אנטישמיות

מחזה מיסתורין ובעיית הקאנון האנטישמי

בגליון האחרון של ה-The New York Review of Books כותב סטיבן גרינבלט, פרופ' מהארוורד, מומחה לשייקספיר, על "מחזה מיסתורין", מהאחרונים שעדיין מומחזים, שצפה בו בעיר אלש שבספרד.

מחזות מסתורין היו מופעים/פסטיבלים שהיו שכיחים באירופה הנוצרית עד המאה ה-16, ותיארו סצנות מוכרות מכתבי הקודש. המחזות הועלו על ידי הדיוטות, כללו משתתפים רבים, והיו דרכו של הציבור להיות אקטיבי בפולחן ולאשרר את אמונותיו.

המחזה באלש הוא מהיחידים ששרדו כאמור, וזכה להכרה מ-UNESCO כחלק מה"מורשת האנושית העולמית". המחזה מציג את עלייתה של הבתולה הקדושה לשמיים בגופה – ללא סבל מהמוות וללא ריקבון – כפי האמונה של נוצרים רבים. הוא כולל תהלוכה ברחובות העיר והמחזה של הסצנה. חלק מהנראטיב כולל יהודים תוקפנים שמנסים לחטוף את גופת אם האלוהים מבין זרועות השליחים של ישו. נס מונע זאת מבעדם, והם נופלים על אפיהם ומתנצרים.

גרינבלט, יהודי בעצמו, שואל את השאלות המתבקשות: עד כמה עלינו לסבול המחזת יהודים באופן סטריאוטיפי (כגנבים מכוערים עטויי טליתות, למשל) בשם שימור "מורשת אנושית" שכזאת. מצד אחד, אנטישמיות נוטפת רוע. מצד שני, אם נבטל כל טקסט או טקס אנטישמי לא מעט מהתרבות המערבית יבוטל. כמומחה לשייקספיר הוא כמובן מכיר גם את האנטישמיות של "הסוחר מוונציה", אבל ודאי לא מעוניין לוותר על מחזה שייקספירי כלשהו.

ההצעה שלו במקרה של המחזה באלש היא להלביש את כל הנוכחים בסצנה בטליתות – הרי כולם שם בסופו של דבר יהודים. ככה לא יהיה זיהוי פשוט של רוע עם "היהודים", אלא רק של חלק מהם. פתרון יפה, שכמובן לא ישים ביצירות קלאסיות אחרות שמפגינות אנטישמיות.

לא שיש פתרון כללי למציאות הזאת, אולי לבד מההכרה בבעיה והנכחתה, בדיבור עליה ובבקשת תשומת לב מהקהל והמשתתפים. חלק מהמורשת האנושית היא שנאה, אבל לא נוותר בגלל השנאה על המורשת האנושית.

כדאי לקרוא. המאמר נותן הצצה לאירוע כמו-ימי-ביניימי ושואל שאלות טובות לגביו.

Qanon, תיאוריות קונספירציה, וזרמי הגנוזיס

Captureכתבת השער של הגליון האחרון של האטלנטיק עוסקת ב-Qanon, כינוי שמתייחס גם לדמות ספציפית וגם לתיאוריית הקונספירציה המסועפת שאותה היא מובילה. מדובר במארג נראטיבי שלם, צעיר מאוד – תחילתו בסוף 2017 – שכיום תופס את הבכורה כתיאוריית הקונספרציה החמה ביותר בארה"ב.
 
אורג התווים, Q עצמו, נותן להבין שהוא קצין מודיעין כלשהו (אנונימי, ולכן anon) שיודע שמאחורי הקלעים מתהווה מבצע מקיף שנועד לחשוף ולעצור רשת ענקית של פדופילים ערפדיים, כולם מהאליטה הפוליטית והאמנותית של ארצות הברית. אובמה, הקלינטונים, הבושים, כוכבי הוליווד שונים – כולם עוסקים בהתעללות מינית בילדים חטופים, מהם הם גם חולבים סם מיוחד שניתן להפיק רק מילדים מפוחדים. הם מקושרים היטב לדיפ-סטייט (שים לב, אראל סגל) ועל כן בלתי פגיעים – עד עכשיו, מפני שעלייתו לשלטון של טראמפ, הלוחם האמיץ באליטות, מסמנת את סופם הקרוב, את טיהור המערכת הפוליטית והחברה כולה מהרשע שלהם ואת "ההתעוררות הגדולה" שתביא שלום על פני האדמה.
 
כל אירוע חדשותי משמעותי – מדו"ח מולר ועד הקורונה – מגוייס לטובת התיאוריה הזאת. בבסיס מדובר בנראטיב אופטימי מאוד (עוד מעט הכל ייגמר והעולם יינצל), שמעניק לחסידיו ידע פנימי, סודי (הם "לקחו את הגלולה האדומה", הם "ערים" ואילו השאר הם "כבשים"). כמו כל תיאוריית קונספירציה אי אפשר להפריך אותה, והבטחות הלא ממומשות (למשל, הקורונה היתה אמורה להיגמר ב-10 באפריל עם סיום המבצע ומעצר האליטה) לא מהוות בעיה – תמיד יש הסבר ונקבע מועד חדש לקץ המצופה. המסרים של Q מזגזגים בין הצהרה, נבואה וצופן, ולכן מאפשרים אינספור פרשנויות.
 
תיאוריית הקונספירציה הזאת היא בהחלט פרו-טראמפ, והיא בהחלט נגד אובמה ("חוסיין", הארכי-נבל) והילרי, אבל אי אפשר לומר שהיא "רפובליקאית" או אפילו "ימנית". כאמור, גם משפחת בוש בנבלים, כמו האליטה והבוהמה כולה. כלומר Q, מעבר לכל, הוא פופוליסט. הוא לכאורה מגן על העם וההמונים מפני השלטון המושחת. יש לכן גם משהו מאוד דמוקרטי באתוס שלו. הוא בעד שוויון, בעד חירות, בעד הוגנות והגינות. מדי פעם הוא מצייץ בטוויטר (כן, יש לו חשבון. אני עוקב אחריו כבר כמה חודשים) שבסוף נהיה "כולנו, ללא הבדל גזע או דת, חופשיים". כלומר למרות הרמיזות הגזעניות כנגד אובמה אין פה עניין מובהק של "עליונות לבנה".
 
מה שיש כאן הוא משיחיות חילונית. ההבטחה לעולם טוב יותר או-טו-טו, ממש עוד מעט, אחרי המהפכה המבורכת שתנקה הכל. כמובן שהאופק תמיד מתרחק ככל שמתקדמים, אבל התקווה מתוקה ומשאירה את המעריצים דבוקים לכסא. יש גם שפה דתית ממש, על יום הדין והביאה השניה, וידוע שאוונגליסטים רבים בעניין.
 
הרשת כמובן שמאפשרת שיתוף פעולה והפרייה הדדית בין המאמינים, שממלאים שקשורי פורומים מסועפים בהסברים ופרשנויות על התמה המרכזית. כדאי לקרוא את המאמר, וכן פוסט ארוך ומפורט של Gon Ben Ari על הנושא.
 
ועוד משהו מעניין: במאמר מרואיין מומחה לתיאוריות קונספירציה, Joseph Uscinski, שמציין שהמכנה המשותף בין תיאוריות הקונספרציה בעידן המודרני הוא ההנחה שקבוצה קטנה, אליטה סודית, שולטת במהלכי העולם כולו, מה שמסביר למה "אנחנו" תמיד נדפקים אפילו שאנחנו אחלה (תיאוריות קונספירציה, אמרו כבר, הן ההיסטוריה של הלוזרים).
 
ובאמת, אם תחשבו על עלילות אנטישמיות והפרוטוקולים של זקני ציון, התיאוריות על הבונים החופשיים, האילומינטי (שים לב יאיר נתניהו), ה-CIA שרצחו את קנדי, סיפורי חייזרים למיניהם וכמובן הדיפ-סטייט – תמיד קבוצה קטנה שולטת מאחורי הקלעים בעולם.
 
אבל רגע. בעצם לא רק בעולם המודרני. כשקראתי את הדברים האלה התבנית הזאת היתה לי מוכרת. כי אם ניקח את כל המרכיבים כאן – רוע ששולט, תקווה משיחית, ידע גואל – נראה שמי שחיבר אותם לראשונה היו קבוצות הגנוזיס השונות, במאות הראשונות לספירה.
 
בגדול, הגנוסטים התחלקו למגוון קבוצות דתיות שפרחו במאות השניה והשלישית, כלומר במקביל להתפתחות הנצרות הקתולית והיהדות הרבנית. הקבוצות הללו, שהיו שונות באמונותיהם ושההכללה כאן מפספסת את העושר העצום שהם מציגים, התאפיינו באמונה בסיסית בידע ("גנוזיס" ביוונית) סודי שהוא הדרך היחידה לגאולה, גאולה שפירושה העלאת הניצוץ האלוהי שבנו חזרה לאלוהות האחת המוחלטת והמנותקת מהעולם. זאת גאולה מפני שהעולם, כלומר המציאות שאנחנו מכירים, היא לדעתם שלילית מאוד. העולם, למעשה, נחשב לכלא שבו נאסר אותו ניצוץ אלוהי. את הכלא הזה יצר בורא העולם, שהוא אלוהות מרושעת ואכזרית. בכך היוו אותן קבוצות אנטיתזה מוחלטת ליהדות ולכנסייה-שתהיה-הנצרות, שראו בבורא העולם את האל הטוב והיחיד. (להרחבה ראו רשימת בלוג ותיקה שלי)
 
במילים אחרות, גם כאן יש לנו עולם שמאחוריו עומדת, ובו שולטת, ישות שלילית, ושממנו אפשר להיחלץ על ידי ידע סודי, שמוכר רק לקבוצה קטנה, שחושף את הסוד הגדול שמאחורי הכל. אפשר לומר שהגנוסטים היו המאמינים הראשונים בתיאורית קונספירציה. אמנם, יש הבדל גדול: בהיותם אנשים פרה-מודרנים הם האמינו שהגאולה שמורה לנבחרים מעטים ומתממשת מחוץ לעולם. המאמינים של היום, שחיים אחרי תהליכי החילון והדמוקרטיזציה, סבורים שהגאולה היא לכל העם ומתממשת על ידי שלטונו הראוי, כאן על פני האדמה.

יחסיהן המתעדכנים של האורתודוקסיה היהודית והכנסייה הקתולית

Captureברי המזל מכל הם אלה שהוציאו את ספרם לפני הקורונה. ללא מזל גדול אבל גם ללא חוסר מזל גדול הם אלה שעוד יוציאו את ספריהם, ויכולים לדחות את ההוצאה עד שירווח. וחסרי המזל הגדולים הם כמובן אלה שהוציאו ממש כעת את ספריהם, כשהעולם עוסק במגפה ואילו להם יש רעיונות יפים ואבחנות מקוריות.
 
ספרה של כרמה בן יוחנן, 'נזיד עדשים' (הוצאת אוניברסיטת ת"א), יצא עכשיו, והוא מלא רעיונות יפים ואבחנות מקוריות. בן יוחנן כותבת על תפיסותיהן המתעדכנות של הנצרות הקתולית והיהדות האורתודוקסית אחת על השניה, ושוזרת – באופן שאני לא זוכר כמוהו בספר יחיד – את שני הצדדים יחד: הקתולים על האורתודוקסים ואורתודוקסים על הקתולים. היא עוסקת לא בדיאלוג בין הדתות, אלא בדימויים של כל מסורת את רעותה מתוך כתבי המסורות עצמן.
 
הספר קודם כל מביא רקע נרחב ומרתק על התפתחותן של התפיסות ההדדיות – כל ההוגים והרעיונות שעיצבו את ראייתה של היהדות בעיני הנצרות כפרומו חביב לעצמה ואת הנצרות בעיני היהדות כסיקוול כושל שחבל שנעשה. המבוא הזה כשלעצמו הוא מרתק ובעל ערך רב.
 
עיקר הספר מתמקד בזמן הזה, כלומר מאמצע המאה ועשרים, אז השואה מחד והקמת מדינת ישראל מאידך חייבו את שתי המסורות לשידוד מערכות. בן יוחנן סוקרת את המהפך בתפיסת נצרות לגבי היהדות שנוסח בועידת 'ותיקן 2' (1962-5). לראשונה נקבע רשמית יחס של מסורות אחיות, ולא של חילופי תפקידים שמשאירים את היהדות בצד הדרך, ככלי ריק.
 
בן יוחנן מציגה את המהפך במלוא מורכבותו, ומביאה גם את עמדותיהם של תיאולוגים קתולים רדיקלים שהציעו להאבק באנטישמיות על ידי ויתור על תפיסת האקסקלוסיביות הגאולית של הכנסייה (כלומר: יהודים יכולים להגיע לגן עדן ללא התנצרות) או אף על עצם רעיון תחיתו של ישו(!).
 
מנגד, היהדות גם כן שינתה את יחסה אל הנצרות – אולם לאו דווקא לטובה. אם בימי הביניים נפוצות עמדות שרואות חיוביות בנצרות (הרמב"ם) או אף מזכות אותה מעבודה זרה (המאירי), בזמן הזה, כאשר "יד ישראל תקיפה", אין עוד טעם בעיני רבנים רבים לבחור בצנזורה עצמית או בעידון המסר.
 
כבר אצל החת"ם סופר, כותבת בן יוחנן, ניכרת פחות סובלנות כלפי הנצרות, והסובלנות נמוכה עוד יותר כיום. אמנם היו גם רבנים, בעיקר מזרוחניקים, שניסו להמשיך את הקו המתון כלפי הנצרות (אונטרמן, הרצוג), אבל רבים יותר רואים בהקמתה של מדינת ישראל הזדמנות, כפי שכותבת בן יוחנן, לבטא את קולה ה"אותנטי" של היהדות.
 
בן יוחנן כותבת על עמדותיהם של רבנים כאליעזר ולדנברג, שלום משאש, עובדיה יוסף, משה שטרנבוך, יהודה ליאון אשכנזי, יוסף דוב סולובייצ'יק, שלמה אבינר, אורי שרקי ועוד, ומגלה כי קריאה נרחבת במקורות ההלכתיים וההשקפתיים היהודיים מצביעה על מגמה אחרת מזו העולה במפגשי הפיוס. במילים אחרות, מילות הידידות לחוד וההלכה המחמירה לחוד.
 
הספר מעניין וכתוב היטב, ופורס יריעה נרחבת ונהירה שתכניס את כל המבקש בכך לנבכי מערכת היחסים של המסורות הללו כיום. בן יוחנן גם מיטיבה להבהיר את הקשיים המובנים בניסיונות של מסורות לעדכן את עצמן – ועל אחת כמה וכמה כאשר השאלה שמולן גדולה כל כך: לא פחות מהבנה מחודשת של המסורת שבמשך אלפיים השנים האחרונות העמידה עצמה כממשיכה האמיתית היחידה של תורת משה.

על האנטישמיות בלייבור הבריטי כאנטישמיות חדשה

Captureהסיפור על האנטישמיות בלייבור חשוב לא בגלל מפלגת הלייבור, אלא בגלל הנקודות החשובות שהוא מעלה, נקודות שנובעות מהשאלה כיצד בזמננו האנטישמיות היא נחלת השמאל הקיצוני לא פחות מנחלת הימין הקיצוני, ובמקומות מסויימים אף יותר. כלומר זה לא שיש שמאלנים שהם אנטישמים – זה כמובן תמיד יכול להיות. אלא שהאנטישמיות נובעת ומתבססת על אידיאולוגיות שמאל קיצוני, ולכן אין הפתעה בכך שחמישים אנשי לייבור וכו'. ובכן, אני חושב שבראש ובראשונה צריך להבין שלא מדובר באותה אנטישמיות.
 
מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל כתב כבר לפני קרוב לעשור לא מעט על "האנטישמיות החדשה". הוא מבחין בין האנטישמיות הישנה, בה הפנייה נגד היהודי היא פנייה או כנגד רוצחיו ומכחישיו של המשיח, או, בצורתה המודרנית יותר, כנגד הנטע הזר במערב, הטפיל לכאורה שמוצץ את דם אירופה הבריאה. לעומתה האנטישמיות החדשה אינה רואה את היהודי כאיום על הנצרות וגם לא כנטע זר. כאן היהדות נדחית ושנואה דווקא משום שהיא מקור המונותאיזם, וממילא גם אחד ממקורתיה העיקריים של התרבות המערבית.
 
במובן הזה היהדות היא איום על "הנורמליות" המערבית, או כדברי גור זאב אותה
נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה.
 
כלומר מדובר בנורמליות הפוסטמודרנית של תרבות הקניון, שבתוכה גם סובלנות כללית כלפי כל, מגמה אנטי-היררכית, היפר-רגישות לסבל ואהדה לרלטיביזם. מול זה המונותאיזם הקדמון עומד כאתגר וכאיום. כי יש קריאה מפורשת לטרנסצנדנציה, יש בו היררכיה, יש בו פטריארכיה. על פי גור זאב המגמה הפוסט-קולוניאלית, שבמסגרתה המערב פונה כנגד עצמו ומבקש לעקור מתוכו את תפיסת הנבחרות והעליונות, לא יכולה שלא לנסות לעקור מתוכה גם את היהדות, אמה הורתה של העליונות והנבחרות.
 
גור זאב:
המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".
 
כאשר מפלגת הלייבור הבריטית מתגלה כמדגרה לעמדות אנטישמיות אני לא יכול שלא לחשוב על הצדק שבדברים של אילן. כי אנשי הלייבור לא מטפחים דעות קדומות כלפי יהודים מפני שהם חושבים שהם גזע נחות או רוצחיו של האל. הם עושים זאת מפני שהם מרגישים שהיהדות היא טריז במרכזו של הפרוייקט המערבי הרלטביסטי והפוסטמודרני.
 
שתי הערות לסיום:
1. כמובן שאפשר להתנגד להיררכיה ופטריארכיה בלי להיות אנטישמי. אדרבה, לעיתים קרובות זה מאוד רצוי.
2. כמובן שכל זה בא על רקע דיכוי העם הפלסטיני כבר עוד מעט חמישים שנה. כמובן שביקורת על הכיבוש אינה רק מוצדקת אלא ראויה לכל שבח. אלא שכאן מדובר ברכיבה על העניין הזה בדרך לטיפוח תיאוריות קונספירציה מופרכות, תיעוב ליהודים באשר הם וערעור על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
 
הציטוטים של גור זאב מראיון שערכתי איתו.

רודולף שטיינר והיהדות בגליון 'אדם עולם' החדש

רובכם לא שמעתם עליו: מגזין 'אדם עולם', מגזין עצמאי המתבסס על תפיסת העולם האנתרופוסופית, הפונה לקהילה האנתרופוסופית בארץ. הוא יוצא כבר שנים וכתבתי עליו (ואף בו) בעבר, אבל לאחרונה חלה בו התפתחות מעניינת: יונתן לוי התמנה לעורך. לוי, לבד מהיותו ידיד ותיק, הוא אחד האנשים המוכשרים והמעניינים בישראל, ובעצמו בעל ייחוס (במלעל) אנתרופוסופי מכובד. וכבר בגיליון הראשון הוא מפציץ: אנתרופוסופיה ויהדות.

ולא סתם, אלא טיפול ייסודי, מזעזע אמות סיפים, ביחסו של רודולף שטיינר מייסד התנועה אל היהדות. מובא מאמר של דניאל שליט, בעברו אנתרופוסוף וכיום מההוגים המעניינים של הציבור הציוני-דתי, ראיון עם מובילי הגנים האנתרופודוסים שמשלבים בין יהדות לבין עקרונותיו של שטיינר, מאמר של יפתח בן אהרון על התיקון הראוי ליהדות לדעתו, ראיון עם ד"ר ישראל קורן, גם הוא בעבר אנתרופוסוף ובהווה מבקר קשה של האנתרופוסופיה בשם היהדות, ועוד ועוד (באמת: ועוד ועוד). וגם מובא בגליון טקסט של שטיינר עצמו על הציונות.

כן, מסתבר שב-1897, כמה ימים(!) אחרי הקונגרס הציוני הראשון, ראה לנכון רודולף שטיינר להזהיר את הציבור הרחב, ובעיקר את היהודים, מפני התנועה הציונית הצעירה. ולמה צריך להזהיר? מפני שעל פי שטיינר מדובר בהזיות מסוכנות של מנהיגי יהודי אירופה. שטיינר מבקר את הרצל ונורדאו שאינם מבינים שהאנטישמים הם "אנשים לא מסוכנים", ומאידך מוכרים ליהודים אשליות חסרות בסיס. האנטישמיות לדעת שטיינר היא תופעה ילדותית, חסרת כוח אמיתי, ובוודאי בטלה אל מול זרמי הנאורות והאמנציפציה השוטפים את אירופה. עתידם של היהודים על פי שטיינר הוא רק באירופה, תוך התמזגות והטמעות בעולם הנוצרי. לכן על פי שטיינר

גרועים בהרבה מהאנטישמים הם המנהיגים חסרי הלב של יהודי אירופה, האדונים הרצל ונורדאו. מהיתולי ילדות לא נעימים [התופעות האנטישמיות – ת.פ.] הם יוצרים זרם עולמי [הציונות – ת.פ.]. מעשי לצון לא מזיקים הם עבורם אש תותחים איומה. הם המפתים, המדיחים את עמם. […] האם האדונים הרצל ונורדאו באמת מאמינים באפשרות הקמתה של ממלכה בפלסטינה, אינני מסוגל לקבוע. מתוך כבוד לאינטליגנציה שלהם אני מניח באופן היפותטי שהם אינם מאמינים בכך. […] התנועה הציונית היא אויב ליהדות. מוטב לו יראו היהודים נכוחה את אותם אנשים המציירים עבורום רוחות רפאים.

בום. רודולף שטיינר, האיש שהתיימר להחזיק ב"דעת העולמות העליונים", האיש שתווה סכמה הגליאנית כוללת של כלל ההיסטוריה הקוסמית מהבריאה ועד הגאולה, שוגה בהערכת חסר מזעזעת הן של האנטישמיות האירופאית והן של התנועה הציונית.

יונתן לוי הפיק גליון חתרני, אמיץ, מנער ומעורר, גליון היסטורי שייזכר עוד שנים בתנועה האנתרופוסופית הישראלית. אם אתם מתעניינים ולו במעט בענין, כדאי לכם לשים ידכם עליו.

אתר כתב העת

Scan10019

הרוצח מקנזס – נאו-פגאניזם בשירות הגזענות

מסתבר שהרוצח במרכז היהודי בקנזס ביום ראשון זה הוא נאו-פגאני, חסיד של האל אודין (הדמות בתרשים להלן), אחד האלים המרכזיים בפנתאונים של העמים הנורדים. מבחינתו של גלן מילר, הרוצח, פולחן אודין היא הדת הראויה ללבנים גאים, שהרי הנצרות היא המצאה יהודית, וממילא דת אוניברסלית המקבלת לתוכה גם שחורים. בביוגרפיה שהוא פרסם ב-1999 כותב מילר:

הייתי רוצה לראות את מאה מיליון הנוצרים הארים של צפון אמריקה ממירים את דתם לדת שהומצאה על ידי הגזע שלהם ושעבדו בה אלף דורות לפני שהיהודים חשבו על הנצרות. […] אין כניסה לשחורים לוולהאלה. יש שלט מעל לשערים הלבנים בו כתוב: 'לבנים בלבד'.

אבל מילר לא המציא כלום. כפי שכתבתי ברשימה על מקורותיו האזוטריים של הנאציזם, כבר בסוף המאה ה-19 הבינו לאומנים גזענים גרמנים שיש להם בעיה עם הנצרות, פשוט מפני שישו היה, מה לעשות, יהודי. אחד הראשונים שפנו לפגאניזם הנורדי הקדום היה גידו פון-ליסט. על פי פון-ליסט דתם של השבטים הגרמאנים הקדומים היתה פולחן ווטן (שמקביל לאודין), דת שבמאה העשרים, לדעתו, תביא את הגזע הארי לתפוס מנהיגות, לנער מעצמו את הנצרות הבזויה, לשעבד תחתיו את כל הגזעים האחרים הנחותים ממנו, לבטל את הדמוקרטיה, להכחיד את הפמיניזם, לתקן את עולם האומנות המעוות, ולשלוט בעולם כפי שמגיע לו מימים ימימה.

בקיצור, יש מצב, אומר איזה מומחה ל-CNN בכתבה בלינק לעיל, שמילר ראה עצמו כלוחם אודיני אמיץ כשיצא לרצוח חפים מפשע. בינתיים כמה ארגונים נאו-פגאנים אמריקאים גינו את הרצח ודחו בצורה מוחלטת את האידיאולוגיה הגזענית של מילר. יש לציין שרוב הנאו-פגאנים הם אוהבי שלום ושלווה מהזן היותר צמחוני.

ורק אומר שבכנס הקרוב לחקר דת ורוחניות עכשווית, 23 לאפריל, יום רביעי הבא באונ' תל אביב, יוקדש מושב לנאו-פגאניזם, בו ירצו ממיטב המומחים בעולם. הכניסה חופשית. כאן התוכניה.

אודין

אודין

על השחיטה

מה נאמר? קודם כל שאנחנו לא מוכנים לשמוע ביקורת על הדת שלנו, ועוד בדנית. בדנית!!!!!!!!!!!!!!!1111

וברצינות – הפולמוס הנוכחי על השחיטה נמשך מאז המאה ה-19. כבר אז גילו באירופה רגישות לסבלם של בעלי החיים, והועלו הצעות לאסור את השחיטה היהודית. ההצעה הדנית לא "אוסרת על שחיטה כשרה" כמאמר הכותרת ההיסטרית מאתר 'סרוגים' (להלן), אלא מבקשת להמם את בעל החיים לפני שישספו את גרונו. ישנו חשש שזה יפגע בכשרות השחיטה.

האם שחיטה כשרה גורמת סבל לבעל החיים הנשחט? כן, כי היא דורשת את שיסוף הגרון והקזת הדם. לוקח לבהמה איזה שתיים-שלוש שניות למות, אולי יותר, והיא סובלת. שחיטה על ידי שוק חשמלי או מסמר ברזל שמוחדר במהירות לראש מהירה והומנית הרבה יותר.

עכשיו, אם אכן כך, ניצבים לפנינו שני ערכים חשובים: צער בעלי חיים, וחוק דתי. שר החקלאות והמזון של דנמרק אמר ש"זכויות בעלי חיים קודמות לדת". אני לא מכיר "זכויות" של בעלי חיים, אבל אפשר להבין שהוא חושב שמניעת סבל לבעלי חיים על ידי בני אדם חשובה יותר מאשר קיום מסורת דתית של בני אדם. זו עמדה לגיטימית. במקרים כאלה העניין הוא מידתי: כמה סבל באמת נגרם לבעלי החיים, מה מעמדה של המסורת הזאת ועבור כמה בני אדם וכו'. יש לשאול גם האם צער בעלי חיים קודם מבחינתו של המחוקק הדתי גם לצווי האופנה (פרוות) ולצרכי השוק (בשר). תמיד צריך להתחיל איפשהו, אבל אם דנמרק אוסרת או תאסור על סחר בפרווה או על כליאת מיליוני תרנגולות או פרות במכלאות זה יראה דבקות במטרה ורצון אמיתי למנוע כל סבל אפשרי מבעלי חיים.

מי שסבור שהחוק הדתי חשוב יותר צריך לזכור שהחוק הדתי אינו מונוליתי, ויש בו גמישות מסויימת. די ברור שאפשר להכשיר שחיטה כשרה עם הימום מסוג כלשהו לפניה. והרי גם צער בעלי חיים היא מצווה. בכל מקרה זעקות על "אנטישמיות" מפספסות כרגיל את העניין, שגם אם מצטרפים בו מניעים שונים הוא בבסיסו ערכי, ומצביע על תנועה מוסרית חשובה שאנחנו עדים לעלייתה בזמננו.

באופן אישי נראה לה שמה שדרוש הוא שינוי כולל בשוק הבשר, ולא רק תיקון נקודתי לגבי השחיטה. ואפרופו, ראוי פשוט להיות צמחוני או טבעוני.

2014-02-13_225416

אירופה נגד ברית מילה

בתום דיון שקיימה בשטרסבורג האסיפה הפרלמנטרית של הארגון הבינלאומי, שבו מיוצגות רוב מדינות אירופה – נקבע ברוב מוחץ, כי ברית המילה ו"מילת נשים" אסורות, אלא אם הילד או הילדה כבר עברו את גיל 15 ונתנו את הסכמתם לכך.

נתחיל בעיקר: האם ברית מילה מסבה נזק תמידי לאיבר המין של הזכר? אני סבור שכן. האם הנזק הזה מצדיק את איסורה? לדעתי לא.

לפרטים: ברית מילה נעשית ללא הסכמת התינוק, כפי שדברים רבים נעשים ללא הסכמתו: הוא מקבל אוכל מסויים ולא אחר, חי במקום מסויים ולא אחר, לומד שפה מסויימת ולא אחרת, נשלח לגן/בית ספר מסויים ולא אחר, ומקבל חינוך מסויים ולא אחר. אגב, שימו לב שיש הורים שמחנכים את ילדיהם שקיים אלוהים / בנו היחיד הצלוב / עמו היחיד הסגולי / הבתולה הקדושה / מטריאליזם דיאלקטי / היד הנעלמה / יקום אינסופי וחסר משמעות.

כל הדברים המנויים לעיל, שנעשים ללא כל הסכמה של התינוק או הילד, מעצבים את חייו בצורה משמעותית הרבה יותר מאשר הערלה שנמצאת או לא נמצאת על איבר מינו. גם אם נחשוב שהסרת הערלה מסבה לא נזק קל אלא נזק חמור לאיבר המין (ואין כל ראיות רפואיות לכך), הרי שהנזק שבחינוך גרוע לנפש גדול הרבה יותר. ולא, חינוך הוא דבר בלתי הפיך, בדיוק כמו למידת שפה, או ילדות באופן כללי. מה שנתנו לנו הורינו יילך איתנו עד סוף חיינו. לכן אין שום הגיון באיסור בחוק על ברית מילה, אלא אם כן אנחנו מתכוונים גם לאסור על חינוך לאמונות או ערכים שלא נראים לנו.

ואגב, אין כאן לדעתי שום אנטישמיות – ההתלהבות שבה משרבבים את העניין הזה לכל מקום היא פתטית. המניע הוא אחר לחלוטין. יש כאן רגישות מוסרית מאוד גבוהה (שאפשר לראות אותה גם בהתגברות הצמחונות והטבעונות) יחד עם נטייה אנטי-דתית, אנטיתאיסטית, שרווחת באירופה של ימינו, ולסיום מעט בלבול. רוח הנאורות (בסגנונה הצרפתי) חוזרת, ומבקשת ומבקשת לנקות את הארץ מסממני דת, ומתמקדת במעשים ומלבושים כי זה הרבה יותר קל מאשר לאסור על אמונות. כדאי לבדוק האם אוסרים על הורים גם לחורר את אוזני ואפי בניהם ובנותיהם או לקעקע על גופם. אם אין חוקים נגד זה, סימן שמה שמעצבן את האסיפה הפרלמנטרית הוא לא הנזק לגוף, אלא המניע לנזק, שהוא אמונה דתית. מדובר, לכן, בניסיון לפגוע בחופש הדת של תושבי אירופה.

אבל רגע, האם אין דברים שנאסור למרות שהאיסור עליהם יפגע בחופש הדת? ודאי שכן. למשל, מילת נשים. ולמה? כי על פי רוב מדובר בנזק הרבה (אבל הרבה) יותר חמור לאיבר המין, וחשוב יותר, הקונטקסט הוא שונה לחלוטין: במילת גברים מדובר בקבלה של הילד אל תוך הקהילה, בתוספת לכבודו ובהעלאתו ברמת החשיבות החברתית. במילת נשים מדובר בחלק ממכלול אמצעים לדכא ולשלוט באישה ובגופה, בפיחות בכבודה ובהורדתה ברמת החשיבות החברתית.

שימו לב גם ש"רבים מהצירים תמכו בתיקון החוק כך שלא יכלול אזכור של 'הזכויות הדתיות של הורים ומשפחות'." נדמה לי שזה אכן העניין. הניסיון למחוק את ההכרה בזכויות הדתיות של האזרחים. אבל יש לכולנו זכויות דתיות, כמו שיש לנו זכויות להחזיק בכל אידיאולוגיה שנחפוץ – או לא להחזיק בשום אמונה או אידיאולוגיה. הדת או חוסר הדת שלנו מהווים חלק מהותי, לוז ולב של הזהות שלנו, ועליהם להישאר נחלתנו הבלעדית והחופשית. כפייה אנטי-דתית, כמו כפייה דתית, מסוכנת עבור זכויות האדם הבסיסיות ביותר, ואסור שתתרחש.

(גילוי נאות: הכותב הינו נימול)

פרט טרוויה קטן על רופא ופסיכולוג מתחילת המאה ה-20

Charles Binet-Sanglé, רופא ופסיכולוג צרפתי שחי בתחילת המאה העשרים, פיתח תיאוריה לפיה Charles Binet-Sangléהטלפתיה היא יכולת ממשית, שאינה קשורה בנשמה (שלא קיימת על פיו) אלא פועלת בצורה חומרית, כמו גלי רדיו (היו הרבה תיאוריות רוחנו-חומריות כאלה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20). הוא הסיק שככל שהאדם "פרימיטיבי" יותר, כך הוא קרוב יותר ליכולת הזאת, שהולכת ונשחקת אצל אנשים שמפותחים תרבותית. הדוקטור הטוב רצה לקיים ניסויים לגילוי טלפתיה עם שחורים וטיבטים, אבל חשב שהצורה האופטימלית להגיע לתוצאות טלפתיות טובות יהיה לאמן קבוצה של נערות יהודיות דווקא, לפני גיל הבשלות המינית, אשר תחיינה במחנות מיוחדים, תעשנה חשיש ותישארנה בתולות. בסוף התהליך הן תוכלנה לצפות מרחוק בעולם כולו ואל תוך כל נפש, לשימושו של השולט בהן כמובן. קראתי בספר וחשבתי שתרצו לדעת.

כנס: ישראל בין אנטי-יהודיות, אנטי-שמיות ופרוגרסיביות חדשה

עבדכם הנאמן ידבר בכנס על רוחות קונטרה-יהודיות בעידננו, יחד עם עוד רבים וטובים. יו"ר הכנס הוא אילן גור-זאב, מורי, רבי וידידי עוד מימי התואר השני שלי, שעל הרצאה מעניינת שנשא כתבתי כאן, ושראיון שלי עמו, על העניין שלו בנושא הכנס, נמצא כאן.

אומר מיד שאני כמובן מסתייג מהשימוש הפופולרי בסיסמה "אנטישמיות" כדי לדחות כל ביקורת, לגיטימית בהחלט לרוב, על פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. הכנס, כמו גם פועלו של גור זאב בשנים האחרונות, עוסק יותר בבחינות פילוסופיות ותיאולוגיות ששזורות בתרבות הנוכחיות, שיש בהן קו שחותר תחת מה שניתן לראות כעקרונות "יהודיים", כלומר כאלה שצמחו מתוך התרבות המונותאיסטית-טראנסצנדנטלית שהתגבשה באזור זה והשפיעה על העולם המערבי כולו. כלומר מדובר פחות על שנאה ליהודים כבני אדם, ויותר כהתנגדות, מודעת או לא-מודעת, ליהדות כרעיון והשקפת עולם.

ההרצאה שלי תעסוק בכיוון ה"נוצרי" של רוחניות הניו-אייג', לא כמזימה אנטישמית כמובן, אלא כוקטור תרבותי מרכזי שעוין וקטור אחר, יהודי מסורתי (כתבתי על זה במאמר באקדמות). הכניסה חופשית. הנה הפרטים:

הכנס השני בנושא האנטישמיות החדשה: אתגרים חינוכיים

ישראל בין אנטייהודיות, אנטישמיות ופרוגרסיביות חדשה

יום חמישי, ט"ו באייר תשע"א, 19 במאי 2011
אולם הכט, הבניין הראשי, אוניברסיטת חיפה

יו"ר הכנס: פרופ' אילן גורזאב
וועדת ההיגוי של הכנס: פרופ' אילן גור-זאב וד"ר אריה קיזל

9:00-9:30 התכנסות וכיבוד קל

9:30 ברכות
פרופ' אהרון בןזאב, נשיא אוניברסיטת חיפה
פרופ' עפרה מייזלס, דיקן הפקולטה לחינוך

9:45-10:15 הרצאת פתיחה
פרופ' אילן גורזאב, מקומה של מדינת היהודים בתשוקת המערב להיעלם

10:15-11:45 הקשריה התיאולוגייםפילוסופיים של האנטישמיות החדשה
יו"ר: ד"ר אנבל הרצוג
פרופ' חיים גורדון, תולדות ארצות האסלם והאנטישמיות החדשה
ד"ר רפאל זגוריאורלי, אלן באדיו כסימפטום
ד"ר יצחק בנימיני, "אין יהודי" באוטופיה האוניברסלית ובהיגיון הפאוליני של באדיו וז'יז'ק
מר תומר פרסיקו, רוחניות ה"ניו-אייג'": הגשמת הנצרות על ידי ביטול הדת
ד"ר חיים דעואל לוסקי, הפילוסופיה של ישראל הקדום – המודל הקדם מונותיאיסטי – או מהי יהדות?

11:45-12:00 הפסקת קפה

12:00-13:30 האנטישמיות החדשה בפעולה
יו"ר: ד"ר אורית רוזין
פרופ' אסא כשר, דה-לגיטימציה: דילמות מושגיות ואתיות
פרופ' דינה פורת, שורשיה הנוצריים של הכחשת השואה
פרופ' חנן אלכסנדר, ציונות בוגרת: מבקרים את ישראל ללא דה-לגיטימציה
ד"ר גדי טאוב, זכויות אדם נגד זכויות אדם: ההתקפה החדשה על זכותם של היהודים להגדרה עצמית

13:30-14:30 הפסקת צהריים

14:30-16:00 אפשרויות ההתמודדות עם אתגרי האנטישמיות החדשה
יו"ר: פרופ' סופיה מנשה
ד"ר אלכסנדר יעקובסון, השמאל הליברלי המערבי והמדינה היהודית
פרופ' עוז אלמוג, במקום להעניש אפשר להאניש: איבה הנוצרת מבורות סוציולוגית
מר בן דרור ימיני, בורות היא כוח
גב' במבי שלג, מחיר תחושת העליונות המערבית
מר אסף שגיב, מתיאולוגיה נוצרית לאונטולוגיה פגאנית, וחוזר חלילה: גלגוליה של האנטישמיות בעידן הפוסט מודרני

16:00-16:15 הפסקת קפה

16:15-17:30 שולחן עגול: האמנם אנטישמיות חדשה
יו"ר: ד"ר אריה קיזל
משתתפים:
פרופ' אניטה שפירא
פרופ' פיליפ וקסלר
פרופ' נמרוד אלוני
פרופ' אילן גורזאב