיצא אז תחת הכותרת Onania; or, The Heinous Sin of Self Pollution, and all its Frightful Consequences הצליח לשנות תוך דור את היחס הנוצרי לאוננות (למה? עלייתו של הסובייקט המודרני וכו'), והפך את המעשה לחטא חמור. מאוחר יותר, עם התרחבות השיח המדעי, האוננות עברה פתולוגיזציה, ונטען שהיא מביאה מחלות ונכויות (לכן בארה"ב מלים ילדים – ראו כאן).

פריס כמובן אינו טוען שאוננות מביאה מחלות, אבל, ככתוב במאמר המוצלח, הוא מתאים את ההזהרה מאוננות עבור דור שבו "פרודוקטיביות" היא מילת קוד שמחליפה את המילים "טוהר" או "אדיקות" שהיו משמעותיות כאשר נרשמה לראשונה פאניקה מהמעשה האוטואירוטי.

כל זה מבטא שוב את ההגיון הפנימי של הרוחניות העכשווית שבו משטור העצמי והרצון בטרנספורמציה דוחפים אותנו לקבל על עצמנו "דרך רוחניות" או אתיקה כזו או אחרת (מיוגה ועד טבעונות). כמובן, אני לגמרי בעד שיפור עצמי וטרנספורמציה פנימית, וגם לי יש את האתיקה שלי. אם כי אישית אני לא נגד אלכוהול או אוננות.

2014-08-05_232049

מוסר יהודי על פי גבי אביטל

ד"ר גבי אביטל, לשעבר המדען הראשי של משרד החינוך וכיום מתמודד בפריימריז של הליכוד, מציע, כמדען וכיהודי, את הפתרון שלו לסכסוך עם חמאס:

כיצד מונעים סיבוב נוסף. הנה הפתרון הטקטי: חיבור מערכת אזעקת "צבע אדום" אל סוללות תותחים הפזורות מסביב לרצועת עזה בחלק הישראלי. עם הישמע האזעקה מועברים נתוני השיגור אל מחשב הסוללות ובאופן אוטומטי נורים עשרה או יותר פגזים, שעלותם לא מגיעה לרבע טיל מיירט של כיפת ברזל, אל מקורות הירי. אחרי פעם או פעמיים, משם כבר לא יירו רקטות או פצ"מרים. נכון, ייפלו חללים אזרחיים, אבל זה יהיה כאין וכאפס מול המחשבה כי 3 מיליון יהודים יהיו תחת מצור רקטי רק מפני שמנהיגי חמאס נחושים בדעתם לשחרר את "תל אביב הכבושה". מעתה גם ישתנה המוסר הישראלי אל מוסר יהודי, הקובע שדם חיילי צה"ל יקר יותר מ"אזרחים חפים מפשע".

ארבע מסקנות מעניינות עולות מדבריו המלומדים של אביטל:
1. מוסר מערבי נמנע מתוך בחירה מפגיעה בחפים מפשע. מוסר יהודי הוא הרג חסר אבחנה, ללא אפשרות של בחירה, של אזרחים.
2. ד"ר סטריינג'לאב (גם הוא מדען), על אף המבטא הגרמני הכבד שלו, היה יהודי.
3. ככל שהסכסוך מתמשך הופכים יהודים בארץ לגרוטסקה מעוותת המחקה בצורה פרודית את האיומים שבאויביהם ההיסטוריים.
4. לחילופין, יש יהודים שפשוט חיים בסרט.

ההגיון הניו-אייג'י ורוח הזמן

על הקשר ביניהם. שתי דוגמאות קטנות לעניין.

דוגמא א':

בן שלו כתב ב'הארץ' של יום שלישי ביקורת על הופעותיו של שלמה ארצי. שלו כותב טוב ומעניין, אולם את עיני צדו כמה פסקאות משמעותיות:

אם ההופעה הראשונה נדמתה בעיני כאירוע מוסיקלי שהידרדר ונהפך לקרקס, האסוציאציה שההופעה השנייה עוררה היתה שונה לגמרי. היא גרמה לחשוב על סדנת מודעות המונית, עם ארצי בתפקיד המדריך הראשי או הקואוצ’ר, חברי הלהקה בתפקיד עוזרי המדריך, יושבי השורות הראשונות ‏(ובעיקר אלה שארצי נעצר לידם‏) בתפקיד המשתתפים, ויתר האנשים בקהל בתפקיד הצופים. […]

מי מאתנו לא מרגיש צורך להשיל, להשתחרר, להתחבר? מי מאתנו לא רוצה לעבור את כל התהליכים האלה כדי להיות מסוגל לאהוב ולהיאהב? בכך עוסקת סדנת המודעות ההמונית של ארצי, ועל מנת שיהיה לה תוקף אמיתי, על מנת שהצופים המשתתפים יעברו את התהליכים האלה על בשרם, האיש שמעביר את הסדנה חייב אף הוא לעבור אותם. אולי זאת סיבה שארצי מרשה לעצמו להתנהג, לפחות בחלק מהזמן, בצורה לא שגרתית: לטייל, לאלתר, לפלרטט, להביך, לדבר במקום לשיר, להשפריץ מים. […]

אבל כמו בסדנאות מודעות אחרות, לצד היופי והאמת היתה גם מנה לא קטנה של דביקות וכוחנות. באמצע “מלך העולם” ארצי הפסיק לשיר והכריז בלי להתבייש: “כל אחד מכם הוא מלך העולם: הכי ידוע והכי לא ידוע, הכי עשיר והכי עני, הכי גדול והכי קטן!”

נו, בדולינה לא היתה יכולה לומר זאת טוב יותר. הפיכת הופעה לסדנת שיתוף או מודעות היא הפיכתה לאירוע תרפוטי, שבו הקהל מוזמן "לעבור תהליך" ובו חוויותיו ורגשותיו, הופכות לאמצעים שלו להגעה לקתרזיס, שמנקה אותו מבפנים. כאן לא באים כדי לשמוע מוזיקה, לא באים כדי לראות אמן שר. באים כדי לזכות בחוויה, והכריזמה של האמן אינה אלא יכולתו לעורר בנו רגש, שלא לומר דמעות.

מתוך נקודת המבט הזאת לא קשה לפתור את החידה שבשמה יצא שלו למשימתו המסוכנת בעורף העוגב. על פי דבריו הוא ביקש

לפתור את הסתירה־לכאורה שקשורה למעמדו העליון של ארצי. איך זה שאמן חושף קרביים כמוהו נוחל הצלחה כל כך גדולה וכל כך מתמשכת במדינה שמעדיפה על פי רוב את הכוכבים שלה במצב צבירה שטחי ומלטף? איך זה שהמלך הבלתי מעורער של המיינסטרים הוא במובן מסוים אמן קיצוני?

התשובה בגוף השאלה: אמן חושף קרביים כמו ארצי הוא בדיוק מה שמחפש הקהל הצמא לרגש שעולה על גדותיו, שמתחנן להפוך הופעה ל"חוויה מטלטלת", שנוהר אל הבמה בבקשה לגאולה מהיומיום המתיש בתוך בליל של קולות קורעי אוזניים וקהילתיות-לרגע עם עוד אלפים שנעים בקצב אחיד. על כן על אף ששלו ודאי מבין בזה הרבה יותר ממני, קשה לי להאמין שהקהל הישראלי אכן מעוניין בכוכבים "במצב צבירה שטחי ומלטף", לפחות אם הכוונה כאן היא לאמנים שלא חושפים ומעוררים רגשות. להפך, תנו לנו יזע (ארצי) דמעות (ביטר), או רגישות אניגמטית וכנות שובת לב (א. בנאי – שניהם). ומי שאמר שהופעות רוק מחליפות את טקסי המקדשים הפגאנים ידע מה שהוא אומר.

דוגמא ב':

בקטלוג איקאה 2013, שהוכנס לאחרונה לא בקשתי לתיבת הדואר שלי. והנה, בעודי מעלעל בו לתומי גיליתי כיצד מומלץ על פיו לנקות את מצפון:

ikea 2013 p 288

ממש הפואטיקה של ההלכה (כשם של פינה קטנה שאני נוהג לערוך בדף הפייסבוק שלי), אם כי לא ההלכה היהודית, אלא ההלכה האקו-הוליסטית רומנטית (+היפר-קפיטליטית צינית). הפוסקים המלומדים מקטלוג 2013 של איקאה מסבירים מה יש לעשות (=מה עלינו לקנות) כדי להשקיט את מצפוננו לקראת הימים הנוראים. גמר חתימת-פחמן טובה.

מעבר לחוסר הנוחות בפרסומת שתחת מניעים מסחריים מציעה לנו אתיקה (וממילא, בצורה לא הגונה, שהרי קנייה של כרית פוליאסטר יד שנייה תהיה טובה הרבה יותר לסביבה מקנייה של כרית כותנה חדשה באיקאה) יש כאן עדות לחדירתה של חשיבה אקולוגית לשיקולי הצרכנות של ההמונים. איקאה לא היו מדיגשים ידידותיות לסביבה אלמלא היו בטוחים שזה יעודד קנייה. אני לא טוען שאקולוגיה היא ניו-אייג', אבל בהחלט יש בהנחת המוצא ההוליסטית שלה סממנים מאותה השקפת עולם שנולדה בשנות השישים, מכורתו של הניו-אייג' המודרני.

על כן כמובן יש להבהיר: זה לא שהניו-אייג' "משתלט על המרחב הכללי". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי-רוחני לרוח הזמן הכללית, שבמסגרתה פנימיות, רגש, חוויה, יצירתיות, "אותנטיות" ואהבה מקבלים דגש והופכים למטבעות תרבותיים מרכזיים בשוק החברתי הנוכחי. בשדה הדת מתקבלת רוחניות ניו-אייג'ית. בחינוך מתקבלים בתי ספר דמוקרטים ובגרויות בקולנוע. בבריאות מתקבלת רפואה אלטרנטיבית-אינטואטיבית-הוליסטית. בבידור מתקבלת אהדה ל"ריאליטי" ומופעים של שיא הרגש. בפוליטיקה נאהב יותר את מי שמסוגל להחצין את רגשותיו ו/או להיות אותנטי (ראו כאן).