כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:

 

כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.

 

בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.

 

ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.

 

48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.

 

ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).

הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.

ביוגרפיה חדשה של הרב קרליבך, כמה פכים מלבבים

ביוגרפיה חדשה של שלמה קרליבך (הוצאת ידיעות ספרים) שכתב הרב ד"ר נתן אופיר מנסה לסכם ולחדש על חייו של אחד הרבנים שהשפיעו השפעה ניכרת על היהדות במאה העשרים. לא קראתי את רובה עדיין, אבל היא מלאה פרטים מעניינים. הנה כמה פכים מלבבים מהספר:

 

באוגוסט 1989 הזדמן ר' שלמה להיפגש עם כשלושים 'נשות הכותל'. הוא שמע על ההתקפות והעלבונות שספגו בניסיונותיהן להתפלל בכותל וביקש לעודד אותן. בקלטת מאותו אירוע ניתן לשמוע אותו מצדד בזכויותיהן: 'לו הייתי הרב הראשי לישראל, הייתי מכנס את כל הרבנים יחדיו ומתייצב עם פרחים כדי לקדם את פניהן של הנשים הקדושות הבאות להתפלל בכותל. (עמ' 233)

 

מחר, אגב, יש תפילה של נשות הכותל בכותל. חשבו כמה פעמים שמעתם שכל מה שהן רוצות זו פרובוקציה, כאשר הנשים האלה באות כל חודש כבר עוד מעט 30 שנה – וסופגות עלבונות.

ועוד: 1969, פסטיבל וודסטוק. מגיע גורו הודי מפורסם דאז (היום כבר לא ממש מוכר), סוואמי סאטצ'יטאננדה ונושא דרשה + מנחה מדיטציית מנטרה מול הקהל הקדוש. קרליבך זועק:

מדוע הגיע סוואמי סאטצ'יטאננדה ולא הרבי מליובאוויטש? היה זה געוואלד לו היה מגיע הרבי. הוא היה משפיע על דור שלם. אבל הרבי בחר להיות הרבי של החסידים שלו בלבד. (עמ' 89).

 

והנה חידוש שמביא המחבר: מקובל במחקר שניסיונות מאורגנים להחזיר בתשובה יהודים התחילו בסוף שנות הארבעים. זה אולי נשמע מוזר, אבל יהודים שומרי מצוות לא תיארו לעצמם לפני הזמן הזה שיש סיכוי לשכנע חילונים להתחיל לקיים מצוות. חלוצי ההחזרה בתשובה היו – אולי זה לא מפתיע – חב"ד, ובאופן ספציפי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, שיזם את פעולות ה"קירוב" הראשונות. על פי פרופ' יעקב אריאל, שכתב על הנושא כמה מאמרים, היו אלה קרליבך וחברו הרב זלמן שחטר-שלומי שהיו הראשונים שנשלחו על ידי אדמו"ר חב"ד השישי, הריי"ץ, לקמפוסים באוניברסיטאות על מנת להכניס יהודים שאינם שומרי מצוות תחת כנפי השכינה. ניתן לומר שהם בעצם היו ה"שלוחים" הראשונים של חב"ד.

 

והנה, אופיר קובע שהיו שלוחים עוד לפני קרליבך ושחטר-שלומי. על פי אופיר השלוחים הראשונים יצאו כבר ב-1943 "לעשר ערים במדינת ניו-יורק ובקיץ 1944 גם לקליפורניה. בקיץ 1948 כבר פעלו עשרים שלוחים בכמאה ערים בארה"ב." (עמ' 43). אמנם, קרליבך ושחטר-שלומי היו הראשונים שנשלחו אל קמפוסים, כדי להשפיע על סטודנטים יהודיים. קודמיהם נשלחו אל מרכזי ערים כדי לעודד שמירת שבת וכשרות בקהילות. לכן אי אפשר לומר שהזוג, שעתיד להשפיע באופן משמעותי על יהדות ארה"ב, לא היה חלוצי בכלל, ואריאל צודק שהם עמדו בתחילת מפעל ההחזרה בתשובה ממש. אבל מסתבר שהיו שלוחים לפניהם.

לבנים בארה"ב דתיים פחות – ולאומנים, גזענים ומתים יותר

הכתבה הזאת של טלי קרופקין מספרת סיפור גדול. במרחבים הלא-עירוניים של ארה"ב תוחלת החיים של הלבנים בירידה. רבים מהם דועכים אל תוך משככי כאבים ואלכוהול. הסיבה אינה עוני או חוסר השכלה גבוהה, שכן תוחלת החיים של קבוצות אחרות, של שחורים והיספאנים, שעניות וכו' לא פחות, עולה. מה יכולה להיות אפוא הסיבה?

"החוקרים מפרינסטון מתמקדים במחקרם החדש דווקא בגורם אחר לתמותה מסוג זה — קריסת מערכות התמיכה, שסייעו בעבר ללבנים העניים בארה"ב להתגבר על תקופות של שפל כלכלי. בין המערכות הללו, שחדלו לתפקד בשנים האחרונות, מונים קייס ודיאטון את איגודי העובדים, שנחלשו משמעותית בד בבד עם התפוגגות המפעלים שעברו לחו"ל, את מוסד הנישואים ואת הכנסייה."

בקיצור, התפוררות המסגרות החברתיות והדתיות ממובילה את הלבנים, שעל פי הכתבה גם מוסד המשפחה ספג אצלם מכה אנושה, אל מותם. אין להם תמיכה חברתית. משום מה החוקרים לא מבינים זאת עד הסוף: "החוקרים מתקשים להסביר באופן מלא את הפער בין הלך הרוח בקרב הלבנים ובין כל היתר." מה קשה להסבר? השחורים וההיספאנים דתיים יותר, והמשפחות שלהם מגובשות יותר. או במילים אחרות, האתוס האינדיבידואליסטי של החברה הצפון-אטלנטית עדיין לא פירק לגמרי את המרקם המסורתי של תודעותיהם ומשפחותיהם.

כל זה קשור גם לעלייתו של טראמפ. במאמר מצויין ב-Atlantic הביא פיטר ביינרט לאחרונה נתונים על הדלדלות הדת בקרב לבנים רפובליקאים, דבר שרק הקצין את עמדותיהם לגבי זרים. הנה:

• שיעור הרפובליקאים ללא זיהוי דתי מוגדר שילש את עצמו מאז 1990.
• רפובליקאים לבנים שהפסיקו להגיע לכנסייה יחזיקו ב-19% פחות מאשר כאלה שהולכים לכנסייה ש"החלום האמריקאי עדיין תקף".
• ככל שאתה פחות בכנסייה, כך אתה יותר מתנגד להגירה לארה"ב.

ביינרט מסכם: "כששמרנים עוזבים את הדת הם משרטטים את גבולות הזהות שלהם מחדש, והפעם ממעיטים בערכם של מוסר ודת, ומדגישים את חשיבותם של גזע ולאום."

הנה לכם כמה מחשבות על חשיבותן של דת ומסורת עבור איכות החיים וצביונם הערכי.

אופציית בנדיקטוס – נצרות בנסיגה?

לאחרונה יצא לאור ספרו של Rod Dreher, הוגה נוצרי ועורך במגזין The American Conservative, תחת הכותרת The Benedict Option, כלומר האפשרות, שבעיני דרהר היא מומלצת עבור נוצרים, לסגת מהחיים הציבוריים, כמו בנדיקטוס, שנחשב לאבי מוסד הנזירות הנוצרי. בקצרה, דרהר חושב שבמצב הנוכחי של התרבות המערבית הדרך היחידה להיות נוצרי נאמן היא לפרוש מהכלל ולהקים קהילות שפניהן פנימה.

 

על פי דרהר הליברליזם והחילון, המופגנים בעיקר בנורמות של מין חופשי, קבלת להט"ב, וסגידה לכסף והצלחה כלכלית, נחלו ניצחון מוחץ במערב, כולל בארה"ב. עלייתו של טראמפ בעיניו חסרת משמעות. קשה לראות בטראמפ שמרן, עוד פחות נוצרי מאמין, ועל פי דרהר כל שיתוף פעולה איתו רק יזיק לכנסייה. טראמפ בסך הכל קנה למאמינים עוד מעט זמן, טוען דרהר, לפני שחלקים גדולים מהחברה סביב יהיו בלתי עבירים עבור נוצרים.

 

דרהר אפוא טוען שיש לוותר על מוקדי הכוח של הנצרות בפוליטיקה האמריקאית, בעיקר במפלגה הרפובליקאית כמובן. על הנוצרים להבין שהם הפכו להיות מיעוט, ולהתנהג בהתאם: לסגת לקהילות הומוגניות, לשקוד על טיפוח מוסדות חברתיים ותרבותיים משלהם, ולהחזיק מעמד במצב של גלות פנימית עד שהתרבות המערבית הקלוקלת תקרוס לתוך עצמה מתוך היפר-אינדיבידואליזם או סתם משבר כלכלי.

 

דרהר, למשל, טוען שעל הנוצרים לשלוח את ילדיהם רק לבתי ספר נוצריים פרטיים, וחושב שכדאי ללמוד מהיהדות האורתודוקסית בארה"ב איך היא מתמודדת עם היותה מיעוט בתוך תרבות שמאיימת על ערכיה.

 

הקישור הזה הוא לכתבה במגזין האטלנטיק, ואילו בקישור כאן תמצאו ראיון עם דרהר, בו בין השאר הוא נשאל האם אין כאן בעצם בגידה באתוס האמריקאי של פלורליזם, קבלת השונה וכור ההיתוך. הוא עונה שאולי, אבל שיותר חשוב להיות נוצרי מאמריקאי.

 

אז זהו. רק שתדעו שלא רק אתם מרגישים שתפיסת העולם שלכם מאויימת.

הקשר בין גיוון דתי לחילון וחשיבותו של לבוש מסורתי מעיק

לבוש דתי או מסורתי בוטה, כמו בורקיני על החוף או כמו שטריימל באוגוסט בישראל, ממכוון תמיד ליותר מאשר מטרתו המוצהרת ("צניעות" או חגיגיות). הוא תמיד גם מסמן נבדלות, כלומר את היותו של הלבוש כך חלק מקבוצה מתבדלת. לבוש כזה תמיד כרוך במאמץ מסויים, לפעמים ממש בקושי רב מצד הלובש אותו, ועצם הנכונות להתאמץ מאותתת שאותו אדם מתעקש להשתייך לקבוצתו, ולא לכלל. מדובר במעין חיסון כנגד הזדהות עם הכלל. זהו קיר תרבותי שמבדיל בין חוץ לפנים. גבול. כך המוסלמים בצרפת וכך החרדים בישראל.

 

האלטרנטיבה היא חיים בהן נקודת הייחוס הבסיסית היא הכלל. אדם יכול להיות דתי (נוצרי, מוסלמי, יהודי) כמובן, אבל הוא קודם כל צרפתי (או ישראלי, או אמריקאי). כך זה כמובן עבור רוב האנשים בצרפת או בישראל או בארה"ב. וכשזה קורה, כמו שטוען המאמר להלן, יש ככל הנראה סיכוי טוב להפחתה של הפעילות הדתית.

 

זאת ממש לא טענה חדשה, אבל המאמר מביא עוד ראיות לקורלציה בין גיוון דתי בחברה לבין חילון גובר והולך. בגדול, ככל שמדינה בארה"ב מגלה גיוון דתי גדול יותר (סוגים של נצרות + יהדות + אסלאם + הינדואיזם וכו') כך יש פחות פעילות דתית, ויותר אנשים שמצהירים שהם לא דתיים. כמובן, קורלציה אינה בהכרח סיבתיות, וייתכן שיש סיבה אחרת לקשר בין גיוון דתי לחילון, אבל יש גם הגיון במחשבה שכאשר אנחנו שכנים של אנשים מדתות שונות, ומסתבר לנו שהם בסך הכל בני אדם כמוכם, ואולי אפילו נחמדים וטובים, אנחנו פחות משוכנעים באמת הנצחית של הדת שלכם בלבד, וייתכן שתהפכו לפחות אדוקים במנהגיה.

 

וזאת, כאמור, אחת הסיבות לחשיבותה של התבדלות עבור קבוצות דתיות שונות, ומתוך כך לחשיבותו של לבוש דתי או מסורתי בוטה (ואף מעיק). ומתוך כך לחשיבות שרואה מדינה בעלת אתוס חילוני מיליטנטי לאסור לבוש כזה.

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.

 

2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

הרגש הדתי של ברני סנדרס

לפני כמה ימים אמר ברני סנדרס שהדת היא "עקרון מנחה" בחייו, ושהוא "לא היה מתמודד על הנשיאות אם לא היו לי רגשות דתיים ורוחניים משמעותיים מאוד". ההצהרה אכזבה כמה אתאיסטים שקיוו שסוף סוף יהיה מתמודד רציני לנשיאות שיודה שאינו מאמין. עם זאת, מי שיקשיב להמשך דבריו של סנדרס יגלה אמונה דתית (או למעשה, רגש דתי) מאוד מופשטת, בהחלט לא תאיסטית, שמסתכמת בקביעה שכולנו רקמה אנושית אחת חיה.

מידת הדתיות בארצות העולם

מכון Pew שחרר נתונים לגבי שיעור התושבים המעידים כי "הדת חשובה מאוד בחייהם". כפי שניתן לראות ארה"ב מעט מתחת לנתון החציוני של על המדינות עם 53%, נתון גבוהה עבור מדינה מתועשת ועשירה, אבל עם ירידה מ-56% מאז 2007.

 

ישראל עוד יותר נמוך עם 34% (על פניו קשה לי להאמין שזה משקף את האמת), והרשות הפלסטינית גבוה הרבה יותר עם 74%.

 

בכלל, מדינות מוסלמיות (ועניות) תופסות את הפסגה ומדינות נוצריות (ועשירות) את התחתית. תמונת הראי של ארה"ב מבחינת החריגות היא טורקיה, שנמצאת בדיוק מעליה אבל הרבה מתחת למדינות מוסלמיות אחרות.

פגישה עם נשיא מכללה אוונגליסטית

נפגשתי אתמול בירושלים לארוחת ערב עם נשיא מכללה אמריקאית אוונגליסטית. אולי ה-מוסד ה-אוונגליסטי ללימודים גבוהים בארה"ב. מוסד פרטי, ותיק, שכל מוריו אוונגליסטים ושתלמידיו מגיעים מלמעלה מחמישים זרמים נוצריים שונים כדי ללמוד "תורה ומדע" בגרסה הנוצרית.

שאלתי אותו על ההתפתחויות האחרונות בארה"ב: ניצחון המאבק של הלהט"בים לנישואים חד-מיניים, והסקר האחרון של מכון Pew שהראה ש"הבלתי מזוהים" דתית גדלים והולכים, וכבר הקבוצה השנייה בגודלה בארה"ב, אחרי האוונגליסטים. בקיצור, ארצות הברית הופכת פחות נוצרית-שמרנית, הן ערכית והן דמוגרפית.

הוא אמר שהמגמות האלה ידועות להם כבר שנים רבות. נכון, עכשיו הדברים עולים על פני השטח ועלולים להבהיל. ההנחה שלו היא שבית המשפט העליון יאשר ללא ספק נישואים חד-מיניים עד סוף החודש. מצד שני הוא מחזיק שהאוונגליסטים עצמם לא נחלשים דמוגרפית, גם אם סביבם הכל משתנה.

לכן האסטרטגיה שלהם, הוא אמר, הוא להעביר כל עוד אפשר כמה שיותר חוקים שיגנו על הנוצרים המאמינים, הפעם כמיעוט. כלומר אין ניסיון להשפיע על המדינה כולה, אלא לאפשר למי שמאמין להגן על אמונתו. לבנות איים של אמונה-מוגנת. כמו החוק שעבר לאחרונה באינדיאנה, שמאפשר בתנאים מסויימים (ולא קלים) לנותני שירותים לסרב לתת אותם לפעילויות שנוגדות את אמונתם.

אני כמובן סיפרתי לו, כתמונת ראי, על רודנות הרבנות הראשית והשינויים הדמוגרפיים בישראל. אבל רק שתדעו: מעבר לאוקיינוס המאמינים הם שמרגישים תחת מצור.