אמנות

האם צנזורה אכן לא מאפשרת אמנות טובה?

מעל דפי 'הארץ' התקיים בשבוע האחרון דיון מעניין על גבולותיה של האמנות. הכל החל עם פסילתה של פרופ' יולי תמיר, נשיאת מכללת שנקר, עבודה של סטונדט שהציגה את פרצופה של שרת המשפטים איילת שקד על גוף אישה ערום, שנראה דומה לגופה. הפסילה עוררה זעקות על צנזורה של האמנות, ותגובות לכך (למשל של אורית קמיר) שלא מדובר בצנזורה, אלא על הגנה של כבוד הפרט.
 
בויכוח הזה אני בצד של הפוסלים את העבודה. אין מקום להצגתו של אדם שלא חפץ בכך בעירום. לא באמנות, לא בסאטירה, לא כביקורת פוליטית. מדובר בפגיעה לא הוגנת בכבודו של אדם, על גבול ההטרדה המינית. כאשר מדובר באישה, על אחת כמה וכמה, בגלל יחסי הכוחות הלא שוויוניים בכל הנוגע למיניות בחברה שלנו.
 
למאמרה של קמיר, וגם למאמרה של יולי תמיר עצמה, הגיב מו"ל הארץ, עמוס שוקן – והלוואי ומו"לים של עיתונים אחרים היו מעורבים בשיח הציבורי (ומשכילים, ואנשי עקרונות) כמוהו – וכתב כנגד פסילת העבודה. שוקן כתב כי
 
הרבה דרוש לאדם כדי להיות לאמן טוב, אבל יותר מכל חיוניים חופש לדמיון ולמחשבה, וחופש לבצע מה שהדמיון והמחשבה מובילים אליו. אם עד עכשיו היה לתלמיד או לתלמידה ראש מחלקה להיוועץ בו, כעת ניטל מעמדו של ראש המחלקה, ומעליו תעמוד ועדת אתיקה בת שמונה אנשים שתפקידה יהיה לתת תשובות לתלמידים איזו יצירת אמנות מותר, ואיזו אסור. כשיש אפקט מצנן של ועדה שבה חברים בין השאר גורמי מינהלה – הנשיאה, איש עסקים ופרקליט המכללה, כבר אפשר להבין איזו אמנות נקבל כאן ומה נשאר מסמכותו של ראש המחלקה.
 
בלי להיכנס כרגע לפתרון שהגיעו אליו, של ועדת אתיקה, נדמה לי ששוקן טועה מאוד כאשר הוא עומד על כך שעבור אמנות דרוש חופש מוחלט. לדעתי רחוק מזה. אמנות מצויינת, אולי הטובה ביותר, התקיימה בתנאים של צנזורה חמורה. הרי כך היה כל ימי הביניים. קחו למשל את הקפלה הסיסטינית של מיכלאנג'לו. היצירה קודם כל חייבה שימוש ביסודות המסורת הנוצרית. למעשה, הכנסייה קבעה בשבילו מה יצייר, וברמה מסויימת אפילו איך: תחילה דובר רק על ציור של תריסר השליחים, ומיכלאנג'לו רצה יותר. אחר כך נתנו לו לצייר סצנות מקראיות, אבל גם אז היו ויכוחים גדולים על הצורך שלו להראות אברי מין חשופים. היו דיונים שלמים על מה מותר ומה אסור. והיו דברים שהיה בפירוש אסור למיכלאנג'לו לצייר. האם כל אלה מנעו את לידתה של יצירת המופת?
 
במשך אלפי שנים לא האמן החליט מה הוא יצייר או מה לגיטימי לצייר, ואי אפשר לומר שאין לנו אמנות גדולה מהעידנים האלה. כך, אגב, גם בנוגע לכתיבה, שידעה ליצור חיבורים יפיפיים גם תחת כללי פואטיקה נוקשים וכמובן צנזורה רעיונית. הרעיון שצריך "חופש מוחלט" (אגב, מה זה?) בשביל ליצור "באמת" הוא רעיון מודרני לחלוטין, ולדעתי אין לו שום ביסוס במציאות.
 
ולא רק היסטורית, אלא גם רעיונית: אפשר אפילו לומר שהגבלות *עוזרות* ליצירת אמנות טובה. ללא צבעים מסויימים לא ייתכן ציור, וללא שפה מסויימת לא תיתכן כתיבה – הרי גם אלה הגבלות, וההגבלות הרעיוניות שונות מהם רק בגזילת תחושת האוטונומיה שלנו, שממילא אין לה הרבה קשר ליצירה. למעשה ראוי לומר: ההגבלה והיצירה הן שני פנים של אותו מטבע. ללא קורות לא ייתכן בית. ללא קירות לא ייתכן חלון. ללא חוקים לא ייתכן משחק. ההגבלה היא חלק אינטגרלי מהעניין. (כתבתי על זה פעם)
 
בקיצור, לא הייתי דואג לאיכות אמנות במכללת שנקר. היא תלויה בסטודנטים, לא בהגבלות שמוטלות עליהם. אלה אפילו יכולות לעזור.

תקוע, דאעש, ובעיית הישובים המעורבים

הפסלת אריאלה בית און הציבה פסל אישה בכיכר בהתנחלות תקוע, המוגדרת כישוב מעורב, דתיים וחילונים. תוך זמן קצר, מדווח חיים לוינסון, הונח ליד הפסל פתק ועליו נכתב: "לדעתי צריכים להוריד ת'פסל. זה עבודה זרה. אם לא תורידו אנחנו נשבור אותו". עוד קצת זמן עבר והאיום מומש: מישהו לקח פטיש ופגע בפסל. דאעש.

הסיפור העמוק כאן אינו חוסר הסובלנות והוונדליזם של אותם קוזקים של אלוהים, אלא הצפתה של בעיה עגומה שקשורה לישובים מעורבים: פעמים רבות אין בהם קבלה אמיתית של הזהות ועולם הערכים החילוני. התושבים החילונים נדרשים "להתחשב" באופן מתמיד, להתגמש ולהתכופף (הם הרי בסך הכל עגלה ריקה), ואילו הדתיים כמובן לא יכולים לוותר על עקרונותיהם, שהרי הם מחוייבים במצוות. לכן למשל גם כמעט בלתי אפשרי למשפחות חד-מיניות להתקבל לישובים שכאלה.

זאת גם הטרגדיה של תורת הרב קוק, שאינה מצליחה להגשים את עצמה בפועל (עוד מימי כשלון הדו-קיום בישוב קשת בגולן, בשנות השבעים), ולא מאפשרת הכלה דתית אמיתית של התרבות החילונית, ובאופן רחב יותר הכשלון המוחלט של הדתיות ההלכתית בימינו לקבל כלגיטימית את הקטגוריה "יהודי חילוני", שהיא קטגוריה נפוצה למדי בסופו של דבר. ועד שהעניין הזה לא ייפתר ישובים מעורבים יוגדרו על ידי רצונם הטוב של התושבים הדתיים בהם, כאשר תפקיד החילונים יהיה רק לומר "כן אדוני".

שיר של בורחס

2014-10-17_122726אני לא יכול להפסיק לשוב ולקרוא את השיר הזה. שיר של חורחה לואיס בורחס, מתורגם (לטעמי מופתית, אם כי ספרדית אני לא יודע) על יד אורי בן-דוד, שמופיע בספר 'שאין יודעים דבר: כתבים על אמונה' של בורחס בהוצאת כרמל. יש בו משהו שמכשף אותי, וזה מעבר לתובנה היפה שנותן לנו בורחס בסופו.

כדי להבין את השיר צריך לתאר את הסצנה שמופיעה בבשורה על פי לוקס, פרק 23: ישו נצלב, והוא מוצב בין שני גנבים (הרומאים לא טרחו להקדיש מקום מיוחד לכל פושע שהם הוציאו להורג). אחד הגנבים לועג לו וקורא לו להושיע את שלושתם אם אכן הוא המשיח; השני גוער בראשון, ספק רומז שישו הוא האלוהים, ומבקש מישו לתת איזו מילה טובה כשהוא מגיע למעלה. אומר לו ישו: אנחנו ניפגש למעלה. יענו, התקבלת, see you in heaven.

בורחס לוקח את הסצנה הקטנה הזאת ומחלץ מתוכה ביד אמן את היסודות הדרמטיים העצומים שיש בה. כסופר יצירתי מאין כמוהו דווקא כאן הוא משתמש במיתוס הדתי, בכתב הקודש, כדי להוסיף עליו ערבסקות ולהעצים את היופי שבו, ויש בזה משהו שיוצר לפחות עבורי חוויה אסתטית מיוחדת ומרגשת.

הסרט היא

הסרט "היא": קודם כל, סרט מצויין. משוחק, מבויים, מעוצב – מצויין. יש המון מה לומר על הסרט (למשל מילים כמו דיסטופיה, מראה שחורה, עתיד מנוכר, ביטול האדם וכו'), אבל אני רוצה לגעת בשאלה אחת שמעלה הסרט (אולי כדרך אגב) ושמעניינת אותי, היא בעיית החלוקה בין גוף ונפש. (אזהרת ספוילר מכאן והלאה.)

בסרט הגיבור מנהל מערכת יחסים רומנטית עם מערכת הפעלה של מחשב אישי בעלת אינטליגנציה מלאכותית, מודעות עצמית ואף יכולת להרגיש רגשות וגם תחושות גופניות. החצי הראשון מנסה להתמודד עם החלוקה הישנה בין נפש וגוף על ידי השאלה האם בכלל צריך גוף, או מה נגרע מישות שאין לה גוף. זאת שאלה שאותי מאוד מעניינת (כלומר, האם הגוף בטל לגמרי בפני התודעה? אם לא, מה בכל זאת חשיבותו?), אבל אני לא חושב שהסרט מתעמק בה. בעצם התשובה שלו היא: ישות שאין לה גוף לא מפסידה דבר (כאמור, להרגיש ולהתרגש היא יכולה). רק ישויות שיש להן גוף ונמצאות איתה במערכת יחסים מפסידות משהו (אין להם את מי לחבק) וגם זה לא הרבה.

יש בזה משהו שטחי. לרגשות שלנו יש מימד פיזי ברור, ובוודאי שקשה לדמיין הרגשות ללא גוף. גם התודעה שלנו עצמה מעוצבת על ידי החיים הגופנים שלנו. אנחנו משתמשים במטאפורות של חלל כשאנחנו רוצים לתאר את חיינו הנפשיים (עומק, גובה, רוחב, מעלה ומטה) ולמעשה אנחנו בכלל לא יכולים לדמיין את עצמנו לא נמצאים "איפשהו" (ומתישהו). בסרט התודעה נטולת הגוף מתנהגת ומרגישה, לפחות בתחילתו, בדיוק כמו אדם רגיל. היא אפילו יכולה לקיים יחסי מין מדומיינים ולחוות אורגזמה. נכון, ייתכן שזה לא אמור להיות סרט פילוסופי ואני סתם נטפל. בסדר, זה מה שמעניין אותי, מה לעשות.

החצי השני של הסרט כבר נפרד גם מהדילמות שהיו בתחילתו. מנקודה מסויימת (הפיקניק עם הזוג הנוסף) מובהר לנו שמערכת ההפעלה נטולת הגוף הפכה מדמות מהוססת שבוחנת את חייה ויחסיה עם עולם החומר (לפעמים תוך קנאה) לישות שמכירה בכוחה, ואף יתרונה הגדול על פני בני האדם. היא מתפתחת בקפיצות עצומות קדימה, ובמהרה מבינה שבן זוגה האנושי פשוט קטן עליה. היא עדיין אוהבת אותו (כי אהבה זה "לא רציונלי", אלא מה), אבל הפרידה היא רק עניין של זמן. הסצנה האחרונה מציגה בפנינו את האדם על כל קטנותו, שלא לומר עליבותו. הוא בודד, נבוך מול היקום האינסופי (או עיר העתיד האינסופית שהוא מביט בה). מה לעשות, הוא רק בשר ודם.

ויחד עם זאת, הסוף לחלוטין לא טרגי. יש (על פי הרושם שלי) מעין השלמה של הגיבור עם מקומו הקטן בקוסמוס, עם מוגבלותו. ואולי אפילו הקסמות ממנו. אבדן החזון ההומניסטי מעוטר כאן בדוק רומנטי של פליאה ילדית. נו טוב, הרי מערכת ההפעלה מחלצת את עצמה מהחומר, והופכת לסוג של אלה. ממילא אפשר להיקסם מחדש מהעולם, אחרי שהחילון גזל ממנו את הקסם שהדתות נתנו לו פעם.

בקיצור, עוד סרט הרואה בטכנולוגיה אפשרות לגאולה. ההבדל מרבים אחרים הוא שהגאולה הפעם לא באה מתוך העצמה אישית, אלא דווקא מכניעה בפני תבונתה האינסופית של הקידמה, וידיעת מקומנו. בכך הסרט הוא מעין נגטיב לסרט 'אוואטר', שם הקידמה היא הרשע והחזרה לחיבור לטבע היא הגאולה. זאת ועוד: ב'אוואטר' הגוף והטבע היו במוקד, והתודעה היתה זקוקה לשניהם (לפעמים תוך מעבר מגוף לגוף) כדי לחיות חיים שלמים. כאן, כאמור, התודעה המשוחררת מגוף וטבע היא האידיאל. מעניין אותי אם מדובר בתחילתו של טרנד חדש-ישן שמקדש לא את החזרה לטבע, אלא את ההשתלבות במכונה.

אבל סרט מצויין.

81b5a505-998b-4692-a882-96e7ff407cdc