אמת

על נחיצות השגרה ותוקף מצב החירום

עוד דבר שאנחנו לומדים מהמשבר הזה הוא עד כמה מערכות היחסים שלנו תלויות בשגרה. בתנועה הקצובה מיום ליום ואז לסופ"ש, או במעבר בין פרקי היום השונים, היציאה לעבודה, החזרה לבית, ההליכה לחברים, הישיבה בבית קפה וכיוצא באלה.

רק עכשיו מסתבר שמערכות יחסים זוגיות רבות נשענו על האפשרות של בני הזוג לא לראות אחד/ת את השני/ה לפחות 8 שעות מכל יום (לא כולל שעות שינה). נישואים שהיו יכולים להחזיק יופי עד הפנסיה ייגמרו מוקדם מהצפוי כי שני בני האדם האלה זקוקים לפעימות קצובות של און ואוף, רצוא ושוב, לשגרה שמפרידה ביניהם מדי פעם. בלי זה הם לא מסוגלים לחיות יחד.

הורים וילדיהם שהיו יכולים להמשיך להסתדר מצויין, אפילו לאהוב מאוד, הופכים לפקעות של איבה ומצלקים איש את רעהו מכיוון שלא מאפשרים להם לא להתראות מדי פעם. גם עבור אינטימיות יש צורך באפשרות להתרחק. רק עכשיו אנחנו מבינים שיש בינינו אנשים שמערכת היחסים שלהם עם עצמם זקוקה לשגרה. שללא יציאה מהבית ועבודה וחזרה אליו וישיבה בבית קפה הם נכנסים לדיכאון או מאבדים את שפיותם.

הדימוי הישן של וודי אלן למערכת יחסים – כריש, שיכול לנשום רק על ידי תנועה קדימה – מקבל משנה תוקף. ולא רק עם אחרים אלא גם עם עצמנו כאמור. אם להשתמש במטאפורה קצת יותר מדוייקת, אנחנו לא הרבה יותר מהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, והסיפור הזה (כמעט אצל כולם) זקוק לפעולה כדי להיות מעניין. הדימוי העצמי שלנו נשען על יומרה להתקדמות. אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו עושים, משפיעים, מפעילים, מרוויחים, יוצרים, בונים, מפרקים. בלי הסיפור הזה העצמיות שלנו נתקעת.

אבל השאלה המעניינת היא: אז מה? כלומר, נניח שמצב החירום חושף את חולשתן של מערכות יחסים שונות, האם זה אומר שהן אינן תקפות? אם משהו עובד רק בשגרה, האם זה אומר שהוא חסר ערך או שהוא איכשהו לא אמיתי?

הרשו לי להשתעשע ולתרגם את השאלה לשפה תיאולוגית: האם אלוהים נמדד במציאות או בנס? כלומר, האם אנחנו יודעים/אוהבים/מעריכים את אלוהים בזכות היומיום המסודר והמחזורי, או בזכות הפריצה הניסית והחריגה מחוקיות השגרתית? איפה מתגלה האל במלוא הדרו? האם האל מגיע לשיא משמעותו כשהוא עושה ניסים, או שמא הוא לא פחות, ואולי אף יותר, משמעותי כשהוא מנהל כראוי את העולם, שכמנהגו נוהג?

זהו בעצם ויכוח בין ר' יהודה הלוי לרמב"ם. ריה"ל אומר: איך יודעים שיש אלוהים? הוא קרע את ים סוף, הוא התגלה על הר סיני. אירועים ניסיים, חד פעמיים, ששוברים את הרצף השגרתי של היקום. בשביל הרמב"ם אלוהים מתגלה דווקא ביקום המסודר שמתוכנן על ידי החכמה האלוהית באופן מושלם. איך יודעים שיש אלוהים? לומדים פיזיקה. כלומר בשביל הרמב"ם ודומיו, האמת נחשפת בשגרה, ולא ביוצא מהכלל, ואילו אצל ריה"ל האמת היא פריצת השגרה והנכחת היוצא מהכלל. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי רמב"מיסט.

הנה עוד תרגום תיאולוגי לעניין: האם העולם כפי שהוא – קיים או שהוא אשליה? האם המציאות הפשוטה, מציאות הריבוי והניגודים, החומר והזמן, היא המציאות, או היא משהו שמכסה את המציאות? האם צריך לדחות את העולם כדי להגיע אל האמת, או דווקא לפעול בתוכו כדי להבין את האמת לאמיתה?

הדתות האברהמיות (בעיקר היהדות והאסלאם) מחייבות את העולם הזה – העולם הוא טוב לכתחילה, הוא חשוב והוא אמיתי. זרמים הינדואיסטים ובודהיסטים חשובים ומרכזיים (לא כולם) שוללים אותו – העולם הוא אשליה, או חלום, או משחק, הוא פחות חשוב ופחות אמיתי (או בכלל לא). האמת, לדידם, נמצאת מחוץ לעולם, או מאחוריו, או מעבר אליו. אל האמת נחשפים ברגע של הארה או התעוררות, רגע שמנער את העולם מאיתנו ומשאיר אותנו עם מה שמעבר לעולם. כמו בסוגיות אחרות, גם כאן אני לגמרי יהודי.

השגרה, אפוא, אינה מסתירה מאיתנו את האמת, אלא מגלה לנו אותה. אין צורך בשבירת הרצף כדי שהאמת תתגלה. אין צורך במצב חירום כדי שנדע את האמת לאשורה. כלומר העובדה שמערכות יחסים שלמות עובדות רק כששגרת היומיום לא מתפרקת אינה חושפת את חולשתן או את חוסר אמיתותן, ולא המשבר הוא שמסמן לנו מה "באמת" שווה הזוגיות שלנו. כמובן שעדיף שהזוגיות (או ההורות, או השפיות) שלנו תחזיק מעמד גם בשעות משבר, ובאופן כללי היכולת להתמודד עם משברים היא סגולה חשובה. אבל טעות היא להתייחס לשגרה ככיסוי מזויף לאמת עמוקה יותר, שנחשפת רק בשעת מצוקה.

השגרה היא החיים, ואת החיים יש לחייב, לא לשלול. מערכת יחסים שתלויה בשגרה היא אחלה מערכת יחסים, בדיוק כפי שעץ שצומח רק כשאין בצורת הוא אחלה עץ, או כפי שאגם שמשגשג רק כשלא מזהמים אותו הוא אחלה אגם, או כפי שעולם שידידותי לבני אנוש רק כשלא פוגע בו אסטרואיד הוא אחלה עולם.

אסונות מגלים לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם אסונות. שגרה מגלה לנו עד כמה אנחנו מסוגלים להתמודד עם שגרה. אלה שני דברים שונים. שניהם משמעותיים מאוד, אבל האחד לא בא על חשבון השני ולא מבטל את חשיבות השני. בני אדם הם יצורים חברתיים והם יצורים שזקוקים לשגרה. הטרגדיות החברתיות שמתרחשות בגלל האסון אינן מצביעות על אמת עמוקה יותר. הן טרגדיות.

התגלות המונית של התגלות המונית

בשנים האחרונות כל כמה שבועות מגיע אלי מייל שסובב סביב שאלה אחת מסויימת: האם קיימת עוד דת שמבוססת על התגלות המונית. מאז שר' יהודה הלוי ניסח את התנאי הזה לאמיתותה של דת, רבים מהחוזרים בתשובה או היוצאים בשאלה נאבקים איתו, אלו מנסים להבין ממנו שהיהדות היא אכן (ורק היא אכן) דת אמת, ואלו – שדווקא לא. אז מדי פעם אני שומע מהם.

ראשית, אני תמיד מפנה אותם להתגלות ההמונית שחווה לכאורה קונסטנטינוס וכל צבאו. על פי ההיסטוריון הנוצרי אוסביוס כל הצבא ראה יחד עם קונסטנטינוס צלב גדול בשמיים ומתחתיו המילים "בסימן זה תנצח!". קונ' לקח את זה לתשומת לבו, יצק צלב של זהב ואבנים טובות, והוא וצבאו אכן ניצחו באיזה קרב חשוב. משם הדרך לניצור כל האימפריה הרומית היה קצר. אוסביוס עצמו טוען שהוא ראה את הצלב היצוק ההוא, והצבא לכאורה העיד שכל הסיפור קרה (כאן עוד פרטים). אני מודה שזה לא מרשים כמו אש ורעמים על פסגה של הר, ברם התגלות המונית היא התגלות המונית.

אבל כמובן, הסיפור האמיתי הוא שאין שום סיבה בעולם שמיתוס לא ייווצר פשוט במהלך דורות על גבי דורות של סיפור מעשיות, כאשר קבוצת אנשים יוצקת לעצמה, כמו צלב מוזהב, נראטיב גנאולוגי, וכזה שממילא גם נותן לגיטימציה לזהותה וצרכיה. It happens all the time. אין צורך להאמין שאכן היו עשרות אלפי אנשים שראו משהו כדי לתרץ שבגלל זה צאציהם סבורים שהסיפור הוא אמת. למשל סיפור קונסטנטינוס. או למשל, בזמנו כתבתי על החיזיון ההמוני של מריה הקדושה בפאטימה. אז? האם באמת הופיעה שם מריה הקדושה?

מעבר לכך, צריך לשים לב שאם כאשר אנשים מנסים להשוות בין דתות ולהוכיח לעצמם שהיהדות היא האמיתית היחידה או האמיתית ביותר, והם לצורך כך לוקחים את הקריטריון שקבעה *היהדות עצמה* לבחינת אמיתותה של דת, הרי שיוצא שהם מנסים להכניס דתות אחרות לסד היהודי, רק כדי לגלות כמובן שהן לא נכנסות. בצורה דומה מסורות בודהיסטיות יכולות לקבוע שרק חוויה אישית ופנימית של הארה יכולה לאשר עבור אדם את אמיתות תורת הבודהה, ושזה הקריטריון לאמת. כלומר, עלינו לקבוע קודם כל קריטריון לאמת לקריטריון לאמת, ורק אחרי זה לבדוק האם דת מסויימת עונה לאותו קריטריון, שעונה לאותו קריטריון.

(ולדעתי כל הדתות מכילות אמיתות, וכולן מכילות בדיות, ואין אחת שהיא "האמת", ואין אחת שאינה נושאת סוד אחד חיובי לפחות. לכן זה כל כך מעניין, דתות. ובתמונה חזיון הצלב של קונסטנטינוס, כפי שדמיין אותו רפאל)

Raphael_Vision_Cross_detail

מדרש אהוב עלי ביומא סט

הדף היומי של אתמול (יומא סט:) הביא את אחד המדרשים האהובים עלי ביותר. הנה הוא לפניכם בתרגום + פירוש:
truth2
אמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמם של אנשי כנסת הגדולה, אנשי כנסת הגדולה [= מה עשה אותם "גדולים"]? [התשובה:] משום שהחזירו עטרה ליושנה [בקשר לקב"ה]. שהרי בא משה רבנו ואמר "האל הגדול, הגבור והנורא" (דברים י, יז) [ובכך קבע את תאריו של הקב"ה].

והנה בא ירמיה הנביא ואמר [לעצמו]: גויים [=חיילי נבוכדנצר] מקרקרין [=הורסים, או מסתובבים כאדונים] בהיכלו [=בבית המקדש], אז איפה בדיוק ה"נוראות" שלו?. [הגיע למסקנה שהאל כנראה אינו נורא,] ולא אמר בתפילתו "נורא" ["האל הגדול והגיבור" – ירמיה לב, יח]. אחריו הגיע דניאל ואמר: גויים [=יוונים] משעבדים את בניו, אז בדיוק עושה אותו כזה גיבור? לא אמר בתפילתו גיבור ["האל הגדול והנורא" – דניאל ט, ד].

ואז באו הם [=אנשי כנסת גדולה], ואמרו: אדרבה, זוהי גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים [=זו גבורתו, שהוא מצליח להתאפק ולא להעניש את הרשעים שהחריבו את ביתו ושיעבדו את עמו]. ואלו הם נוראותיו, שהרי אם לא היו יודעים שהוא גם מסוגל לכך ומפחדים ממנו, איך אפשר להסביר שאומה אחת בודדת ושנואה [=בני ישראל] יכולה להתקיים בין האומות [העוינות לה]? [כלומר, חכמי כנסת גדולה פירשו מחדש את משמעות התארים האלה, ולכן היו יכולים להשתמש בהם, וכך החזירו עטרתו של הקב"ה ליושנה.]

[אבל רגע, שואלים חכמים,] אם כך אז איך יכול להיות שרבותינו ירמיה ודניאל היו אמיצים מספיק כדי לוותר על התארים האלה, ועקרו תקנה שהתקין לא פחות מאשר משה רבנו בעצמו?? אמר רבי אליעזר: מתוך שיודעו שהקב"ה אמיתי [=ישר, אוהב אמת] הוא, לפיכך לא כיזבו בו [=לא שיקרו בנוגע אליו]. [דהיינו, הנביאים ידעו שעמידה על האמת הולמת את הקב"ה יותר מאשר נאמנות לא ישרה לתקנות שהתקין משה רבנו.]