אקדמיה

מאמר אקדמי שלי על הר הבית

מאמר שלי על יחסי הציונות, החילונית והדתית, להר הבית, ועל העיסוק המוגבר סביב ההר (ואף בית המקדש) בזמן האחרון, התפרסם בגיליון האחרון של Israel Studies Review, שכולו מוקדש לסוגיית הר הבית. המאמר עוסק, בקצרה, במפגש בין עמדות המחתרות של לפני קום המדינה, שראו (בעיקר הלח"י) בהר הבית סמל ללאומיות יהודית על כל ארץ ישראל, עם הציונות הדתית של העשור האחרון, שבשונה מפני כן מעודדת עליה להר ותופסות אותו גם כן כמעצים לאומיות, ובעצם כמוקד אתנוצנטרי. אני מתייחס גם לעיסוק סביב הר הבית כניסיון, מודע או לא מודע, לביטול ההיגיון הפנימי של תהליך החילון.
כאן המאמר בגרסתו הלפני-אחרונה (מסיבות של זכויות יוצרים אסור לי להעלות את הגרסה האחרונה ממש).
כאן אפשר למצוא את כל הגיליון ואף לרכוש את הגרסה הסופית של המאמר (22$ בלבד!).
Capture

הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

Captureמי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.
 
הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).
 
על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).
 
כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).
 
באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

על מקורותיה החברתיים ומאפייניה של הנאו-קבלה – מאמר

מאמר חדש שלי שפורסם בספר חדש על הרוחניות העכשווית בישראל. המאמר דן בשתי תנועות הנאו-קבלה הגדולות, 'בני ברוך' (קבלה לעם), והמרכז לקבלה. אלו בעצם מהוות את המקבילות הניו-אייג'יות היהודיות של היוגה ההינדואית: מספקות תרגום עכשווי לחלק מסויים מהמסורת, אותו הן מוציאות מההקשר הרחב שלו ומשווקות כ"שיטה" שכל אחד ואחת מוזמנים לאמץ. זה לאו דווקא רע – כמו היוגה במערב, יש כאן כמובן גם צדדים חיוביים. זה גם מתבקש ומאפיין את התקופה שבה אנחנו חיים, ובמובנים רבים לא היה יכול להיות אחרת. במאמר אני שואל איך בכל זאת הופכים את חכמת הקבלה ל"שיטה" (ופעמים רבות – למוצר) ומהם התנאים החברתיים שעומדים בבסיס העניין.
 
 
המאמר נכלל בספר שערך Shai Feraro המוכשר והנמרץ, יחד עם ג'יימס לואיס, חוקר ותיק מאוד של התחום, ויצא בהוצאת Palgrave Macmillan. הוא כולל עוד כמה וכמה מאמרים מעניינים על סצנת הרוחניות העכשווית כיום. הנה דף הספר שכולל את התוכן.
Scan10032

דברי הבודהה – ראיון עם קרן ארבל, מתרגמת ספר הכולל דרשות מוקדמות של הבודהה

ספר חדש מאת קרן ארבל מביא אוסף של דרשות בודהיסטיות מתורגמות משפת המקור. זאת הפעם הראשונה שתורגם קובץ משמעותי של דרשות הבודהה המוקדמות ביותר, והתרגום כולל הערות הבהרה, מליון מונחים ואחרית הדבר (שנכתבה יחד עם אסף סטי אל-בר) שהיא בעצם מבוא לפסיכולוגיה להגות ולתרגול על פי דרשות אלו.
 
הדרשות הן טקסטים קאנוניים של המסורת הבודהיסטית המוקדמת, ומהווים תשתית לזרמים בודהיסטים שונים שהתפתחו מתוכן. הן מובאות בצורה של דיאלוגים בין הבודהה לדמויות אחרות, ומהוות אוצר בלום של חכמה רוחנית, אתית ופסיכולוגית. ארבל היא ד"ר למזח אסיה (וידידה אישית), והדוקטורט שלה, על התפתחות המדיטציה הבודהיסטית המוקדמת, עומד לצאת בהוצאת Routledge. יש לה גם בלוג אישי: http://kerenarbel.com . לרגל צאת הספר שאלתי אותה כמה שאלות.
capture

מהי לדעתך הייחוד והחשיבות בתורת הבודהה?

ישנם כמה היבטים שלטעמי מייחדים את הדרך הבודהיסטית, כאלו שהביאו בשורה חשובה ואף רדיקלית, לאנושות. ההיבט הראשון הוא העיסוק המעמיק במבנה התודעה והפונטציאל הגלום בה יחד עם הצגה שיטתית של אימון מקיף להתמרת התודעה. ההיבט השני שמייחד את הדרך הבודהיסטית, וקשור להיבט הקודם, הוא בכך שהיא אינה מתמקדת רק בעיסוק פילוסופי או ספקולטיבי, כלומר בשאלות של "מה", כמו: מהו העצמי, מהו העולם, או מהו חופש, אלא מקדישה את מרב תשומת הלב לשאלות של "איך": איך פועלת התודעה, איך מתהווה הסבל, וכיצד ניתן לתרגל חופש.

היבט נוסף שמייחד את תורתו הוא התובנה שהשורש והיסוד של הסבל האנושי הם התנועה המנטלית הבלתי פוסקת של השתוקקות וההיאחזות. השתוקקות שמייצרת חוסר שקט והיאחזות בדברים שטבעם ארעי: חוויות, האנשים בחיינו, רגשות ומצבי תודעה, חפצים שרכשנו וכמובן החיים עצמם. הבודהה הצביע על כך שדווקא שמיטת ההיאחזות תאפשר לנו למצוא חופש שאינו מותנה בדבר. זהו חופש בתוך החיים, באמצעות אי-היאחזות. כאשר התודעה אינה אוחזת או אחוּזה, יכולים להופיע יצירתיות, גמישות, פתיחות, חוכמה, אהבה וחמלה; איכויות שאינן זמינות לנו כאשר אנחנו אחוּזים/ות ברגש מסוים או מקובעים/ות בעמדה או תפיסה מסויימת. הייחוד בתפיסה זו הוא בכך שהשחרור מסבל נובע מראייה ישירה ונכוחה של טבע התופעות, חופש שאינו מצריך חסד עליון או גואל.

הטענה הבודהיסטית שההשתוקקות וההיאחזות הן מקור אי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל ("האמת השנייה" שהוא מלמד) מעוררת לעיתים את הטענה שהדרך הבודהיסטית מכוונת לניתוק מהעולם ומהנאה. תוכלי לומר כמה מילים על כך?

השאלה הגדולה שאיתה יצא הבודהה למסע הרוחני שלו היא איך ניתן לפגוש את החלקים הכואבים של החיים באופן שלא מייצר סבל מנטלי? האמת השנייה בתורתו, מצביעה על כך שהסבל אינו מצוי בדברים עצמם, אלא במערכת היחסים שלנו אתם. במילים אחרות, מקור הסבל המנטלי, הוא באופן בו אנו פוגשים את המציאות ולא במציאות עצמה. לכן תורתו מכוונת לשינוי היחס בו אנו פוגשים כאבים גופניים ומנטליים, קשיים, אתגרים ומצבים לא נעימים. שינוי זה איננו טמון בניתוק רגשי (שהוא בעצמו סוג של סבל) או בהימנעות מקשיים (שזה בלתי אפשרי), אלא להפך – במוכנות לפגוש אותם באופן מלא ובסקרנות. בטיפוח חמלה ופתיחות לכל רגע מרגעי החיים ובמוכנות להטות את הלב והתודעה בעדינות, לעבר נטישת ההיאחזות וההיזדהות, עם מה שאנו מיטיב.

תרגול אי-ההיאחזות שלימד הבודהה (וזה אכן תרגול ולא רק תאוריה על המציאות), מכוון אותנו לפגוש את הלא-נעים והכואב בצורה משחררת. לפגוש את הכואב ללא תוספות מנטליות מיותרות. הסבל אינו בחוויה הלא נעימה, בכאב הפיזי או בכאב הנפשי, שהינם חלק מהחיים, אלא במערכת היחסים שלנו איתם. הסבל, טען הבודהה, הוא הבניה מנטלית שניתן להשתחרר ממנה.

המסקנה הנובעת מתובנה זו לגבי מקור הסבל איננה שיש להימנע מהנאה ומעונג או מקשר עמוק ואינטימי עם אנשים אחרים, אלא ללמוד לחוות הנאה, שמחה וקירבה אנושית עמוקה, ללא היאחזות והשתוקקות לרגע הבא, וללא הפחד שהנעים והאהוב יסתיים. תרגול המדיטציה שלימד הבודהה מלמד איך להרפות לתוך חוויות של שקט וחופש באמצעות תרגול של אי-היאחזות. ככל שלומדים להרפות מתנועת ההשתוקקות, ההתנגדות וההיאחזות, התודעה לומדת להכיר מקרוב אופן אחר של הֱיוֹת בעולם; כך מטים את התודעה אל רגעי החופש.

את לא רק חוקרת בודהיזם, אלא גם מתרגלת מדיטציה בודהיסטית כבר שנים רבות. האם לדעתך יש חשיבות בקריאת דברי הבודהה, או שעדיף להשקיע כל רגע שאפשר בתרגול? דהיינו, למה להתעסק במילים אם אפשר להתבונן לתוך התודעה?

אני יכולה לומר מההתנסות האישית שלי, שהשילוב בין תרגול ולימוד היה, ועודנו, משמעותי מאוד. לימוד איננו רק "עיסוק במילים". לימוד שההתכוונות שלו היא טרנספורמציה, מכוון את התרגול ותומך בו. הלימוד איתגר תפיסות שהיו לי על עצמי ועל המציאות ולימד אותי אופני התבוננות משחררים. כפי שאומר סיידו או-טג'נייה, "איך ניתן להתחיל מדיטציה (ולהמשיך) בלי האינפורמציה הנכונה?" איך ניתן לתרגל מבלי ללמוד ב"מה" להתבונן, ו"איך" להתבונן? אולם לימוד שמטרתו שינוי אופני התפיסה, חייב בעיני להיות מלוּוה בתרגול. "תרגול" הוא בעצם מה שמנכיח בהוויה, את מה שהלימוד מצביע עליו. לימוד דברי הבודהה זה בעצם לימוד של מפה – מפה של הדרך הרוחנית שהתווה.

לֹא בִּכְדִי הבודהה קרא לתורתו "דרך" (magga), מילה שבתוכה מקופלת התובנה כי אין מדובר רק בחשיבה תיאורטית או בגישה שכל מטרתה היא לתאר מציאות או "אמת", אלא דרך שתכליתה היא תמיד שחרור מאי הנחת, חוסר הסיפוק והסבל.  שינוי כזה מצריך הרבה יותר מלימוד תאורטי, הוא דורש הגשמת הלימוד באופן בו אנחנו מדברים, פועלים ותופסים את המציאות. אחרת הלימוד יכול להישאר כהבנה אינטלקטואלית בלבד. הבנה שהיא אומנם חשובה, ומהווה בסיס משמעותי לתרגול, אך לרוב אינה מספיקה על מנת לשחרר אותנו מדפוסים רגשיים וקוגניטיביים שגורמים לסבל.

חשוב גם להבהיר את המילה "תרגול" בהקשר הבודהיסטי. תרגול איננו רק מדיטציה בישיבה בעיניים עצומות. "מדיטציה" בהקשר הבודהיסטי כוללת אימון בדיבור, בפעולה ובהתמרת מצבי התודעה הלא-מיטיבים. זה נעשה בכל התנוחות ובכל רגע מרגעי החיים (ולא רק כשיצאנו לריטריט או התיישבנו על הכרית). לכן התרגול הבודיהסטי כולל מגוון רחב של הנחיות לפעולה ודיבור אתיים, לטיפוח של נדיבות וחמלה )ואיכויות יפות נוספות( וטכניקות מנטליות שמטרתן לחולל טרנספורמציה באופן בו אנחנו תופסים את המציאות.  

האם יש לדעתך חשיבות מיוחדת בקריאת דבריו של הבודהה במקור (או "במקור"), ולא ספרים על בודהיזם?

ישנו ערך עמוק בקריאת דרשות הבודהה. הדרך הבודהיסטית, בשל גמישותה, עברה ועוברת תהליכי שינוי והתאמה רבים. היא השתנתה במעבר מהודו לסין, יפאן או טיבט, היא השתנתה במרוצת ההיסטוריה והיא משתנה עכשיו במעבר למערב. תפיסות בודהיסטיות רבות עוברות התאמה, ריכוך וסינון כדי להתאים לקורא/ת ולמתרגל/ת המערבי/ת. פעמים רבות, חלקים חיוניים של התורה "אובדים בתרגום", לעתים הוא קריטי כדי להיות רלבנטי ונהיר. כל מי ששואף להבין את התפיסות היסודיות של הבודהה ההיסטורי ושל הבודהיזם כפי שהוא התהווה בתחילתו, ללא סינונים וריכוכים, יוכל למצוא זאת בדרשות המוקדמות. כל זה מבלי להתייחס להנאה הצרופה בקריאת הדרשות של אחד המורים והפילוסופים החשובים בהיסטוריה האנושית. אחד האנשים שהבין בצורה העמוקה ביותר את המצב האנושי ואת התודעה האנושית. המבנה הסיפורי של חלק מהדרשות, המבנה האנליטי של אחרות, הופכות את הטקסטים הללו לטקסטים מרתקים לקריאה.

אוסף דברי הבודהה הוא עצום. כיצד בחרת מתוכו את השיחות שתרגמת?

הבחירה את מה לתרגם מתוך ה"סוּטה פִּיטַקָה" (סל הדרשות) התבססה בעיקרה על השאלה מה יעניין את הקורא/ת הישראלי/ת. מה שהנחה אותי בבחירה היה הרצון לתרגם דרשות שמשקפות את עיקרי ההגות, הפסיכולוגיה והתרגול הבודהיסטי, במיוחד אלו שיכולות לעורר עניין בקורא הישראלי בן-זמננו, הן זה המתעניין בהגות ובמחשבה הבודהיסטית והן זה המתעניין בעיקר בתרגול ובדרך הרוחנית שהתווה הבודהה.

תודה רבה.

על שדה חקר הקבלה ופולמוסיו

את הספר הזה הייתי ממליץ לקריאה לכל מי שמתחיל ללמוד קבלה או חסידות באקדמיה. הוא פורש בצורה יעילה ושיטתית, גם אם טכנית למדי, את התפתחות ההיסטורית, המושגים העיקריים והפולמוסים הגדולים של מחר הקבלה החל מהפיכתו לתחום מחקר אקדמי מכובד על ידי גרשם שלום ועד לדור החוקרים הבכירים כיום, תלמידי תלמידיו של שלום.
 
החלק המעניין ביותר של הספר הוא כמובן הפולמוסים, שלא פעם נהיו אישיים למדי. תוכלו לקרוא על פולמוס ברוך קורצווייל נגד שלום (הראשון האשים את האחרון בחיבה יתרה לשבתאות וניסיון לצייר את הציונות כממשיכתה האורגנית, ולכן היהודית אותנטית), בין ישעיהו תשבי למשה אידל (הר' האשים את הא' בחוסר חדשנות, ומאידך בניסיון לרצח אב (רוחני) מול גרשם שלום), בין יוסף בן שלמה לאידל (דומה), בין שלום רוזנברג ליהודה ליבס (הר' האשים את הא' בפרשנות מיתית מוגזמת של חז"ל, הא' ענה שהר' אורתודוקס קנאי שלא מסוגל לראות את מה שלא מתאים לאמונתו), ועוד. מכיוון שחלק חשוב מהעולם האקדמי הוא האינטריגות, הרעיוניות אבל גם האישיות, בין חוקריה, כדאי לתלמיד לדעת מי נגד מי.
 
הספר כאמור מבהיר דברים חשובים, אבל לוקה בכמה נקודות. ראשית, לא נסקרות כראוי תרומותיהם של דמויות שונות בשדה האקדמי. כך למשל, חביבה פדיה לא זוכה כמעט למקום, ותרומתה הרבה והחשובה לא מובאת בפני הקורא. שנית, לא כל הפולמוסים נחשפים. פולמוס בועז הוס כנגד חוקרים שהוא סבור שמושפעים מעמדותיהם הרוחניות הפרטיות אינו מדובר כלל, והרי הוא היה חלק חשוב בשדה בשנים האחרונות, ומצא מקום גם בספרו האחרון של הוס, "שאלת קיומה של מיסטיקה יהודית". לא ברור לי למה הושמטו עניינים כאלה, והדבר פוגם בסקירה הנאה בסך הכל שבספר.
 

על שירת נשים, אוניברסיטאות, והיגיון ההלכתי

אוניברסיטת בר אילן לא איפשרה לנשים לשיר בטקס יום השואה. אוניברסיטת תל אביב, האוניברסיטה בה אני מלמד, השכירה אולם לעמותה פרטית שלא תיתן לנשים לשיר בטקס יום הזיכרון. בכל מקרה מדובר בשערוריה שמשלבת חוסר חשיבה עם ריק ערכי.

שמיעת שירת נשים אסורה על פוסקים מסויימים, ומותרת על פי אחרים. אנחנו יודעים שכבר עשורים שלמים שהרבנים הראשיים משתתפים בטקסים ממלכתיים ולא קמים ויוצאים כאשר נשים שרות. אנחנו יודעים שבמשך שנים היתה שירת נשים בטקסים שונים, גם באוניברסיטת תל אביב. מדובר אפוא בחומרה שתפסה לה מקום בזמן האחרון.

חשוב לומר: גם אם זו היתה הלכה פשוטה ומקובלת על הכל לא היינו מסכימים להכילה במרחב הציבורי. רשות הרבים לא יכולה לסבול אפלייה כלפי איש, ודאי לא כלפי חצי מהאוכלוסייה. הקביעה שיש בשירת נשים משהו מה"ערווה" רק מוסיפה סיבה לדחות את המנהג הזה מכל וכל, על חוסר הכבוד שלו כלפי נשים. בדיוק באותו אופן לא נסכים לכפות צורת לבוש "צנועה" על נשים במרחב הציבורי ונסרב למצב בו כדי לא לפגוע ברגשותיו הדתיים של מישהו נשים לא תורשנה ללמד בכיתות. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אבל כאמור, כאן אפילו לא מדובר בהלכה קונצנזואלית. וזה חשוב מפני שזה קשור להגיון הפנימי של ההלכה. ההגיון הזה מושתת על התפתחות מתמדת בווקטור של דקדקנות, עם נטיה (בזמננו, בשונה מהעבר) להחמרה. ההלכה, אם נדמיין אותה כאורגניזם מתפתח, תופסת נושא מסויים ומיישמת בנוגע אליו מנגנון של הפרייה וריבוי, עד שהיא מנפחת אותו לכדי קן עשיר של חוקים והגבלות.

אפשר לשנוא את זה ואפשר לאהוב את זה (באמת, אפשר. יש בזה יופי), אבל בכל מקרה יש להבין שזה תהליך שמתרחש רק כאשר יש לו מקום. האורגניזם הזה לא נכנס לאיפה שחסום. לכן הדרך למנוע את הרחבת ההלכה אל מקומות של דיכוי נשים (או זרים) היא פשוט לעמוד על המשמר ולהתעקש על הערכים שחשובים לנו. במקרה כזה ההלכה לא תקפא, אל דאגה. היא פשוט תתפתח לכיוונים אחרים.

אם אוניברסיטת תל אביב לא התעקשה ולא עמדה על המשמר האשמה היא כולה שלה. כך גם עם אוניברסיטת בר אילן כמובן. הציבור הליברלי, דתי ושאינו, חייב ללמוד להגן על הערכים שחשובים לו. אולי בראשם הוא השוויון לפני החוק ואיסור על אפלייה. לא נאפשר לנשים להיות מודרות מהמרחב הציבורי ומכל פעילויותיו. זה בלתי קביל וזה לא יעבור.

אנקדוטה היסטורית על טרור יהודי

לאחרונה יצא הספר 'אבני דרך' המוקדש לצבי יקותיאל עם פרישתו מניהול מרכז זלמן שזר. יקותיאל יזם במרכז מפעלים רבים, ותחת ניהולו הפך אותו גם להוצאת ספרים חשובה ביותר בתחום ההיסטוריה היהודית (זה התחום לו מוקדש המרכז כולו). בהתאם לכך, בספר, בעריכת הפרופסורים עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף קפלן, מקובצים מאמרים רבים המתמקדים בנקודות היסטוריות שונות בדברי ימי ישראל. אביא כאן כמה מילים על מאמר אחד, מאת פרופ' מנחם פרידמן, שעוסק במחתרת חרדית שפעלה ערב קום המדינה.
פרידמן מספר במאמרו על המחתרת אל"י (ארגון לוחמי יהדות), שבשנים 1946-7 נאבקה לשמירה על צביון יהודי-הלכתי בין היהודים בירושלים. לצורך כך הם התנכלו, לעיתים באלימות, לנשים יהודיות שנראו מבלות עם חיילים בריטים וניסו כמה פעמים להצית בתי קפה שהיו פתוחים בשבת. כך למשל, הם הציתו את ביתן של אם ובת שיצאו עם בריטים והציתו את קפה "אמפייר" שפעל בשבת ליד כיכר ציון והיה מהפופולריים ביותר בירושלים.
חברי הארגון היו ברובם חרדים, אבל לא זכו לכל תמיכה מצד החברה החרדית, כולל מצד נטורי קרתא, על אף שרבים במשטרה חשדו שנטורי קרתא הם שעומדים מאחורי המעשים. חלק מהם היו חברים גם באצ"ל ובלח"י, אולם גם ארגונים אלה לא הסכימו לשתף פעולה עם אל"י. על פי פרידמן בדוחות ארגוני הביטחון אפשר למצוא דגש על מעמדם המרכזי של "יוצאי עדות המזרח" בארגון.
בין חברי הארגון היו הרב שאר ישוב כהן, בנו של הרב הנזיר, אז תלמיד בישיבת מרכז הרב ולימים הרב הראשי של חיפה; ומרדכי אליהו, אז תלמיד ישיבה, אחרי קום המדינה חבר בעוד מחתרת, 'ברית הקנאים', שביקשה להקים מדינת הלכה ותכננה להשליך פצצת עשן למליאת הכנסת, ולימים הרב הראשי לישראל.
srvrutil_getImg

מהנודע ביהודה לחתם סופר – מעט על ספרו החדש של מעוז כהנא

את השבת ביליתי בקריאה בספרו החדש של מעוז כהנא, 'מהנודע ביהודה לחתם סופר: הלכה והגות לנוכח אתגרי הזמן". הספר, עיבוד של הדוקטורט של כהנא (שזכה בלא פחות מחמישה פרסים אקדמיים שונים), עוקב אחרי דפוסים של פסיקת הלכה אצל הנודע ביהודה (הרב יחזקאל לנדא, 1713-1793) והחתם סופר (הרב משה סופר, 1762-1839).
 
לא אסכם כמובן את הספר כאן, ורק אומר שכהנא מראה כיצד הנודע ביהודה ניסה לערוך רציונליזציה של ההלכה על ידי הוצאת מרכיבים שהוא החשיב כזרים להלכה (קבלה ומנהגים שונים). החתם סופר, לעומתו, בחר במגמה של חזרה למקורות "זרים" שכאלה, כאשר הוא משקם את מעמדם של מנהגים ונותן מקום לעולם המיסטי. ובכל זאת האחרון הושפע מהראשון.
 
המעניין כאן הוא שבכך עוקבים שני הפוסקים הגדולים אחרי מגמות שהתחוללו באירופה באותה תקופה: הרציונליזציה של המהפכה המדעית והנאורות מחד, וה"חזרה" למיתוס ולמיסטיקה של הרומנטיקה. (אולי קצת חבל שכהנא לא מקדיש יותר לניתוח הקשרים הללו ולזיקה לעליית הסובייקט המודרני).
 
עוד מעניין עד כמה החתם סופר אכן היה אדם שעסק במיסטיקה. על פי כהנא החתם סופר, מי שנחשב אבי החברה החרדית, הושפע מאוד מהתפרקות הקהילות היהודיות והחילון שסביבו. הוא היה פסימי, ותלה את האסון מבחינתו באבדן המגע הישיר עם ההלכה. על פיו דווקא מסירת ההלכה לחכמים היא הבעיה, והיא גורמת לחוסר הסכמות ולהידלדלות שמירת המצוות. באופן אידיאלי כל אחד(!) מישראל משיג ישירות מלמעלה את ההלכה הנכונה ב"נבואה של חכמה". בינתיים חשב החתם סופר שהוא עצמו זכה למגע ישיר שכזה עם מקורות ההלכה ושפסיקותיו נובעות משם.
 
החתם סופר חשב שכאשר יגיע המשיח כולם יזכו לכך. הוא צפה שהמשיח יגיע בשנים 1809-1810, ואחרי שזה לא קרה חזה שהוא יבוא בשנים 1839-1840. הוא גם רמז שהוא רואה בעצמו מועמד לתפקיד.
 
הספר עשיר ביותר במידע ובניתוח מאיר עיניים. מומלץ לכל מי שמתעניין בתחום.
nod

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר

ההרצאה שלי בכנס הבינלאומי לחקר הזוהר בשבוע שעבר, תחת הכותרת "'אין כל צורך לתקן את העולם': קבלה וזוהר בתנועות נאו-קבליות". אני מדבר על השינויים בתפיסת הקבלה בקבלת הרב אשלג וממשיכיו. מגיבים על דברי פרופ' יהודה ליבס, פרופ' ארתור גרין, פרופ' בועז הוס ופרופ' משה אידל.

על 'קבלה ופסיכואנליזה' של חביבה פדיה

havחביבה פדיה היא לדעתי אחת החוקרות והאינטלקטואליות המבריקות של זמננו (לבד מזה שהיא סופרת ומשוררת מרשימה ביותר). מובן שמיהרתי לשים ידי על ספרה החדש, 'קבלה ופסיכואנליזה: מסע פנימי בעקבות המיסטיקה היהודית' (ידיעות ספרים). ציפיתי לקרוא דברי מחקר המשווים ומקישים בין הקבלה לפסיכואנליזה (דבר שאם לא נעשה באופן מתוחכם מאוד יוצא מטופש מאוד), אבל הופתעתי לגלות לא פחות מאשר ספר שלא רק מדבר על, אלא מדבר את. כן, ממש כך: פדיה שוטחת לפנינו תורה רוחנית.
 
כפי שהיא כותבת כבר בעמוד הראשון: "שאלת היסוד של חיבור זה הינה, מה הן הדרכים לקיים זיקה חיה ופורייה בין האני והעצמי, על פי מקורות המיסטיקה היהודית". העצמי כאן הוא "הממד העמוק או המוחלט של התודעה", שגם נוגע בטרנסצנדנטי. מדובר, אפוא בספר הדרכה למסע רוחני.
 
פרופ' פדיה היא חוקרת ותיקה של המיסטיקה היהודית וגם נינתו של המקובל הבגדאדי הרב יהודה פתיה. בספרה הנוכחי היא משלבת יותר מאי פעם בין המסורות האלה וכותבת לא רק כבת למסורת האקדמית אלא גם כמקובלת בת זמננו. היא לא חוששת גם להשוות בין הקבלה לשדות מיסטיים לא יהודיים כגון הזן, מפת הצ'אקרות, הבודהיזם הטיבטי והויפאסנה, וגם זה מעשה אמיץ על רקע האקלים האקדמי בזמן הזה (חבל שאקדמאים רבים כל כך לא מבינים שיש להם קביעות בדיוק בשביל להיות אמיצים).
 
קריאה בפרקי הספר (לא קראתי עדיין את כולו) פותחת את הקורא בפני רשת מורכבת ומאירה של פניני-ידע: מהזוהר ועד קרל יונג, ומהבעל שם טוב ועד דונלד ויניקוט, ואחריהם. היא גם לא מותירה ספק: אין דרך אחרת לתאר את הספר הזה אלא כספרות מיסטית בת זמננו.
 
ומילה טובה אחרונה מגיעה לעורכת, נוית בראל, שעשתה עבודה מצויינת בהנהרת כתיבתה הפתלתלה של פדיה. ספר מרתק.