אמונה

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

Captureמשה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.
 
והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.
 
אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.
 
רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".
 
הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:
1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?
 
2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).
 
קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.
 
3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.
 
לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)
 
הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.
 
יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.

אבי שגיא על התפנית באמונתו של ישעיהו ליבוביץ

אבי שגיא כתב ספר על אמונה, ובו, בין השאר, הוא מנתח את חיי האמונה של ר' יהודה הלוי, הרב י"ד סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. אצל סולובייצ'יק, לדוגמא, שגיא מעיין בהתפתחות תפיסתו על פני שלושה חיבורים שונים שנכתבו בסמיכות זמנים ('ובקשתם משם', 'הרוח ההלכתית' ו'איש ההלכה') ומצביע על יחסים שונים בין מימדים של חוויה, אמונה והלכה בתפיסתו. שגיא מניח שנקודות אלה מקבילות למסעו האישי של סולובייצ'יק, שנמשך אחרי כן גם בכתבים אחרים.
 
אצל ליבוביץ פשוט הרבה יותר לדבר על מסע אישי, מפני שברורה התפנית החדה שהוא ביצע בחשיבתו. בעוד שלפני קום המדינה וכן בשנות החמישים ביקש ליבוביץ לחדש את ההלכה ואת סמכותה על פני המרחב הציבורי, כלומר להפוך את ההלכה מפרטית וקהילתית, כפי שהיתה בגולה, ללאומית, לכלי שבעזרתו מעוצבת החברה – מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בקיצוניות, והופך את ההלכה למחוייבות האישית, הבאה בדרך של הכרעה חדה, של הפרט. הוא תומך בהפרדה ברורה בין דת למדינה ורואה במדינה כלי חילוני וריק ממשמעות דתית.
 
מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.
 
אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.
 
מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.
capture

הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

capture

האם היהדות דורשת אמונה? על ספרו החדש של מנחם קלנר

Kelner Heb spread 7.inddפרופ' מנחם קלנר, מומחה עולמי לרמב"ם, כותב גם הגות (שנבנית על הידע המעמיק שלו) לציבור הרחב. שמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום, אם כי תרומתו המשמעותית לשיח התיאולוגי היהודי ידועה בעיקר בארה"ב. לא מזמן כתבתי כאן על ספר חדש שלו, 'גם הם קרויים אדם', שיצא מנקודת המבט של הרמב"ם לגבי לא-יהודים כדי לבסס גישה יהודית אוניברסליסטית ואנטי-גזענית. ספר חדש ונוסף שלו, 'אמונה שאינה מגיעה לעיקר', מציע מהלך נוסף, ויש לקוות ששניהם יחד יאפשרו לקהל הישראלי היכרות טובה יותר עם ההוגה החשוב הזה.
 
בספר החדש טוען קלנר טענה כפולה, דסקרפטיבית ונורמטיבית: אין שום יסוד, ושום סיבה טובה, להגדרת היהדות על פי רשימה של אמונות. היהדות אינה תלויה בדוגמה אמונית, אלא היא אורח חיים מסויים. כמובן, קלנר אינו טוען שאין חשיבות כלל לאמונות ביהדות. המסורת היהודית רואה חשיבות רבה בתפיסה שאלוהים הוא אחד ויחיד, בורא טוב ורע. או למשל, המסורת היהודית עומדת על כך שלאדם חופש רצון וחירות בחירה. אבל קלנר טוען עם זאת שעד המאה ה-12 היהדות תפסה את האמונה כקשר מסויים עם האל, ברית המתממשת על ידי מחוייבות ופרשנות, ולא כרשימת נוסחאות אמוניות.
 
מי שהכניס תפיסה כזאת היה הרמב"ם, שניסח את "י"ג עיקרי האמונה", וקבע שקבלתם היא תנאי הכרחי להגדרתו של אדם כיהודי. מדובר היה במהפך עצום בהגיון הפנימי של היהדות, שכן עד אז לא היתה כל רשימה כזאת וכניסתו של אדם לעם היהודי לא הותנתה מעולם באמונות – ובוודאי שאיש לא חשב שכדי להיות יהודי טוב עליך להאמין ב"י"ג עיקרים" כלשהם. ובאמת, קמה לעמדת הרמב"ם התנגדות קשה (הראב"ד, ר' יצחק אברבנאל, ועוד), והיא זכתה להתעלמות גורפת מצד פוסקי ההלכה לאורך ימי הביניים. רק במאה ה-19, עם התעצמותו של תהליך החילון ועם האמנציפציה, עלה צורך חדש ושונה להגדיר מי הוא יהודי "אמיתי". אז אותם עיקרים זכו לעדנה.
 
עד כאן התיאור ההיסטורי. קלנר מקדיש מקום גם כדי לדחות את עיקרי האמונה מסיבות ערכיות. תפיסה על פי עיקר היהדות הוא האמונה, על פיה ללא אמונה בי"ג עיקרים אלה אדם אינו יהודי (ו"אין לו חלק לעולם הבא"), תוציא מכלל היהדות את כל החילונים, הרפורמים, הקונסרבטיבים, חלק גדול מהמסורתיים וחלק נאה גם מהאורתודוקסים (כל אלה שאינם מאמינים בתחיית המתים למשל). במקום עמדה ששמה את האמונה במרכז, קלנר מעדיף עמדה ששמה את המעשה במרכז. עמדה כזאת מאפשרת יצירה של רצף של קיום יהודי יותר או פחות אדוק, מקום הכרעה בינארית של כן/לא יהודי.
 
הספר יצא בהוצאת שלם (דף הספר עם ההקדמה לקריאה), תורגם יפה מאוד על ידי שי סנדיק, ומהווה תרומה חשובה לשיח היהודי בזמננו.
 

שיר לאיזי ברדלי – ספר חדש ומומלץ

shirלפני כשנה פנה אלי שי סנדיק ושאל אם אני מוכן להיות העורך המדעי של רומן שהוא מוציא לאור. עד אז לא ידעתי שיש עורך מדעי לרומן, אבל התברר שבספר ששי מוציא מסופר על משפחה מורמונית שעוברת, בין השאר, משבר אמוני. כל מני מונחים מורמונים משולבים באופן טבעי בסיפור, ואני התבקשתי לעזור בתרגום. לבד מזה גם כתבתי אחרית דבר על המורמונים לספר (שאגב, לא חייבים לחכות לסוף הספר כדי לקרוא משום שהיא נטולת ספויילרים).

כך הכרתי את 'שיר לאיזי ברדלי', ואיזה כיף שהכרתי אותו. ספר רגיש, מתוק, אנושי, עצוב, שנון ומעל לכל פשוט כתוב מעולה. קריס בריי, הסופרת, היא מורמונית לשעבר והיא מצליחה להחיות משפחה – וקהילה – ובה טיפוסים שונים המתמודדים כל אחד בדרכו ובדרכה עם אבדן, וממילא עם משבר אמוני. המאמין העיוור שבטוח ש"הכל לטובה", המרדן שמלגלג על אמונותיהם של הסובבים אותו וכו' וכו'.

המורמונים הם מיעוט דתי (על מנהגיו המשונים למתבונן מבחוץ) שחי בחברה חילונית ולי הדמויות הזכירו יותר מכל משפחה ציונית-דתית, אולי חרד"לית. דווקא ההזרה של ה"מורמוניות" שלהם מאפשרת הזדהות קלה יותר עם מאבקיהם האמוניים (כפי שחיותה דויטש אמרה לי לא מזמן, אין ספק שקטעים מהספר ישולבו בפעולות בני עקיבא רבות ומגוונות) וממילא גם מבט מעניין על תרבות דתית שונה.

עכשיו הספר יצא. מומלץ.

מישל וולבק והשתלטות האסלאם על צרפת

ראיון ראשון ומעניין של מישל וולבק על ספרו החדש, "כניעה", שבו הוא מתאר את ניצחונה של מפלגת האסלאם בצרפת בבחירות 2022, ואת השיוניים בחברה ובחקיקה שבעקבות זאת. וולבק מכריז על עצמו כאגנוסטי שבאמת לא יודע אם יש או אין אלוהים, אבל שיודע שאין חברה שיכולה לחיות ללא דת. "חזרתו של אלוהים" במערב היא לדעתו "לא סיסמה אלא מציאות", וזאת מפני ש"הפילוסופיה שהורישה לנו תנועת הנאורות כבר לא מספקת אף אחד" ויכולה "להביא רק לאומללות". לכן הוא לא רואה בהשתלטות האסלאם על צרפת, שהוא אכן צופה כאפשרות ריאלית, חדשות רעות בהכרח. "נצטרך לעשות כמה שינויים כמובן", הוא אומר, אבל זה יהיה אפשרי לרוב האנשים, "חוץ מהפמיניסטיות, אם להיות ישר", הוא מוסיף. מלבב. ומשום מה עוד לא קראתי בשום מקום שמשמעות המילה "אסלאם" היא "כניעה", ככותרת הספר. ופחות או יותר כמצבו הנפשי של וולבק, מסתבר.

על האלוהים של ליבוביץ והאלוהים של רועי חסן

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרת הכתבות של אבישי בן חיים על אלוהים בחברה הישראלית, פרק שעוסק באלוהים המסורתי-מזרחי, ולו גם אני תרמתי כמה מילים. שתי הערות עליו:

1. בפרק אני דיברתי על האל הליבוביצייני, שהוא כידוע טרנסצנדנטי לחלוטין, נבדל ונפרד מהעולם, בלתי מובן ובלתי נגיש. מה שניסיתי לומר (וקצת נחתך בעריכה) הוא שהאלוהים הזה בנוי על פי דגם האדם שנולד מתוך תנועת הנאורות באירופה. אותו אדם אידיאלי לכאורה הוא גבר, רציונלי, קר-רוח, "בוגר", מנוכר לעולם ומביט בו בחשדנות, שולט ברגשותיו ותשוקותיו (ולמעשה מדכא אותן), שומר תמיד על פאסון ורצינות, הגון וחסר-פניות, ופועל אך ורק בהתאם לציוויים מוסריים דאונטולוגים אותם הוא מפיק מתוך שכלו בצורה שיטתית ואוטונומית. בקיצור, אותו אדם הוא בעיקרו תודעה רציונלית המרחפת מעל לעולם. והנה, כך בדיוק נראה גם האל הקאנטיאני-ליבוביציאני.

2. הנקודה המעניינת ביותר בפרק היתה לדעתי הזיהוי בין זהות מזרחית לאמונה באלוהים. שני אלו קשורים בטבורם. כך מעיד גם רועי חסן וגם אמנון לוי , כאשר הראשון היה אתאיסט עד שאימץ מחדש את מזרחיותו וגילה שהוא חייב גם לאמץ מחדש את האמונה, והשני עדיין מחזיק באתאיסטיותו, למרות שגם "החזיר עטרה ליושנה" מבחינה עדתית. מה שמעניין כאן הוא לא רק ההיבט החברתי של התופעה ביחס לישראל, אלא גם למה שעולה ממנה, והוא שאמונה וחילון קשורים פחות להשכלה או לתגליות מדעיות, ויותר לזהות ולאידיאלים של זהות: למעמד, לעדה, לשיוך חברתי, ולמה שהיינו רוצים להיות. וזה הרי גם קשור לנקודה הראשונה: האל שלנו מעוצב לא מעט על פי הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.

אלוהים ומפלצת הספגטי המעופפת

פולמוסים על קיומו של אלוהים הם לדעתי דרך מגוחכת למדי לבזבז את הזמן, אבל למי שבעניין, קית' דה-רוז, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל, יוצא בראיון בנ"י טיימס נגד הטיעון האנטי-תאיסטי שמבקש למצוא אנלוגיה בין אמונה באלוהים לאמונה במפלצת הספגטי המעופפת (או בורייציה של ברטרנד ראסל, כוס התה שחגה סביב כדור הארץ).

דה-רוז טוען שהטיעון הזה נשען על ההנחה שאין צורך להסביר למה לא צריך להאמין בדברים ביזאריים, ומספיק פשוט להעלות ספקות באשר לקיומם. בניסוח קצת יותר אקדמי אוהבים לומר שלתיקוף קיומן של תופעות חריגות נדרשות ראיות חריגות (דהיינו, אם אין לך ראיות חריגות בטיבן, אין סיבה להאמין שקיימים דברים חריגים).

אלא שדה-רוז טוען שאלוהים אינו דומה למפלצת הספגטי המעופפת בכך שבעוד שזו האחרונה נראית ביזארית לכולנו, אלוהים לא נראה ביזארי למסה עצומה של בני אדם (למעשה לרוב בני האדם בעולם). כלומר המשתמשים בטיעון הזה מתעלמים מכך שאנשים רבים, שפויים ואינטליגנטים, מאמינים באלוהים. "הנקודה המרכזית היא", הוא טוען, "שאם יש אנשים רבים ונבונים שלא מסכימים איתך, אתה צריך טיעון טוב כדי לטעון שהם טועים." (דהיינו, צריך טיעון על דרך החיוב, ולא מספיק רק לומר שלא הגיוני שהם צודקים.)

רוב האמריקאים מאמינים שמוצא האדם מהאל

בתזמון מושלם לפולמוסון לימודי האבולוציה כאן, מכון גאלופ שחרר אתמול סקר בנוגע לאמונות האמריקאים לגבי מוצא האדם. ובכן, 42% מהאמריקאים מאמינים שהאדם נברא as is מתישהו בעשרת אלפים השנה האחרונות. כפי שניתן לראות מהגרף, לעמדה הזאת יש רוב קבוע בציבור האמריקאי משנת 1982, אז החל גאלופ לשאול בנוגע לכך. למעשה, המגזרים היחידים שבהם אין רוב לעמדה שבני האדם קיימים קומפלט מאז ברא אותם האל הטוב לפני כמה אלפי שנים הם בוגרי קולג'ים (שם שיעורם של המאמינים בכך הוא 29%) וצעירים בין 18-29 (28%). ייתכן שכאשר הדור הצעיר של האמריקאים יגדל רוב הציבור בארה"ב אשכרה יקבל את מה שנחשב כיום האמת העובדתית הפשוטה. מכיוון שאצלנו לא ילמדו שהאדם נוצר בתהליך אבולוציוני יש מצב שבעתיד יהיה בישראל רוב לדעה ההפוכה. אולי זו פירושה של "למידה משמעותית".

2014-06-03_055832

המפץ בשירות האמונה

הרב חיים נבון כותב שאימות תיאוריית המפץ הגדול מחזקת את מיתוס הבריאה הפותח את התורה. אני דווקא לא חושב שכדאי להתפעל מממשקי דת-מדע שכאלה, ראשית מפני שבמקומות שהמחקר המדעי חולק על האמונה (למשל, בנוגע לקיומו של מעמד הר סיני) ספק בעיני אם הרב נבון יקבל את מסקנותיו, ויש כאן אם כן חד צדדיות מסויימת. ושנית, הסיפור ממילא תמיד יותר מורכב. הרי הבריאה לא חשובה כאירוע "היסטורי" (וככזה היא גם קרובה מדי – 6000 שנה ולא 13 מיליארד), אלא תיאולוגי.

האמונה בבריאה היא האמונה באל פרסונלי, בעל רצון. אל ש"בורא" מתוך רצונו ברגע אחד. לכן היתה בריאה – כי הוא החליט. אל כזה הוא אל שיכול גם לכרות ברית עם עם אחד כרצונו, לתת תורה, לצוות חוקים, לכעוס, לנקום, לסלוח, לרחם. האמונה בקיום אינסופי רציף לעולם היא שלילת האל הזה, והעמדת תפיסת אלוהות לא-פרסונלית, "טבעית", אמננטית ומופשטת. אלוהות שופעת וזורמת שאין צורך בהתגלות ("הר סיני", "ישו") כדי לגלותה, אלא בהתבוננות בעולם או בתוכנו. לכן אריסטו והנאו-פלטונים לא האמינו בבריאה, ולכן יהודים ונוצרים התעקשו להאמין בה (לרמב"ם, כאריסטוטלי מושבע, היה קשה מאוד להאמין בבריאה, ויש הסבורים שקפיצת האמונה לא עלתה בידו).

אימות תיאוריית המפץ הגדול נותן אולי רמז שהעולם "התחיל" מתישהו, אבל אין לה את המטען התיאולוגי של הרצון האלוהי, שהוא מה שחשוב ליהודים שומרי מצוות. באותה מידה מדווח לנו המדע שהעולם שלנו יסתיים: בעוד 5 מיליארד שנה השמש תהפוך ל"ענק אדום" ותאדה את כדור הארץ. האם אפשר לומר שבגלל שלעולם יהיה סוף נבואות הגאולה של הנביאים נכונות? לא נראה לי שכך נראית גאולה.

המפץ הגדול הוא כולו במסגרת ההגיון המדעי, שעומד על חוקים א-פרסונלים והתפתחות עיוורת. מה הביא למפץ מבחינת המחקר המדעי? תנאים פיזיקליים מסויימים, לא רצון אלוהי. כלומר אין כאן בעצם שום סיוע לאמונה, שעדיין צריכה להניח קיומה של פרסונה אלוהית בעלת רצון, שהיא היא זו שהזניקה את המפץ. זאת צריכה להיות חתיכת פרסונה אלוהית, ויש לזכור שאפילו כזאת שמסוגלת להבטיח ירידת גשם בעתו עוד לא מצאנו.