אשר כהן

מוסף 'שבת' על "קץ החילוניות"

צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'. חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב.

"ש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו. זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה.

מהדברים שאמרתי לרחלי מלק-בודה במסגרת פרוייקט שנערך במוסף 'שבת' על "קץ החילוניות". ראו שם גם דברים של אורי משגב, מאיר בוזגלו, ארנון סופר, אשר כהן, משה רט ומאמרים נפרדים של בצלאל סמוטריץ' ואמנון רז-קרקוצקין.

סימוס בשבת ושינוי מקור הסמכות ההלכתי

רועי שרון הכין כתבה נאה ל'מגזין' בערוץ 10 על מעגל הדתיים המסמסים בשבת (ועושים עוד כל מני דברים שאינם על פי ההלכה האורתודוקסית). שתי נקודות מעניינות שם במיוחד לדעתי.

ראשית, פרופ' אשר כהן , שמצביע על הגבוליות של העניין: אם אותם דתיים היו נוסעים בשבת, הם היו מיד מצהירים, גם כלפי עצמם, שהם כבר לא שומרי מצוות. דווקא המתינות של החטא (או "החטא") היא שמעוררת דיון על שיוכם הסוציולוגי של החורגים מהגבול. ואגב, גם כאן יש לשים לב שחומרת החטא היא שיקול רק במצוות בין אדם למקום. כפי שאומר בצדק כהן, באי שמירת מצוות בין אדם לחברו אין שום צורך להיות מתון. אתה יכול להיות גנב, אנס ורוצח ועדיין להיות "דתי" ו"שומר מצוות".

הנקודה הזאת מגלה לנו שההלכה היום הינה כיום פחות מערכת חיה של התנהלות מוסרית וחברתית, ויותר אוסף של גזרות שמימיות שלא קשורות לעולם ושעלינו לקיים בלי לשאול שאלות. לא רק זה, אלא שכמה שפחות המצוות קשורות לעולם כך המעשה הדתי נחשב עמוק יותר בעשייתן בלי לשאול שאלות. אם לא גנבנו זה חביב, אבל לא קשור לדת. אם לא לבשנו שעטנז או לא אכלנו בשר וחלב – זה קשור לדת. ואם קמנו בבוקר להתפלל למרות שאנחנו עייפים וחסרי כל חשק – הו הו, כמה דתיים שאנחנו.

שנית, שימו לב לנימוקי אותו בחור מוחשך (וכן של רועי שרון) לגבי הסימוס בשבת (דקות 4-5): הוא טוען שהוא לא חושב שאלוהים באמת רוצה ממנו להרוס לעצמו את השבת ולא לסמס וכו'. כלומר, הוא כלל לא חושב שהוא חוטא. הוא לא אומר: אני חוטא, נכון, אבל אני לא יכול אחרת וזה רק חטא קטן אז עזבו אותי באמשכם. הוא אומר: זה בכלל לא חטא. ועל מה הוא מבסס את טענתו התיאולוגית? לא על ההלכה, שהרי היא בוודאי קובעת שזה חטא. הוא מבסס אותה, אני מנחש, על תחושה. על אינטואיציה. כך נראה לו. וזה הסיפור הגדול כאן: המעבר של הסמכות על העולם הדתי שלנו מההלכה אל הפרט.

אני יודע מה אתם אומרים: תומר, יא טמבל, הרי כבר מאות שנים אנשים בוחרים לעצמם מה הם יעשו. מה חדש בזה? על זה אומר שני דברים: 1) למה לקלל? עשיתי לכם משהו רע? 2) נכון, אבל כבר כמה זמן אנשים בוחרים מה הם עושים בשדה הדתי-אורתודוקסי ונותנים להכרעות הפרטיות שלהם תוקף של רצון ה'? החידוש כאן הוא שאין החלטה אישית אם לשמור או לא לשמור הלכה, קומפלט, הר כגיגית. מה שיש היא החלטה לגבי מצוות שונות, בתוך המערכת, ואף זה לא תוך החשבת העברה עליהן כחטא, אלא כמשהו שהוא בסדר גמור וישר בעיני ה'. זאת תופעה חדשה, והיא הולכת ומתפשטת.