אקדמיה

על שירת נשים, אוניברסיטאות, והיגיון ההלכתי

אוניברסיטת בר אילן לא איפשרה לנשים לשיר בטקס יום השואה. אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה בה אני מלמד, השכירה אולם לעמותה פרטית שלא תיתן לנשים לשיר בטקס יום הזיכרון. בכל מקרה מדובר בשערוריה שמשלבת חוסר חשיבה עם ריק ערכי.

שמיעת שירת נשים אסורה על פוסקים מסויימים, ומותרת על פי אחרים. אנחנו יודעים שכבר עשורים שלמים שהרבנים הראשיים משתתפים בטקסים ממלכתיים ולא קמים ויוצאים כאשר נשים שרות. אנחנו יודעים שבמשך שנים היתה שירת נשים בטקסים שונים, גם באוניברסיטת תל אביב. מדובר אפוא בחומרה שתפסה לה מקום בזמן האחרון.

חשוב לומר: גם אם זו היתה הלכה פשוטה ומקובלת על הכל לא היינו מסכימים להכילה במרחב הציבורי. רשות הרבים לא יכולה לסבול אפלייה כלפי איש, ודאי לא כלפי חצי מהאוכלוסייה. הקביעה שיש בשירת נשים משהו מה"ערווה" רק מוסיפה סיבה לדחות את המנהג הזה מכל וכל, על חוסר הכבוד שלו כלפי נשים. בדיוק באותו אופן לא נסכים לכפות צורת לבוש "צנועה" על נשים במרחב הציבורי ונסרב למצב בו כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים של מישהו נשים לא תורשנה ללמד בכיתות. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אבל כאמור, כאן אפילו לא מדובר בהלכה קונצנזואלית. וזה חשוב מפני שזה קשור להגיון הפנימי של ההלכה. ההגיון הזה מושתת על התפתחות מתמדת בווקטור של דקדקנות, עם נטיה (בזמננו, בשונה מהעבר) להחמרה. ההלכה, אם נדמיין אותה כאורגניזם מתפתח, תופסת נושא מסויים ומיישמת בנוגע אליו מנגנון של הפרייה וריבוי, עד שהיא מנפחת אותו לכדי קן עשיר של חוקים והגבלות.

אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה (באמת, אפשר. יש בזה יופי), אבל בכל מקרה יש להבין שזה תהליך שמתרחש רק כאשר יש לו מקום. האורגניזם הזה לא נכנס לאיפה שחסום. לכן הדרך למנוע את הרחבת ההלכה אל מקומות של דיכוי נשים (או זרים) היא פשוט לעמוד על המשמר ולהתעקש על הערכים שחשובים לנו. במקרה כזה ההלכה לא תקפא, אל דאגה. היא פשוט תתפתח לכיוונים אחרים.

אם אוניברסיטת תל אביב לא התעקשה ולא עמדה על המשמר האשמה היא כולה שלה. כך גם עם אוניברסיטת בר אילן כמובן. הציבור הליברלי, דתי ושאינו, חייב ללמוד להגן על הערכים שחשובים לו. אולי בראשם הוא השוויון לפני החוק ואיסור על אפלייה. לא נאפשר לנשים להיות מודרות מהמרחב הציבורי ומכל פעילויותיו. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אנקדוטה היסטורית על טרור יהודי

לאחרונה יצא הספר 'אבני דרך' המוקדש לצבי יקותיאל עם פרישתו מניהול מרכז זלמן שזר. יקותיאל יזם במרכז מפעלים רבים, ותחת ניהולו הפך אותו גם להוצאת ספרים חשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית (זה התחום לו מוקדש המרכז כולו). בהתאם לכך, בספר, בעריכת הפרופסורים עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן, מקובצים מאמרים רבים המתמקדים בנקודות היסטוריות שונות בדברי ימי ישראל. אביא כאן כמה מילים על מאמר אחד, מאת פרופ' מנחם פרידמן, שעוסק במחתרת חרדית שפעלה ערב קום המדינה.
פרידמן מספר במאמרו על המחתרת אל"י (ארגון לוחמי יהדות), שבשנים 1946-7 נאבקה לשמירה על צביון יהודי-הלכתי בין היהודים בירושלים. לצורך כך הם התנכלו, לעיתים באלימות, לנשים יהודיות שנראו מבלות עם חיילים בריטים וניסו כמה פעמים להצית בתי קפה שהיו פתוחים בשבת. כך למשל, הם הציתו את ביתן של אם ובת שיצאו עם בריטים והציתו את קפה "אמפייר" שפעל בשבת ליד כיכר ציון והיה מהפופולריים ביותר בירושלים.
חברי הארגון היו ברובם חרדים, אבל לא זכו לכל תמיכה מצד החברה החרדית, כולל מצד נטורי קרתא, על אף שרבים במשטרה חשדו שנטורי קרתא הם שעומדים מאחורי המעשים. חלק מהם היו חברים גם באצ"ל ובלח"י, אולם גם ארגונים אלה לא הסכימו לשתף פעולה עם אל"י. על פי פרידמן בדוחות ארגוני הביטחון אפשר למצוא דגש על מעמדם המרכזי של "יוצאי עדות המזרח" בארגון.
בין חברי הארגון היו הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, אז תלמיד בישיבת מרכז הרב ולימים הרב הראשי של חיפה; ומרדכי אליהו, אז תלמיד ישיבה, אחרי קום המדינה חבר בעוד מחתרת, 'ברית הקנאים', שביקשה להקים מדינת הלכה ותכננה להשליך פצצת עשן למליאת הכנסת, ולימים הרב הראשי לישראל.
srvrutil_getImg

מהנודע ביהודה לחתם סופר – מעט על ספרו החדש של מעוז כהנא

את השבת ביליתי בקריאה בספרו החדש של מעוז כהנא, 'מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן". הספר, עיבוד של הדוקטורט של כהנא (שזכה בלא פחות מחמישה פרסים אקדמיים שונים), עוקב אחרי דפוסים של פסיקת הלכה אצל הנודע ביהודה (הרב יחזקאל לנדא, 1713-1793) והחתם סופר (הרב משה סופר, 1762-1839).
 
לא אסכם כמובן את הספר כאן, ורק אומר שכהנא מראה כיצד הנודע ביהודה ניסה לערוך רציונליזציה של ההלכה על ידי הוצאת מרכיבים שהוא החשיב כזרים להלכה (קבלה ומנהגים שונים). החתם סופר, לעומתו, בחר במגמה של חזרה למקורות "זרים" שכאלה, כאשר הוא משקם את מעמדם של מנהגים ונותן מקום לעולם המיסטי. ובכל זאת האחרון הושפע מהראשון.
 
המעניין כאן הוא שבכך עוקבים שני הפוסקים הגדולים אחרי מגמות שהתחוללו באירופה באותה תקופה: הרציונליזציה של המהפכה המדעית והנאורות מחד, וה"חזרה" למיתוס ולמיסטיקה של הרומנטיקה. (אולי קצת חבל שכהנא לא מקדיש יותר לניתוח הקשרים הללו ולזיקה לעליית הסובייקט המודרני).
 
עוד מעניין עד כמה החתם סופר אכן היה אדם שעסק במיסטיקה. על פי כהנא החתם סופר, מי שנחשב אבי החברה החרדית, הושפע מאוד מהתפרקות הקהילות היהודיות והחילון שסביבו. הוא היה פסימי, ותלה את האסון מבחינתו באבדן המגע הישיר עם ההלכה. על פיו דווקא מסירת ההלכה לחכמים היא הבעיה, והיא גורמת לחוסר הסכמות ולהידלדלות שמירת המצוות. באופן אידיאלי כל אחד(!) מישראל משיג ישירות מלמעלה את ההלכה הנכונה ב"נבואה של חכמה". בינתיים חשב החתם סופר שהוא עצמו זכה למגע ישיר שכזה עם מקורות ההלכה ושפסיקותיו נובעות משם.
 
החתם סופר חשב שכאשר יגיע המשיח כולם יזכו לכך. הוא צפה שהמשיח יגיע בשנים 1809-1810, ואחרי שזה לא קרה חזה שהוא יבוא בשנים 1839-1840. הוא גם רמז שהוא רואה בעצמו מועמד לתפקיד.
 
הספר עשיר ביותר במידע ובניתוח מאיר עיניים. מומלץ לכל מי שמתעניין בתחום.
nod

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר בשבוע שעבר, תחת הכותרת "'אין כל צורך לתקן את העולם': קבלה וזוהר בתנועות נאו-קבליות". אני מדבר על השינויים בתפיסת הקבלה בקבלת הרב אשלג וממשיכיו. מגיבים על דברי פרופ' יהודה ליבס, פרופ' ארתור גרין, פרופ' בועז הוס ופרופ' משה אידל.

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.

בעיני אלוהים ואדם: האדם המאמין ומחקר המקרא

הספר הזה הוא קודם כל אמיץ. לבד מזה הוא חיוני, ולבסוף, לפחות על פי מה שהספקתי לקרוא, הוא טוב. מדובר בטיפול מקיף ראשון של הציבור הציוני דתי בישראל במחקר המקרא. כמו אותו פיל מטאפורי באמצע החדר, מחקר המקרא הוא אותו סוד גדול – אבל ידוע לכל – שאסור לדבר עליו בחברה הדתית (כלומר, לבד מלומר שהוא מופרך מיסודו, משה אמת ותורתו אמת). ככה נראה טאבו.

והנה הספר הזה, הערוך וכתוב על ידי אנשי רוח ורבנים ציונים-דתיים, מעז לגעת בטאבו ולשים את הדברים על השולחן: יש מחקר מקרא, יש לו תובנות מעניינות שאי אפשר להתעלם מהם, יש צורך להפנות מבט ישיר – וישר – אל הממצאים ולדון בהם.

הספר, שנערך על ידי הרב יהודה ברנדס, ד"ר טובה גנזל וד"ר חיותה דויטש​, מביא שלל מאמרים על ההתמודדות עם מחקר המקרא מאקדמאים ורבנים (תמר רוס, יובל שרלו, חננאל מאק, עמית קולא, אביה הכהן, ‎יעקב מדן​, חגי משגב ועוד) ועוסק במגוון נושאים, ביניהם מעמדה של ההתגלות בהר סיני, המוסר המקראי, וההקשר ההיסטורי של המקרא.

עוד לפני המאמרים השונים מובאת אסופת מקורות הפורשת בפני הקורא את ההתייחסויות השונות של חכמים ורבנים מהעבר, שכולן מערערות על המובן מאליו שהתרגלנו אליו. הנה למשל ציטוט מאת רש"י: "דמתחילה נכתבה מגילת בראשית, והדר מגילת נח, והדר מגילת אברהם" – דהיינו התורה לא ניתנה כולה למשה על הר סיני, אלא נכתבה כבר מגילות מגילות קודם. הנה עוד ציטוט מפי הרב אליהו בן אמוזג על אותו עניין: "שקודם משה היו ספרים או מגלות, וסופר בהם לדור אחרון מעשה האבות הקדמונים וקורותיהם, ומהם לוקטו ספרי התורה." מסתבר שפעם היה יכול רב לומר את זה בברור.

האסופה מלאה בעוד ציטוטים רבים, חלקם מדהימים ממש, של אושיות "תורניות" בהחלט שלא חשבו שחובה להאמין שכל התורה כולה ניתנה קומפלט בהר סיני.

כפי ש אריאל סרי-לוי​ כתב בביקורתו המצויינת על הספר במוסף 'ספרים' של הארץ (בתגובות):

[הספר] למעשה מכשיר את "ביקורת המקרא" לבוא בקהל. מאמרים של רבנים רבי השפעה, המחזיקים בתפקידי מפתח במוסדות החינוך ובדעת הקהל של הציונות הדתית, כמו יהודה ברנדס, יובל שרלו ויעקב מדן, שזורים כאן במאמרים של חוקרי מקרא ממוסדות אקדמיים. מה שהיה עד כה נחלתם של יודעי דבר בלבד נעשה כאן רשמי. במובן הזה, הספר עתיד להשפיע גם על מי שכלל לא יקרא בו: עצם פרסומו הוא בבחינת גילוי דעת, האומר שיש דרך ליישב בין חקר המקרא לבין הנאמנות לתורה.

קשה לי להבין איך אדם בעל יושר אינטלקטואלי בסיסי יכול לפסול את כל תגליות מחקר המקרא. אפשר אולי לערער על אסכולה כזאת או אחרת, אבל להתעלם באופן קטגורי מהגילויים מאירי העיניים, הפילולוגים והארכיאולוגים, משול לדעתי לעיוורון מרצון. הספר הזה, על כן, הוא כמשב רוח רענן. לעורכים ולכותבים מגיע ישר כוח גדול.

Scan10113

יום עיון לרגל הקמת האגודה הישראלית לחקר הדתות

ביום שלישי הקרוב, 13 באוקטובר, ל' בתשרי, תוקם באוניברסיטת תל אביב האגודה הישראלית לחקר הדתות. לרגל ההקמה (בעצם ההקמה מחדש, היא כבר היתה פעם וחדלה) ייערך יום עיון אשר יוקדש לנושא 'מיסטיקה וחקר הדתות'. במסגרתו אתן הרצאה תחת הכותרת "פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה". הנה הלו"ז המלא:

10:00: התכנסות וכיבוד קל.
10:30-12:30: מושב תימתי מס' 1.
12:30-13:30: הפסקת צהריים.
13:30-15:30: דברים לזכרו של פרופ' צבי ורבלובסקי ז"ל, ייסוד האגודה ובחירת נשיא.
15:30-15:45: הפסקה קצרה.
15:45-17:30: מושב תימתי מס' 2.

• מושב מס' 1
יו"ר: ד"ר איתמר תיאודור (המכללה האקדמית צפת ואוניברסיטת חיפה)
1) פרספקטיבה מיסטית כאתגר לחשיבה דתית בינארית פרופ' שרה סבירי (האוניברסיטה העברית)
2) השערות על הופעת הדת בהיסטוריה: מצבי תודעה מיוחדים לעומת מנגנונים אוניברסליים פרופ' בנימין בית הלחמי (אוניברסיטת חיפה)
3) מבט אקדמי על ניו אייג' ודתות עכשוויות – מיפוי שדה המחקר והאתגרים העומדים בפניו ד"ר מריאנה רוח-מדבר (המכללה האקדמית צפת ואוניברסיטת תל אביב)

• מושב מס' 2
יו"ר: ד"ר רונית מרוז (אוניברסיטת תל אביב)
1) מאינקרנאציה לאוניו-מיסטיקה: מגמות חדשות במחקר המיסטיקה היהודית ד"ר אדם אפטרמן (אוניברסיטת תל אביב)
2) מיסטיקה בין מזרח ומערב – בעקבות הוידויים המיסטיים של מרטין בובר ד"ר חנוך בן פזי (אוניברסיטת בר אילן)
3) פרקטיקה מדיטטיבית וחוויה מיסטית: טיפולוגיה ד"ר תומר פרסיקו (אוניברסיטת תל אביב)
4) מודל הפעולה המיסטית בדת ההינדואית ד"ר איתמר תיאודור (אוניברסיטת חיפה והמכללה האקדמית צפת)
יום העיון יערך בבניין גילמן חדר 496, והוא פתוח לקהל הרחב.

כנס: מזרח ומערב בעת החדשה

בשבוע הבא תקיים האקדמיה הלאומית למדעים סימפוזיון בנושא "מזרח ומערב בעת החדשה – מפגשים, קונפליקטים ודימויים". אדבר שם במושב השני, 13:45-16:00, בהרצאה תחת הכותרת "רוח קדם: מִזרוח המערב כמעבר לדת כאתיקה".

2015-03-01_090754

כאן באתר האקדמיה הלאומית למדעים
כאן כל התוכניה בפידיאף

גרשם שלום בין ברלין לירושלים

Scan100323

הגיע לידי ספר חדש על גרשם שלום, שנראה מרתק. "מברלין לירושלים ובחזרה" (כרמל) מתכתב עם הביוגרפיה של שלום, "מברלין לירושלים", ומציע ששלום לעולם לא התנתק ממולדתו, וככל שעברו ימיו אף "עבר תהליך של אכזבה והתפכחות מן החלום הציוני שלו", כלשון אחורי הכריכה. הספר הוא הרחבה של מחקר הדוקטורט של נועם זדוף, אורכו קרוב לחמש מאות עמודים, והוא כולל חומר ארכיוני שטרם נחשף.

את עיניי שבו מיד הפרקים העוסקים במפגשי "אראנוס" (Eranos) המפורסמים. אלו מפגשים שהחלו ב-1933 בשוויץ, וכללו את גדולי חוקריהדת בעולם. הם מזוהים מאוד עם קארל יונג, אבל כללו ענקים כד.ט. סוזוקי, פאול טיליך, מירצ'ה אליאדה, ועוד ועוד. בקיצור, מפגש פסגה (וחלום רטוב) של כל המי ומי בחקר הדתות. וכמובן, גם את שלום, כחוקר הקבלה והמסורת המיסטית היהודית הבכיר הוזמן.

להלן קטע נהדר ובו ציטוט גלוי לב של שלום. שלום למעשה מודה כאן שהעניין שלו, כמו של רבים אחרים שם, אינו מחקרי גרידא. שהם מתעניינים בדת מהכיוון ה… דתי. למעשה, עבורם המחקר הוא צורה מודרנית של דתיות, של דרך רוחנית. בחינת הדת או המסורת המיסטית בכלים הרציונלים-נטורליסטים היא עבורם דרך להשוות בין דתות, לזקק את המהות הנעלמת שביניהן, ועל ידי כך להבין טוב יותר מהי "דת", מהי "רוחניות", מהי "האמת" על האלוהים, היקום וכל השאר.

וסוד גלוי למדי הוא שחוקרי דת רבים, גם כיום, מתעניינים במושא מחקרם יותר מאשר בעניין אקדמי גרידא. ראו איך שלום מנסה לתאר את המבצע העדין הזה.

Scan100282

אלוהים ומפלצת הספגטי המעופפת

פולמוסים על קיומו של אלוהים הם לדעתי דרך מגוחכת למדי לבזבז את הזמן, אבל למי שבעניין, קית' דה-רוז, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל, יוצא בראיון בנ"י טיימס נגד הטיעון האנטי-תאיסטי שמבקש למצוא אנלוגיה בין אמונה באלוהים לאמונה במפלצת הספגטי המעופפת (או בורייציה של ברטרנד ראסל, כוס התה שחגה סביב כדור הארץ).

דה-רוז טוען שהטיעון הזה נשען על ההנחה שאין צורך להסביר למה לא צריך להאמין בדברים ביזאריים, ומספיק פשוט להעלות ספקות באשר לקיומם. בניסוח קצת יותר אקדמי אוהבים לומר שלתיקוף קיומן של תופעות חריגות נדרשות ראיות חריגות (דהיינו, אם אין לך ראיות חריגות בטיבן, אין סיבה להאמין שקיימים דברים חריגים).

אלא שדה-רוז טוען שאלוהים אינו דומה למפלצת הספגטי המעופפת בכך שבעוד שזו האחרונה נראית ביזארית לכולנו, אלוהים לא נראה ביזארי למסה עצומה של בני אדם (למעשה לרוב בני האדם בעולם). כלומר המשתמשים בטיעון הזה מתעלמים מכך שאנשים רבים, שפויים ואינטליגנטים, מאמינים באלוהים. "הנקודה המרכזית היא", הוא טוען, "שאם יש אנשים רבים ונבונים שלא מסכימים איתך, אתה צריך טיעון טוב כדי לטעון שהם טועים." (דהיינו, צריך טיעון על דרך החיוב, ולא מספיק רק לומר שלא הגיוני שהם צודקים.)