במוסף "7 לילות" שיצא שלשום ניתן למצוא ראיון עם אקי אבני (מאת רונה קופרבוים ורז שכניק). בין השאר הוא מדבר שם על שר החוץ ליברמן ואומר:
[ליברמן] הוא האיש הנכון במקום הנכון. אני אומר שנמאס מהמדיניות המתנצלת על הקיום שלנו, על המהות שלנו, על זה שאנחנו פה. […] מדינה כמו ישראל צריכה להיות הרבה יותר ברורה במדיניות החוץ שלה, כמו סימן קריאה. אני מאמין בקארמה של ישראל וירושלים, אני לא חושב שמישהו יכול להזיז אותנו מפה. אני מאמין במדינת ישראל חזקה ואני מאמין בסלוגנים של ליברמן. […] המציאות של מדינת ישראל עם אזרחיה היא בעייתית. היא לא חד-משמעית. זו הקארמה של המקום וזה לא ישתנה אבל אם אתה פה אז תיתן את הכל.
גלבוע פלבניק, שהפנה אותי אל הטקסט הזה, כתב לי יפה ש
לכאורה יש פה טקסט קלאסי של מי שמבקש מנהיג חזק (סטייל סטאלין) ועמידה על הכבוד הלאומי. לא חסרים כאלו במקומתינו. גם התובנות על הייחודיות של ארץ ישראל לא חדשות. מה שמרתק אותי הוא דווקא השילוב של ה'קארמה' לתוך המארג הזה. כנראה בעידן שבו לדבר על 'קדושת ירושלים' ו'שכינת ה' בציון' נחשב לאנכרוניזם ואילו לדבר על 'חשיבות ירושלים ללאומיות הישראלית' נשמע כמו 'המחנה החשוך' או סתם כזקן טרחני. [על כן] יש פה סטארטפ שמעניין איך הוא יתפתח – מעתה לא 'קדושת ירושלים אלא 'הקראמה של המקום' הם שמצדיקים מאבק חסר פשרות.
אני מסכים עם גלבוע. ייתכן אף שהעניין הוא לא (רק) חוסר רצונו של אבני להיתפס כחשוך, אלא משוה הרבה יותר פשוט אבל מהותי: אבני גדל כחילוני. להתחיל לדבר על הבטחתו של ה' לאברהם, או על דוד המלך, נראה לו לא רק אנכרוניסטי אלא לדעתי אפילו חסר מובן. אלו מילים חסרות משמעות עבורו. "שכינה", "שיבת ציון" ואפילו "הכותל" פשוט אינם חלק מהלקסיקון של אבני. כלומר אבני (ניתן לו קרדיט שהוא לא סתם אתנוצנטרי) אוהב את ירושליים ואת עמו, אבל אין לו שפה להביע אהבה זו. הוא נזקק ליבא מונחים מהמזרח (הסַפָק הוא הניו-אייג' כמובן) כדי לסדר לעצמו בראש ובפה את תמונת עולמו.
ודבר אחרון על משפטו המצוטט האחרון של אבני: "אם אתה פה אז תיתן את הכל". השאלה באמת היא אם אתה פה, והרי אבני ניסה את מזלו בארה"ב, ואני מנחש שאם היה מצליח לא היה חוזר לארץ. בכלל, קצת לפני דברים אלה הוא אומר ש"אני רואה את עצמי שחקן בינלאומי, אני לא רואה את עצמי שחקן ישראלי. […] כישרון יכול לעבוד בכל מדינה". אז שיהיה בהצלחה בחו"ל, גבר.
מינים 