בישראל עונש מוות משמש כגמביט פוליטי, אבל עצם הזעזוע שהיתכנותו מעוררת יכול ללמד אותנו על המרחק שעברנו מאז היה עונש מוות עניין נפוץ, למעשה שגרתי. הוצאות להורג היו בעבר כידוע לא רק מרובות מאוד, אלא גם פומביות מאוד. מהעליה על המוקד ועד לעריפה על ידי גיליוטינה, מה שכינו צדק, רק לפני כשלוש מאות שנה, היה מאוד נראה. על כך שהיום הוצאות להורג (לפחות במערב) הן עניין נדיר ושנוי במחלוקת עלינו להודות, בין השאר, לצ'זרה בקריה, לבטח אחד התורמים הגדולים ביותר לפרידה ממערכת המשפט הימי-ביניימית.
בקריה היה אריסטוקרט איטלקי צעיר כאשר כתב את ספרו בו הוא מציע רפורמה מקיפה במערכת המשפט והענישה של אירופה. את חיבורו מ-1764 הוא מתחיל בקביעה כי מערכת החוק והמשפט של אירופה נשענת על "שיירי חוקים של עם כובש קדום [=הרומאים], שכונסו בידי שליט קונסטנטינופול לפני אלף ומאתיים שנים, ואחר כך עורבבו עם מנהגי הלומברדים" – בקיצור, טלאי על טלאי של מנהגים ארכאים חסרי סדר או הגיון. בקריה מבקש להכניס מבהם הגיון, וזו המהפכה שהוא מציג.
זו מהפכה, יש להבין, לא מפני שבקריה דורש לבטל את עונש המוות, לבטל את העינויים, להנהיג שוויון בפני החוק, והפרדת רשויות, והליך משפטי הוגן ואחיד, לבטל אישומים סודיים שמוצגים ללא ידיעת הנאשם, לבטל מעצרים ללא ראיות, להתייחס לחשודים כחפים מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתם, להכיר בכשרותן של נשים להעיד, ולבטל עונשים על חטאים דתיים (למשל, כפירה). כל אלה הן כמובן מהפכות עצומות, ומדינה שאינה מאמצת אותן אינה מדינה מתוקנת. אבל המהפכה של בקריה, והסיבה שהטקסט הזה נחשב כקלאסיקה של הנאורות, נעוצה בכך שבקריה מוכן לקרוא תיגר על העבר, לערער את סמכות המסורת-כמסורת, ולהציע רפורמה על בסיס עקרונות התבונה. כלומר, בקריה אינו מוצא במסורת סמכות, ומקדם את התבונה כמקור סמכות מרכזי. הקריטריון לאמת ולטוב השתנה.
ועוד מהפכה: ביטול עונשים על חטאים (שאינם פשעים) בעצם מפריד בין החוק הדתי לחוק הפוליטי. את החטאים הדתיים ישפוט האל, טוען בקריה, ואילו לשלטון הפוליטי סמכות לשפוט רק פשעים, כלומר רק את מה שמסכן את שלום הציבור במדינה. לחטאים אין קשר לתפקוד המדינה ולכן אין להם קשר לתפקיד המדינה. היא לא אמורה להתערב. זו עצמה גישה מודרנית, המבוססת על הנחות מוצא חילוניות. יחד עם סמכות המסורת, אפוא, מסלק בקריה, באופן לא מקרי כמובן, גם את סמכות הכנסייה. ועוד מסקנה: הענישה לדידו לא אמורה לכפר עבור הפושע על חטאיו. כלומר גם אם גנב או רצח, אל לו לשופט לקחת על עצמו את תפקיד הכומר ולארגן לעבריין זיכוך על ידי עינויים או עונש מקסימלי. את החשבון מול האל הפרט יסגור בעצמו. החברה אינה אחראית עליו, כפי שאין היא אשמה בחטאים שלו (כלומר, העונש האלוהי לא יבוא על ראשי כולם רק בגלל שהחוטא מתהלך ביניהם). לא צריך להגן על עצמנו מחטאיו של האחר. הקשר עם האל הוא ענין דתי-פרטי. הקשר עם החברה מסביב הוא עניין אזרחי-פומבי.
ועוד שינוי משמעותי: כל זה גם קשור לתפיסה ההולכת ומשתרשת שסבל הוא דבר שלילי. כלומר שראוי למנוע סבל, שאין כל רווח בסבל ושעלינו לנסות לצמצמו. סבל הופך אצל בקריה לבעיה חברתית ופוליטית. על החברה לנסות להקטין את סבלו של הפרט, ובוודאי שאל לה לגרום לו לסבל, אלא במידה ההכרחית. כל זה קשור ליחס המשתנה לגוף האדם, לתחום הפרטי, וכאמור לעיל לדת.
ומה שמדהים הוא שהספר שלו הופך לתופעה. מדובר במקרה נדיר בו הגות אכן משנה את העולם. תוך שנים בודדות הוא הופץ בכל אירופה וחולל רפורמה מקיפה במערכות משפטיות של מדינות שונות. מעבר לכך, בקריה הפך לסדנדרט. כל מערכת משפט בעולם המערבי המודרני מדדה עצמה מולו.
כמובן שהיו לספר מתנגדים רבים. הכנסייה הקתולית, באופן טבעי, הוקיעה אותו והכניסה את הספר לרשימת הספרים האסורים (תמיד כדאי לקרוא מה שברשימה הזאת). משפטנים שמרנים פסלו את הביקורת של בקריה על העינויים, למשל, וסברו שהם חיוניים. כפי שראינו לא מזמן גם בארצנו, סביב הדיון בסרבנות גט, יש עדיין מי שחושב שמלקות היא דרך ראויה לפתור את הבעיה, ושהמדינה אמורה גם היום להעניש אדם על חטא דתי. אבל רוב העולם כבר לא שם. אגב, בפינת הקיצונים משני הצדדים אפשר לציין כאן את מישל פוקו, שרואה בבקריה את נציג ה"כוח", שביקש לייעל את מערכת הענישה, ובכסות הומאנית תיעש את הענישה והפך אותה לחלק עמוק ומהותי יותר מהחברה, ועל כן שלילי יותר. שויין.
התרגום של עתליה זילבר נעים מאוד לקריאה (אינני יודע עד כמה מדוייק כי אינני יודע איטלקית), והמבוא של שחר אלדר מאיר עיניים (אם כי אני מתפלא שהוא לא נותן יותר קרדיט על הספר לאחים ורי, שכנראה הזינו את בקריה ברעיונות רבים, לכל הפחות). חייבים גם לברך את הוצאת המרכז האקדמי שלם ואת העורך שלה אסף שגיב על המפעל המופלא שהיא יזמה ומתמידה בו, והוא תרגום מהמיטב ומהחשוב ביותר בהגות המערבית המודרנית. ספר כמו תרגום בקריה לעולם לא יהיה רב מכר, אבל הוא ישמש שוחרי ידע דוברי עברית עוד עשורים רבים, הרבה אחרי שעודפי העותקים של רבי המכר העכשוויים ייגרסו ושמות מחבריהם יהפכו לפריטי טריוויה בחידונים. ישר כוח לעושים במלאכה.
מינים 