ארה"ב

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?
"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."
בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.
כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:
  • שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
  • רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
  • ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.
ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."
הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.
Capture

אופציית בנדיקטוס – נצרות בנסיגה?

לאחרונה יצא לאור ספרו של Rod Dreher, הוגה נוצרי ועורך במגזין The American Conservative, תחת הכותרת The Benedict Option, כלומר האפשרות, שבעיני דרהר היא מומלצת עבור נוצרים, לסגת מהחיים הציבוריים, כמו בנדיקטוס, שנחשב לאבי מוסד הנזירות הנוצרי. בקצרה, דרהר חושב שבמצב הנוכחי של התרבות המערבית הדרך היחידה להיות נוצרי נאמן היא לפרוש מהכלל ולהקים קהילות שפניהן פנימה.
 
על פי דרהר הליברליזם והחילון, המופגנים בעיקר בנורמות של מין חופשי, קבלת להט"ב, וסגידה לכסף והצלחה כלכלית, נחלו ניצחון מוחץ במערב, כולל בארה"ב. עלייתו של טראמפ בעיניו חסרת משמעות. קשה לראות בטראמפ שמרן, עוד פחות נוצרי מאמין, ועל פי דרהר כל שיתוף פעולה איתו רק יזיק לכנסייה. טראמפ בסך הכל קנה למאמינים עוד מעט זמן, טוען דרהר, לפני שחלקים גדולים מהחברה סביב יהיו בלתי עבירים עבור נוצרים.
 
דרהר אפוא טוען שיש לוותר על מוקדי הכוח של הנצרות בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר במפלגה הרפובליקאית כמובן. על הנוצרים להבין שהם הפכו להיות מיעוט, ולהתנהג בהתאם: לסגת לקהילות הומוגניות, לשקוד על טיפוח מוסדות חברתיים ותרבותיים משלהם, ולהחזיק מעמד במצב של גלות פנימית עד שהתרבות המערבית הקלוקלת תקרוס לתוך עצמה מתוך היפר-אינדיבידואליזם או סתם משבר כלכלי.
 
דרהר, למשל, טוען שעל הנוצרים לשלוח את ילדיהם רק לבתי ספר נוצריים פרטיים, וחושב שכדאי ללמוד מהיהדות האורתודוקסית בארה"ב איך היא מתמודדת עם היותה מיעוט בתוך תרבות שמאיימת על ערכיה.
 
הקישור הזה הוא לכתבה במגזין האטלנטיק, ואילו בקישור כאן תמצאו ראיון עם דרהר, בו בין השאר הוא נשאל האם אין כאן בעצם בגידה באתוס האמריקאי של פלורליזם, קבלת השונה וכור ההיתוך. הוא עונה שאולי, אבל שיותר חשוב להיות נוצרי מאמריקאי.
 
אז זהו. רק שתדעו שלא רק אתם מרגישים שתפיסת העולם שלכם מאויימת.

הקשר בין גיוון דתי לחילון וחשיבותו של לבוש מסורתי מעיק

לבוש דתי או מסורתי בוטה, כמו בורקיני על החוף או כמו שטריימל באוגוסט בישראל, ממכוון תמיד ליותר מאשר מטרתו המוצהרת ("צניעות" או חגיגיות). הוא תמיד גם מסמן נבדלות, כלומר את היותו של הלבוש כך חלק מקבוצה מתבדלת. לבוש כזה תמיד כרוך במאמץ מסויים, לפעמים ממש בקושי רב מצד הלובש אותו, ועצם הנכונות להתאמץ מאותתת שאותו אדם מתעקש להשתייך לקבוצתו, ולא לכלל. מדובר במעין חיסון כנגד הזדהות עם הכלל. זהו קיר תרבותי שמבדיל בין חוץ לפנים. גבול. כך המוסלמים בצרפת וכך החרדים בישראל.
 
האלטרנטיבה היא חיים בהן נקודת הייחוס הבסיסית היא הכלל. אדם יכול להיות דתי (נוצרי, מוסלמי, יהודי) כמובן, אבל הוא קודם כל צרפתי (או ישראלי, או אמריקאי). כך זה כמובן עבור רוב האנשים בצרפת או בישראל או בארה"ב. וכשזה קורה, כמו שטוען המאמר להלן, יש ככל הנראה סיכוי טוב להפחתה של הפעילות הדתית.
 
זאת ממש לא טענה חדשה, אבל המאמר מביא עוד ראיות לקורלציה בין גיוון דתי בחברה לבין חילון גובר והולך. בגדול, ככל שמדינה בארה"ב מגלה גיוון דתי גדול יותר (סוגים של נצרות + יהדות + אסלאם + הינדואיזם וכו') כך יש פחות פעילות דתית, ויותר אנשים שמצהירים שהם לא דתיים. כמובן, קורלציה אינה בהכרח סיבתיות, וייתכן שיש סיבה אחרת לקשר בין גיוון דתי לחילון, אבל יש גם הגיון במחשבה שכאשר אנחנו שכנים של אנשים מדתות שונות, ומסתבר לנו שהם בסך הכל בני אדם כמוכם, ואולי אפילו נחמדים וטובים, אנחנו פחות משוכנעים באמת הנצחית של הדת שלכם בלבד, וייתכן שתהפכו לפחות אדוקים במנהגיה.
 
וזאת, כאמור, אחת הסיבות לחשיבותה של התבדלות עבור קבוצות דתיות שונות, ומתוך כך לחשיבותו של לבוש דתי או מסורתי בוטה (ואף מעיק). ומתוך כך לחשיבות שרואה מדינה בעלת אתוס חילוני מיליטנטי לאסור לבוש כזה.
Capture.JPG

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.
 
2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

מידת הדתיות בארצות העולם

מכון Pew שחרר נתונים לגבי שיעור התושבים המעידים כי "הדת חשובה מאוד בחייהם". כפי שניתן לראות ארה"ב מעט מתחת לנתון החציוני של על המדינות עם 53%, נתון גבוהה עבור מדינה מתועשת ועשירה, אבל עם ירידה מ-56% מאז 2007.
 
ישראל עוד יותר נמוך עם 34% (על פניו קשה לי להאמין שזה משקף את האמת), והרשות הפלסטינית גבוה הרבה יותר עם 74%.
 
בכלל, מדינות מוסלמיות (ועניות) תופסות את הפסגה ומדינות נוצריות (ועשירות) את התחתית. תמונת הראי של ארה"ב מבחינת החריגות היא טורקיה, שנמצאת בדיוק מעליה אבל הרבה מתחת למדינות מוסלמיות אחרות.
pew

פגישה עם נשיא מכללה אוונגליסטית

נפגשתי אתמול בירושלים לארוחת ערב עם נשיא מכללה אמריקאית אוונגליסטית. אולי ה-מוסד ה-אוונגליסטי ללימודים גבוהים בארה"ב. מוסד פרטי, ותיק, שכל מוריו אוונגליסטים ושתלמידיו מגיעים מלמעלה מחמישים זרמים נוצריים שונים כדי ללמוד "תורה ומדע" בגרסה הנוצרית.

שאלתי אותו על ההתפתחויות האחרונות בארה"ב: ניצחון המאבק של הלהט"בים לנישואים חד-מיניים, והסקר האחרון של מכון Pew שהראה ש"הבלתי מזוהים" דתית גדלים והולכים, וכבר הקבוצה השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי האוונגליסטים. בקיצור, ארצות הברית הופכת פחות נוצרית-שמרנית, הן ערכית והן דמוגרפית.

הוא אמר שהמגמות האלה ידועות להם כבר שנים רבות. נכון, עכשיו הדברים עולים על פני השטח ועלולים להבהיל. ההנחה שלו היא שבית המשפט העליון יאשר ללא ספק נישואים חד-מיניים עד סוף החודש. מצד שני הוא מחזיק שהאוונגליסטים עצמם לא נחלשים דמוגרפית, גם אם סביבם הכל משתנה.

לכן האסטרטגיה שלהם, הוא אמר, הוא להעביר כל עוד אפשר כמה שיותר חוקים שיגנו על הנוצרים המאמינים, הפעם כמיעוט. כלומר אין ניסיון להשפיע על המדינה כולה, אלא לאפשר למי שמאמין להגן על אמונתו. לבנות איים של אמונה-מוגנת. כמו החוק שעבר לאחרונה באינדיאנה, שמאפשר בתנאים מסויימים (ולא קלים) לנותני שירותים לסרב לתת אותם לפעילויות שנוגדות את אמונתם.

אני כמובן סיפרתי לו, כתמונת ראי, על רודנות הרבנות הראשית והשינויים הדמוגרפיים בישראל. אבל רק שתדעו: מעבר לאוקיינוס המאמינים הם שמרגישים תחת מצור.

הימין הדתי בארה"ב במשבר

מאמר מעניין מאוד של Damon Linker, אמריקאי מהצד הימני-אמוני שכותב הרבה על דת ופוליטיקה בארה"ב. המאמר עוסק בחשבון הנפש בקרב מנהיגים והוגים שמרנים ודתיים בארה"ב בעקבות הניצחון הברור של המאבק הלהט"בי להכרה בכלל ולאישור נישואים חד-מיניים בפרט.

לינקר מזכיר שההנחה של השמרנים בארה"ב היתה, לפחות מאז שנות השבעים, שהם הרוב (הרי התנועה של איש הדת ג'רי פלוול נקראה ה-Moral Majority), ושהם זוכים לייצוג מופחת בפוליטיקה רק משום ש"האליטות" בהוליווד, באקדמיה ובמערכת המשפט הן ליברליות. כעת מסתבר שההנחה הזאת שגויה: רוב הציבור האמריקאי אינו שמרן, ולגבי דברים שונים אף ליברלי למדי.

ואם הניצחון של הלהט"בים לא מספיק, בא הסקר של לפני שבוע במכון Pew והראה שהנצרות הממוסדת בארה"ב במשבר. יותר ויותר אמריקאים בוחרים לא להזדהות עם אף זרם נוצרי.

מה לעשות? על פי לינקר בקרב הימין הדתי השמרני נשמעים קולות שמדברים על התכנסות והתבצרות. זו "הברירה הבנדיקטנית" שמזכירה את בנדיקטוס הקדוש, מייסד מוסד הנזירות הנוצרי, שהראה שניתן לשמור על הגחלת האמונית בזמנים קשים על ידי נסיגה מהחברה הדקדנטית והקמת מוסדות דת מתבדלים.

לינקר מציין שבעוד שבעבר חשבו במחנה שלו שהדגם הדמוקרטי הצרפתי, זה שמדיר את הדת מהמרחב הציבורי, אינו תקף לגבי ארה"ב, שהיא דמוקרטיה דתית למדי, כעת מתגבשת הדעה שכל מדינה דמוקרטית מודרנית מסוכנת לדת ומעודדת חילון.

לנו בישראל של 2015 זה אולי נשמע מופרך, אבל אין ספק שזה נכון. עם זאת, צריך לסייג: בדגש על "דמוקרטית", ובלי לשלול תופעות של דתיות פרטית, ואף גלים של התעוררות דתית, כפי שכבר היו בארה"ב בעבר, וסביר שעוד יהיו. הדמוקרטיה מעודדת חילון, אבל היא לא מובילה לאתאיזם כללי ולא למחיקת הדת. והיא גם לא מייתרת אופי תרבותי: ארה"ב לא תהיה צרפת. אבל היא כנראה גם לא תהיה החלום האוונגליסטי של "אומה נוצרית".

הבלתי מזוהים דתית – הקבוצה השניה בגודלה בארה"ב

pewסקר שפרסם מכון Pew מגלה ירידה דרמטית במספר ושיעור הנוצרים בארה"ב, ועליה לא פחות דרמטית בגודל הציבור "הבלתי מזוהה", כלומר אלה שלא מגדירים את עצמם כשייכים לשום כנסייה או זרם דתי.

בעוד שב-2007 היו הבלתי מזוהים הקבוצה הרביעית בגודלה, לאחר שהם צמחו והפרוטסטנטים והקתולים צנחו, הם כעת הקבוצה השנייה הגודלה בארה"ב, בשיעור של כמעט 23% מהאוכלוסייה. רק הפרוטסטנטים האוונגליסטים לפניהם, עם 25.4%, אבל במגמת ירידה. הדת הממוסדת בארה"ב במשבר, והוא נוגע לכולם: לבנים, היספנים, גברים, נשים, רפובליקנים ודמוקרטים.

למה? ראשית, משום שהדור הצעיר לא מעוניין להשתייך למסגרות דתיות. ככל שהאמריקאי צעיר/ה יותר, כך הוא/היא פחות מזדהה עם זרם מסויים (זה כמובן לא אומר שהוא/היא אתאיסט/ית). אבל זה לא רק זה. גם בקרב מבוגרים נמצאה נטישה של המסגרות הממסדיות של הדת. הסיבה לכך היא אתוס אינדיבידואליסטי ואקספרסיביסטי המבכר את הרגש והחוויה על פני המסורת והממסד כמקורות של סמכות ומשמעות דתית. אבל זה סיפור ארוך וגדול.

התחילו הדיונים בעניין נישואים חד מינים בבית המשפט העליון בארה"ב

בית המשפט העליון בארה"ב שמע אתמול טיעונים משני הצדדים בדיון על נישואים חד-מיניים, לקראת ההכרעה ביוני. הדיון נגע לשאלת הגדרת מוסד הנישואים – האם הוא מוגדר מראש כנוגע לאיחוד של שני מינים, או יכול להכיל איחוד של שני אנשים מאותו מין.

ממשל אובמה שלח נציג מטעמו שביקש מבית המשפט להכיר בנישואים חד-מיניים כחלק מההבטחות להגנה שווה של החוק (התיקון ה-14 לחוקה). "בעולם שבו זוגות הומוסקסואלים ולסביים חיים בפתיחות כשכנים שלנו ותורמים כחברים שווים בקהילה, אי אפשר להגן – פשוט אי אפשר להגן – על ההצעה לשלול מהם את הזכות להשתתף במוסד הנישואים", אמר.

זרמים דתיים שונים שלחו הודעות לבית המשפט בגנות או בזכות השינוי. בין הזרמים שתומכים בהכרה בנישואים חד-מיניים: הכנסייה האפיסקופלית, הכנסייה היוניטרית, והיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית. הכתבה הזאת מזכירה שלפני מלחמת האזרחים זרמים דתיים שונים תמכו בעבדות על בסיס ציטוטים מהמקרא, ואילו אחרי שהעניין הוכרע ידעו הזרמים הדתיים לפרש מחדש את כתבי הקודש. כך לכאורה יקרה גם הפעם.

37 מדינות בארה"ב, כלומר רוב גדול של מדינות האיחוד, כבר מכירות בנישואים חד-מיניים, וכ-70% מהאמריקאים כבר חיים במדינות שמכירות בהם. השאלה היא רק האם האיחוד כזה יהפוך לזכות שתזכה להגנת הממשל הפדרלי, ושמדינות באיחוד לא יהיו יכולות לחוקק נגדה. השאלה היא עקרונית: האם מדובר בזכות אזרחית יסודית.

כנראה שהשאלה הזאת תענה בחיוב עוד חודש וקצת. כתבה ארוכה ב-politico מסכמת את "המהפכה של שוויון בנישואים" כצעד האחרון בשרשרת שמבצרת את זכויות האזרח של האמריקאים, אחרי הפמיניזם והשוויון לשחורים, וממליצה לכל מאבק לזכויות בחמישים שנים הבאות ללמוד מהפעילים הלהט"בים איך לעשות את זה כמו שצריך.