כמה הערות לקראת הדיונים היום במינויה של אמי קוני בארט לבית המשפט העליון האמריקאי

● אם תמונה, בארט תהיה השופטת הקתולית השישית מתוך תשעה שופטים. יחד איתה נשיא בית המשפט רוברטס, תומאס, אליטו, קבאנו וסוטומאייר (היחידה שאינה שמרנית). בנוסף גם גרוסץ' הוטבל וגדל כקתולי.
שיעור כזה של קתולים בבית המשפט העליון אינו מקרי, ומשקף את הנוכחות העצומה, וההולכת וגדלה, של קתולים במסורת האינטלקטואלית השמרנית בארצות הברית. למעשה, אחרי קריסת הזרמים הפרוטסטנטים של כנסיות ה-mainline, שמרנות דתית בארה"ב הפכה להיות נחלתם של אוונגליסטים וקתולים בלבד. (אם כי רוב הקתולים, חשוב לומר, אינם יותר אדוקים מהפרוטסטנטי הממוצע).

מסיבות חברתיות ועקרוניות כאחד, הקתולים מצליחים לנסח תפיסת עולם אנטי-ליברלית שהאוונגליסטים מתקשים לגבש. למה? הן משום שיש להם מסורת אינטלקטואלית מפוארת ובת אלפיים שנה, הן מפני שהם מצטיינים בייסוד מוסדות חינוך מעולים (גם עניין מסורתי אצלהם), והן משום, נו, שהם לא פרוטסטנטים – כלומר לא נושאים בלבם באופן אינטגרלי את יסודות הליברליזם.

הקתוליות מושכת אינטלקטואלים שמרנים בארה"ב שמחפשים מסורת יציבה יותר, ומבינים את חולשות הפרוטסטנטיות מול הליברליזם. רק לפני שבועות בודדים הוטבל לקתוליות מארק גאלי, שהיה עד לא מזמן עורך Christianity Today, המגזין הפרוטסטנטי הפופולרי ביותר. גאלי אמר שמה שהוא אוהב בקתוליות הוא ש"אתה חייב לעשות כל מני דברים [=טקסים, מנהגים] בין אם אתה אוהב את זה או לא… אני רוצה את זה." אולי השלב הבא במסעו הוא יהדות אורתודוקסית.

● עם כל הקתוליות המשותפת, אמי קוני בארט שונה משאר השופטים בני דתה. היא היתה חברה בקבוצה קתולית אדוקה במיוחד בשם People of Praise, שמדגישה חיי קהילה, משמעת וכמובן שמרנות, מה שרומז שלאמונה תפקיד הרבה יותר מרכזי בחייה. אין לי ספק שגם אם קאוונאו לא הטריד אף אחת הדרך בה התייחס למין בצעירותו זרה לה לחלוטין.

בארט כתבה פעם שלימודי משפטים אינם המטרה, ושהמטרה היא להביא את "מלכות האלוהים". זה כמובן לגיטימי לבקש להביא את מלכות האלוהים (בדרכי שלום), אולם גם לגיטימי לא לרצות, במדינה חילונית-דמוקרטית, שופט/ת עליון שסבור/ה שמשימתו אינה לפרש את החוק והחוקה אלא לפעול למימוש חזון דתי מסויים. אני משער שאמריקאים רבים, כולל (ובעיקר) נוצרים שמרנים, לא היו מתלהבים ממועמד מוסלמי לבית המשפט העליון שאמר פעם שמטרתו להביא את מלכות האלוהים.

בארט תצטרך לשכנע את הסנאט שהיא תשאיר את אמונותיה בחייה הפרטיים, ותפסוק רק על פי השכלתה המשפטית. אפשר לומר שמאז שג'ון פ. קנדי הבטיח לעשות זאת כשרץ לנשיאות הדרישה להשאיר את הדת (הספציפית, לא האמונה הכללית באל) מחוץ לחדר הסגלגל, או לכל מוסד אחר, הפכה למובנת מאליה.
מצד שני, ההפרדה החדה בין הדת שלנו לחיינו האזרחיים אינה טבעית לכל מסורת שאינה פרוטסטנטית. היא גם לא ממש ריאלית, ולדעתי גם לא ממש ראויה. איזו הצדקה, למשל, יש לכך שאידיאולוגיה סוציאליסטית או ליברטריאנית או פמיניסטית או לאומית שאני מחזיק כשופט כן תשפיעה על ההחלטות שלי, ואילו מסורת דתית לא? למה אידיאולוגיה מותר ודת אסור?

ובכלל, יש כאן משהו שמנוגד לדרך שבה אנחנו מבינים אמונה (או אידיאולוגיה). אם האמונה שלך לא משפיעה על עולמך המוסרי ועל ההחלטות שאת/ה עושה, you're doing it wrong.

● כך או כך אני מאחל לרפובליקאים בסנאט, שסירבו אפילו לדון במריק גרלנד, מועמדו של אובמה, 9 חודשים(!) לפני בחירות 2016 וכעת מציגים לראווה את חוסר יכולתם להחזיק בשום עיקרון, לדחות שום סיפוק או באופן כללי לנהוג כבני אדם הגונים, להיכשל בניסיונם למנות את בארט. דא עקא, אלוהי הקתולים כנראה יעזור להם והם כנראה ישיגו את מבוקשם. בניצחון ביידן ננוחם.

אופי אמונת האמריקאים באלוהים – ממצאים מסקר פיו

בשבוע שעבר פרסם ה-Pew Research Center ממצאי סקר גדול על אופי אמונתם של האמריקאים באלוהים. יש בו ממצאים מעניינים. הנה:

 

כפי שאתם רואים בתרשים להלן, 89% מהאמריקאים מאמינים שיש משהו שם למעלה. 56% מהם מאמינים באל המקראי. זה אחוז מרשים ביותר לדעתי, ומצביע על אופיה הדתי של ארה"ב. האמונה ב"כוח עליון" כלשהו ("אנרגיה", "משהו שם למעלה") היא בעלת השפעה פחותה, ולפעמים חסרת השפעה בכלל, על אורח החיים או על השקפת העולם של המאמין. אמונה באל המקראי בהחלט משפיעה.

 

בהמשך לתוצאות האלה, מסתבר ש-99% מהמייחסים עצמם לזרם נוצרי כלשהו מאמינים באלוהים או כוח עליון, ו-80% באל המקראי. רק 89% מהיהודים מאמינים באל/כוח עליון ורק 33% באל המקראי. יהודים הם חילונים יותר מאמריקאים, וזאת, נדמה לי, משתי סיבות: ראשית, בקורלציה לליברליזם שלהם; שנית, מפני שהיהדות היא כמובן גם קבוצה אתנית ולא רק דת. מי שמשייך עצמו לזרם נוצרי כנראה מאמין. מי שמשייך עצמו ליהדות לאו דווקא.

 

ואכן, רק 72% מה-nones, כלומר מאלה שלא משייכים עצמם לשום זרם בארה"ב (כ-23% מהאוכלוסייה) מאמינים באל/כוח עליון. רק 17% מהם באל מקראי.

 

48% מהאמריקאים מאמינים שאלוהים קובע את כל מה שקורה להם כל הזמן. 75% מדברים עם אלוהים, ו-28% מדווחים שאלוהים גם עונה להם. הייתי מנסה, אלה אחוזים לא רעים בכלל.

 

ככל שמשכילים יותר כך מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שצעירים יותר גם מאמינים פחות, ובאל פחות מקראי. ככל שתומכים יותר בדמוקרטים מאמינים פחות (86% מול 95% לרפובליקאים) ובאל פחות מקראי (45% מול 70% לרפובליקאים). מצד שני דמוקרטים מאמינים יותר ב"כוח עליון" (39% מול 23% לרפובליקאים).

הקישורים לנתונים: כאן, וכאן.

משה רט, 'פשוט להאמין' – מסתבר שזה לא כל כך פשוט

משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה ואדם מעניין באופן כללי, והוא הוציא תחת ידיו לאחרונה ספר על אמונה: 'פשוט להאמין: מדריך למאמין הרציונלי' (ידיעות ספרים). הספר הוא מעין מדריך 'דע מה שתשיב לאתאיסט', אולם אולי אף יותר מכך הוא כתב הגנה על האמונה, המנסה לתת למאמינים את הלגיטימציה שהם צריכים עבור עצמם, כלומר עבור אמונתם. רט מספר לנו שלהאמין זה בסדר, שאלוהים זה רציונלי, ושבעצם אין הבדל גדול בין המאמינים באלוהים למאמינים באין-אלוהים.

 

והעניין האחרון הזה הוא חוט השני העובר בספר. רט מנסה לבסס שוב ושוב את העמדה ש"בסופו של דבר, גם מה שאנחנו מכנים 'ידיעה' מבוסס על אמונה", ועל כן "האמונה היא הבסיס לכל" (14 – רט חוזר על קביעות אלה לאורך כל הספר). מכיוון שכך, הרי שזה לגמרי בסדר להאמין. ולמה בעצם כולנו מאמינים בני מאמינים? כאן משתמש רט בתרגילי הספקנות של דקארט ומפקפק ביכולתנו לדעת אם "המציאות שסביבנו אינה חלום או אשלייה", כאשר הספק שאולי כן מכריח אותנו להאמין שלא.

 

אלא שכולנו, כולל רט, מבינים שיש הבדל גדול בין אמונה שאנחנו כרגע קוראים מילים ממסך מחשב לאמונה שיש אלוהים. אנחנו מבינים היטב שאין מדובר באותו סוג של אמונה (אם בכלל אפשר לכנות את העניין הראשון "אמונה"). אילו לא היינו מבחינים ביניהם לא היינו, למשל, כאנשים דתיים, מתרשמים מבעלי אמונה עיקשת ומוקירים להם כבוד (ולא מתרשמים באותה מידה מהמאמינים שיש אכן עולם). למעשה, רט עצמו לא היה כותב את הספר הזה אם אמונה באלוהים היתה זהה לאמונה במציאות החומרית, שאינה בדיוק נושא מעורר מחלוקת.

 

רט יודע את זה, ואכן מיד מבחין בין אמונה לידיעה (האחרונה מתייחסת אל "המציאות המוכרת והברורה לנו" (15)). הפיכת כל הידוע לנו לאמונה היתה אפוא רק תרגיל רטורי שנועד לתת הרגשה טובה למאמינים, כלומר למאמינים באמת, אלה שמאמינים במה שאינו "המציאות המוכרת והברורה לנו".

 

הספר לוקה בתרגילים רבים שכאלה. רט בונה מגדלים גבוהים על יסודות רעועים מאוד, ומנסה לערער מגדלים אחרים, מבוססים, בעזרת תירוצים שאינם מספקים. הנה שלוש דוגמאות לכך:

—

1. בפרק י"ד רט קובע ש"גם המדע, כמו כל השקפה וגישה שהיא, מבוסס על אמונה. […] בכך אין הוא שונה באופן מהותי מאמונות, דתות ופילוסופיות שונות" (82). אולם רק כמה עמודים לפני כן הוא תקף את "הפוסטמודרניזם" (ה-boogeyman המועדף כרגע בציונות הדתית) וטען שלא נכון שרק משום שבחברה מסויימת מאמינים שכדור הארץ הוא שטוח ועומד על ארבעה פילים אין דרך להכריע בין אמונה זו לתפיסה המדעית המודרנית. "לפחות בכל הנוגע למציאות האמפירית,", הוא כותב, "יש דעות נכונות ויש שגויות." (78). מצויין, ומה מבדיל בין דעות נכונות לשגויות? "המקורות עליהם הן מבוססות. ככל שלחברה כלי מחקר מוצלחים יותר […] כך גדלים סיכוייה לגלות את האמת הריאלית." (79). מסתבר אפוא שיש אמת ריאלית, ושניתן לגלות אותה על ידי מחקר מדעי. המחקר המדעי הוא שגילה את מבנה מערכת השמש, ועניין ארבעת הפילים אינו אלא מיתוס קדום ומטופש למדי. אולי אפוא המחקר מדעי בכל זאת שונה באופן מהותי מאמונות ודתות?

 

2. פרק ל' מוקדש להבדל בין "הסברים מדעיים והסברים אלוקיים". כאן מבלבל רט בין הסברים מדעיים לתופעות שונות לבין הסיבה המטאפיזית לקיומן. הוא לוקח לשם דוגמא את חוקי הכבידה. ניוטון ניסח לראשונה את המשוואה שמתארת את פעולת כוח הכבידה, אולם רט קובע שניוטון לא "הסביר" בכך שום דבר. "לתעלומה הגדולה […] כיצד יכולים חפצים לזוז – אין שום הסבר או תשובה." (189) רט קובע אפוא שלמדע אין הסבר לתנועתם של גופים בחלל, ומציע הסבר משל עצמו: כוח הרצון של אלוהים. הוא אף קובע כי "המדע כנראה לא מסביר כלום ביחס לחוקי הפיזיקה הבסיסיים. הוא פשוט מתאר אותם. אם נרצה בכל זאת הסבר, אז אלוקים הוא הסבר לא פחות מוצלח מאשר 'כוח כבידה' מסתורי." (194).

 

קשה לבחור איפה להתחיל בין הטעויות כאן. נתחיל בסוף: "אלוקים" הוא לא הסבר. הוא מקסימום מונח שאנחנו מציבים במקום למשוך כתפיים ולהודות שאנחנו לא יודעים. ואכן, כאשר שאלו את ניוטון איך בדיוק גופים מושכים זה את זה הוא סירב להעלות השערות לא מבוססות וקבע באופן מפורסם ש- hypotheses non fingo, כלומר "אני לא ממציא היפותזות". למעשה הוא וראשוני המדענים היו גאים למדי שהם, בניגוד לתיאולוגים, מוכנים להודות שהם *לא יודעים* ולא ממציאים גופים מטאפיזיים על מנת להסביר כל דבר. מעבר לכך, רט מבקש כאן לא הסבר פשוט, טכני, לתנועתם של גופים, אלא סיבה מטאפיזית וסופית לכל התנועה כולה. כלומר תשובה לשאלה "מדוע יש תנועה ביקום בכלל". ודאי שהמחקר המדעי לא כשיר ובכלל לא מתיימר לספק תשובה לשאלה כזאת. ולבסוף, רט משתמש כאן בדוגמא שבה המדע אכן ניצב מול שאלה קשה, שכאמור ניוטון עצמו סירב לענות עליה (אם כי איינשטיין הצליח לתת תשובה). אילו היה שואל מגוון שאלות אחרות (איך הגוף נהיה חולה בדיזנטריה? איך צמחים מפיקים חמצן? וכו'), הרי שלמדע היה הסבר פשוט, ולא היינו חייבים לגייס את אלוקים.

 

3. מיד אחרי העניין הזה מנסה רט להגן על "הראייה מהתכנון", כלומר ביסוס האמונה באלוהים על כך שהעולם נראה לכאורה כמיוצר או מתוכנן על ידי מישהו (בדרך כלל הסיפור הוא שאם נמצא שעון ביער נסיק שמישהו יצר אותו וכו'). דיויד יום כבר תקף את הראייה הזאת באופן מוצלח במאה ה-18 בעזרת כמה טיעונים. רט מתייחס רק לאחד מהם, ומנסה לשלול אותו. הנה: יום טען שהאנלוגיה בין שעון (או כל חפץ אחר) לבין העולם היא מאולצת, וזאת מפני שחפצים אנחנו מכירים הרבה, ואילו יקום אנחנו מכירים רק אחד, וגם ממנו רק פינה קטנה. בהשוואה בין שני מקרים דומים אנחנו יכולים להשתמש במסקנות לגבי הראשון כדי להבין את השני, וכמה ששני המקרים דומים יותר המסקנות יהיו תקפות יותר. אולם, טוען יום, בהשוואה בין שני מקרים שונים מאוד העתקת המסקנות תהיה קשה מאוד, וחפץ תוצר אדם דומה מעט מאוד ליקום. לכן אין לגזור מסקנות דומות.

 

לא נורא, קובע רט. לא נורא, מפני שהמסקנה שלנו שהיקום נברא "היא לא מסקנה לוגית אלא רושם ראשוני וישיר […] חווית התכנון בעולם היא אינטואיציה ראשונית של האדם" (197-8), ולכן לכאורה תקפה. רט מנסה אם כן לשלול את הקושי שמציג יום על ידי כך שהוא הופך את ההיסק הלוגי לאינטואיציה. אלא שגם אם נקבל את התוקף של אינטואיציות (וזה חתיכת "אם"), הרי שלרבים תהיה אינטואיציה שונה לחלוטין לגבי העולם. למשל האינטואיציה של הבבלים הקדומים היתה שהעולם הוא גופתה המרוטשת של תיאמת, שהאל מורדוך הרג. או למשל האינטואיציה של חלק מההינדואים שהעולם הוא מסך של אשלייה. או האינטואיציה של זרמי הגנוזיס שהעולם הוא אמנם תוצר מתוכנן, אמנם נוצר על ידי אל, אבל על ידי אל טיפש ו/או אכזר, שיצר עולם דפקט. האם אותה אינטואיציה מופלאה שרט מדבר עליה, שהעולם תוכנן על ידי אל טוב, קשורה בכך שהחש אותה גדל בתרבות מונותאיסטית? דומני שיש יסוד סביר להניח שכן. או לפחות להרגיש זאת אינטואיטיבית. (אגב, יום אכן טוען גם שאם כבר אנלוגיה, אז העולם שלפנינו אינו מבשר יותר מדי טובות על יוצרו. אבל אל הטיעון הזה של יום לא מתייחס רט בספרו.)

—

 

הניסיון של רט לעבור מקיום של אלוהים בכלל לקיומו של אל מונותאיסטי, כזה שאכפת לו מהעולם ומשמש כ"שר ההיסטוריה" עולה עוד פחות טוב, ועוד יותר גרוע אפילו הניסיון לעבור מכך לטענה שהיהדות היא בשורתו הנבחרת של אותו אל מונותאיסטי. כאן מובאים אותם טיעונים לעוסים על ההתגלות הקולקטיבית, ויש גם התעלמות כמעט כוללת מהבעיות שמצאה הארכיאולוגיה המודרנית וביקורת המקרא עם התורה והתנ"ך בכלל, וכמובן שזה מחליש את הטיעון הכולל.

 

יש גם חלקים רציניים יותר בספר. פרק י"ז, על העל-טבעי, נותן לקורא ביקורת נאה על נקודות העיוורון של המתודה המדעית. גם ההגנה שלו על האינטואיציה כמקור (חלקי) לידע היא מעניינת (בניגוד לשימוש בטענה זו שהבאתי לעיל). אילו היה רט כותב ספר צנוע יותר, שמבקש בסך הכל לאתגר את התפיסה המטריאליסטית והמתודה המדעית הגסה יותר הוא היה מוציא תחת ידיו ספר טוב. אבל רט לקח על עצמו משימה אדירת מימדים: את האפולוגטיקה הכוללת על האמונה הדתית, ובתוכה על האמונה באלוהי ישראל. זה לא עלה בידיו.

אבי שגיא על התפנית באמונתו של ישעיהו ליבוביץ

אבי שגיא כתב ספר על אמונה, ובו, בין השאר, הוא מנתח את חיי האמונה של ר' יהודה הלוי, הרב י"ד סולובייצ'יק ופרופ' ישעיהו ליבוביץ. אצל סולובייצ'יק, לדוגמא, שגיא מעיין בהתפתחות תפיסתו על פני שלושה חיבורים שונים שנכתבו בסמיכות זמנים ('ובקשתם משם', 'הרוח ההלכתית' ו'איש ההלכה') ומצביע על יחסים שונים בין מימדים של חוויה, אמונה והלכה בתפיסתו. שגיא מניח שנקודות אלה מקבילות למסעו האישי של סולובייצ'יק, שנמשך אחרי כן גם בכתבים אחרים.

 

אצל ליבוביץ פשוט הרבה יותר לדבר על מסע אישי, מפני שברורה התפנית החדה שהוא ביצע בחשיבתו. בעוד שלפני קום המדינה וכן בשנות החמישים ביקש ליבוביץ לחדש את ההלכה ואת סמכותה על פני המרחב הציבורי, כלומר להפוך את ההלכה מפרטית וקהילתית, כפי שהיתה בגולה, ללאומית, לכלי שבעזרתו מעוצבת החברה – מאוחר יותר הוא משנה את דעתו בקיצוניות, והופך את ההלכה למחוייבות האישית, הבאה בדרך של הכרעה חדה, של הפרט. הוא תומך בהפרדה ברורה בין דת למדינה ורואה במדינה כלי חילוני וריק ממשמעות דתית.

 

מה גרם לשינוי? שגיא משער שעם הקמתה של המדינה הגיעה גם אכזבה מחוסר יכולתה לממש את הציפיות שתלה בה ליבוביץ. אולם אף יותר מכך, טבח קיביה, בו הרגו חיילי צה"ל כשישים תושבי כפר, בהם נשים וילדים, הראה לליבוביץ שהמדינה יכולה להפוך לאליל, למולך. הבעיה, כתב על המקרה, היא "השימוש בקטגוריה של הדתית של קדושה לעניינים וערכים חברתיים, לאומיים ומדיניים." דבר כזה יכול לגרום לחיילים לוותר על מצפונם ולטבוח בחפים מפשע.

 

אבל שגיא לא מסתפק בזה ומצביע על כך שליבוביץ תקף לא רק את ייחוס הקדושה לכל דבר שאינו אלוהים, אלא פיתח מעין תיאולוגיה שבמסגרתה העולם הזה נתפס לא רק כחסר משמעות דתית, אלא ממש כאיום על הדת, כדמוני. ראיית הקדושה במציאות הטבעית הופכת להיות "אלילות" מבחינת ליבוביץ, ובניסיונו להימנע מאלילות מרחיק ליבוביץ ומביע חשש מכל ייחוס של משמעות לעולם. אפילו המצפון חשוד בעיניו, לא כל שכן הריגוש הנפשי.

 

מתוך כך, כותב שגיא, הגיע ליבוביץ לתפיסה טהרנית של האלוהות. אלוהים שלו הוא מרוחק ואחר לחלוטין, טרנסצנדנטי לגמרי, באופן שהוא מעולם לא נחשב או נתפס במסורת היהודית. גם ההלכה הופכת אצל ליבוביץ לקריטריון היחיד לדתיות, והיא עצמה עומדת באופן מנותק מהמציאות, אינה מותנה בה ואינה נפעלת על ידה. גם תפיסות אלה הן חידוש של ליבוביץ, והמסורת היהודית וההלכתית לא מכירה אותן. ליבוביץ הופך לתיאולוג יהודי-קאנטיני, ומכיל בתוכו באופן דומה פיצולים וסתירות בין תפיסותיו השונות.

הקשר בין המהפכה הפרוטסטנטית לחצי פסוק מספר חבקוק

השנה חוגג העולם הפרוטסטנטי 500 בדיוק לתחילת המהפכה שהנהיג מרטין לותר, כשתלה את 95 התזות שלו על שערי הכנסייה בוויטנברג ב-1517. מעטים יודעים ששורשי שאותה מהפכה נעוצים בין השאר בחצי פסוק מספר חבקוק: "צדיק באמונתו יחיה". לותר הצעיר (כנראה ב-1515) חווה פריצת דרך אמונית כשבחן את המילים הללו, פריצת דרך שמתוכה פיתח את דרכו. על מה ואיך, ברשימה הקצרה להלן, שכתבתי עבור פרוייקט 929.

האם היהדות דורשת אמונה? על ספרו החדש של מנחם קלנר

פרופ' מנחם קלנר, מומחה עולמי לרמב"ם, כותב גם הגות (שנבנית על הידע המעמיק שלו) לציבור הרחב. שמו נכלל בסדרה האקסקלוסיבית של הוצאת בריל בין 20 ההוגים היהודיים החשובים כיום, אם כי תרומתו המשמעותית לשיח התיאולוגי היהודי ידועה בעיקר בארה"ב. לא מזמן כתבתי כאן על ספר חדש שלו, 'גם הם קרויים אדם', שיצא מנקודת המבט של הרמב"ם לגבי לא-יהודים כדי לבסס גישה יהודית אוניברסליסטית ואנטי-גזענית. ספר חדש ונוסף שלו, 'אמונה שאינה מגיעה לעיקר', מציע מהלך נוסף, ויש לקוות ששניהם יחד יאפשרו לקהל הישראלי היכרות טובה יותר עם ההוגה החשוב הזה.

 

בספר החדש טוען קלנר טענה כפולה, דסקרפטיבית ונורמטיבית: אין שום יסוד, ושום סיבה טובה, להגדרת היהדות על פי רשימה של אמונות. היהדות אינה תלויה בדוגמה אמונית, אלא היא אורח חיים מסויים. כמובן, קלנר אינו טוען שאין חשיבות כלל לאמונות ביהדות. המסורת היהודית רואה חשיבות רבה בתפיסה שאלוהים הוא אחד ויחיד, בורא טוב ורע. או למשל, המסורת היהודית עומדת על כך שלאדם חופש רצון וחירות בחירה. אבל קלנר טוען עם זאת שעד המאה ה-12 היהדות תפסה את האמונה כקשר מסויים עם האל, ברית המתממשת על ידי מחוייבות ופרשנות, ולא כרשימת נוסחאות אמוניות.

 

מי שהכניס תפיסה כזאת היה הרמב"ם, שניסח את "י"ג עיקרי האמונה", וקבע שקבלתם היא תנאי הכרחי להגדרתו של אדם כיהודי. מדובר היה במהפך עצום בהגיון הפנימי של היהדות, שכן עד אז לא היתה כל רשימה כזאת וכניסתו של אדם לעם היהודי לא הותנתה מעולם באמונות – ובוודאי שאיש לא חשב שכדי להיות יהודי טוב עליך להאמין ב"י"ג עיקרים" כלשהם. ובאמת, קמה לעמדת הרמב"ם התנגדות קשה (הראב"ד, ר' יצחק אברבנאל, ועוד), והיא זכתה להתעלמות גורפת מצד פוסקי ההלכה לאורך ימי הביניים. רק במאה ה-19, עם התעצמותו של תהליך החילון ועם האמנציפציה, עלה צורך חדש ושונה להגדיר מי הוא יהודי "אמיתי". אז אותם עיקרים זכו לעדנה.

 

עד כאן התיאור ההיסטורי. קלנר מקדיש מקום גם כדי לדחות את עיקרי האמונה מסיבות ערכיות. תפיסה על פי עיקר היהדות הוא האמונה, על פיה ללא אמונה בי"ג עיקרים אלה אדם אינו יהודי (ו"אין לו חלק לעולם הבא"), תוציא מכלל היהדות את כל החילונים, הרפורמים, הקונסרבטיבים, חלק גדול מהמסורתיים וחלק נאה גם מהאורתודוקסים (כל אלה שאינם מאמינים בתחיית המתים למשל). במקום עמדה ששמה את האמונה במרכז, קלנר מעדיף עמדה ששמה את המעשה במרכז. עמדה כזאת מאפשרת יצירה של רצף של קיום יהודי יותר או פחות אדוק, מקום הכרעה בינארית של כן/לא יהודי.

 

הספר יצא בהוצאת שלם (דף הספר עם ההקדמה לקריאה), תורגם יפה מאוד על ידי שי סנדיק, ומהווה תרומה חשובה לשיח היהודי בזמננו.

 

שיר לאיזי ברדלי – ספר חדש ומומלץ

לפני כשנה פנה אלי שי סנדיק ושאל אם אני מוכן להיות העורך המדעי של רומן שהוא מוציא לאור. עד אז לא ידעתי שיש עורך מדעי לרומן, אבל התברר שבספר ששי מוציא מסופר על משפחה מורמונית שעוברת, בין השאר, משבר אמוני. כל מני מונחים מורמונים משולבים באופן טבעי בסיפור, ואני התבקשתי לעזור בתרגום. לבד מזה גם כתבתי אחרית דבר על המורמונים לספר (שאגב, לא חייבים לחכות לסוף הספר כדי לקרוא משום שהיא נטולת ספויילרים).

כך הכרתי את 'שיר לאיזי ברדלי', ואיזה כיף שהכרתי אותו. ספר רגיש, מתוק, אנושי, עצוב, שנון ומעל לכל פשוט כתוב מעולה. קריס בריי, הסופרת, היא מורמונית לשעבר והיא מצליחה להחיות משפחה – וקהילה – ובה טיפוסים שונים המתמודדים כל אחד בדרכו ובדרכה עם אבדן, וממילא עם משבר אמוני. המאמין העיוור שבטוח ש"הכל לטובה", המרדן שמלגלג על אמונותיהם של הסובבים אותו וכו' וכו'.

המורמונים הם מיעוט דתי (על מנהגיו המשונים למתבונן מבחוץ) שחי בחברה חילונית ולי הדמויות הזכירו יותר מכל משפחה ציונית-דתית, אולי חרד"לית. דווקא ההזרה של ה"מורמוניות" שלהם מאפשרת הזדהות קלה יותר עם מאבקיהם האמוניים (כפי שחיותה דויטש אמרה לי לא מזמן, אין ספק שקטעים מהספר ישולבו בפעולות בני עקיבא רבות ומגוונות) וממילא גם מבט מעניין על תרבות דתית שונה.

עכשיו הספר יצא. מומלץ.

מישל וולבק והשתלטות האסלאם על צרפת

ראיון ראשון ומעניין של מישל וולבק על ספרו החדש, "כניעה", שבו הוא מתאר את ניצחונה של מפלגת האסלאם בצרפת בבחירות 2022, ואת השיוניים בחברה ובחקיקה שבעקבות זאת. וולבק מכריז על עצמו כאגנוסטי שבאמת לא יודע אם יש או אין אלוהים, אבל שיודע שאין חברה שיכולה לחיות ללא דת. "חזרתו של אלוהים" במערב היא לדעתו "לא סיסמה אלא מציאות", וזאת מפני ש"הפילוסופיה שהורישה לנו תנועת הנאורות כבר לא מספקת אף אחד" ויכולה "להביא רק לאומללות". לכן הוא לא רואה בהשתלטות האסלאם על צרפת, שהוא אכן צופה כאפשרות ריאלית, חדשות רעות בהכרח. "נצטרך לעשות כמה שינויים כמובן", הוא אומר, אבל זה יהיה אפשרי לרוב האנשים, "חוץ מהפמיניסטיות, אם להיות ישר", הוא מוסיף. מלבב. ומשום מה עוד לא קראתי בשום מקום שמשמעות המילה "אסלאם" היא "כניעה", ככותרת הספר. ופחות או יותר כמצבו הנפשי של וולבק, מסתבר.

על האלוהים של ליבוביץ והאלוהים של רועי חסן

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרת הכתבות של אבישי בן חיים על אלוהים בחברה הישראלית, פרק שעוסק באלוהים המסורתי-מזרחי, ולו גם אני תרמתי כמה מילים. שתי הערות עליו:

1. בפרק אני דיברתי על האל הליבוביצייני, שהוא כידוע טרנסצנדנטי לחלוטין, נבדל ונפרד מהעולם, בלתי מובן ובלתי נגיש. מה שניסיתי לומר (וקצת נחתך בעריכה) הוא שהאלוהים הזה בנוי על פי דגם האדם שנולד מתוך תנועת הנאורות באירופה. אותו אדם אידיאלי לכאורה הוא גבר, רציונלי, קר-רוח, "בוגר", מנוכר לעולם ומביט בו בחשדנות, שולט ברגשותיו ותשוקותיו (ולמעשה מדכא אותן), שומר תמיד על פאסון ורצינות, הגון וחסר-פניות, ופועל אך ורק בהתאם לציוויים מוסריים דאונטולוגים אותם הוא מפיק מתוך שכלו בצורה שיטתית ואוטונומית. בקיצור, אותו אדם הוא בעיקרו תודעה רציונלית המרחפת מעל לעולם. והנה, כך בדיוק נראה גם האל הקאנטיאני-ליבוביציאני.

2. הנקודה המעניינת ביותר בפרק היתה לדעתי הזיהוי בין זהות מזרחית לאמונה באלוהים. שני אלו קשורים בטבורם. כך מעיד גם רועי חסן וגם אמנון לוי , כאשר הראשון היה אתאיסט עד שאימץ מחדש את מזרחיותו וגילה שהוא חייב גם לאמץ מחדש את האמונה, והשני עדיין מחזיק באתאיסטיותו, למרות שגם "החזיר עטרה ליושנה" מבחינה עדתית. מה שמעניין כאן הוא לא רק ההיבט החברתי של התופעה ביחס לישראל, אלא גם למה שעולה ממנה, והוא שאמונה וחילון קשורים פחות להשכלה או לתגליות מדעיות, ויותר לזהות ולאידיאלים של זהות: למעמד, לעדה, לשיוך חברתי, ולמה שהיינו רוצים להיות. וזה הרי גם קשור לנקודה הראשונה: האל שלנו מעוצב לא מעט על פי הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.

אלוהים ומפלצת הספגטי המעופפת

פולמוסים על קיומו של אלוהים הם לדעתי דרך מגוחכת למדי לבזבז את הזמן, אבל למי שבעניין, קית' דה-רוז, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל, יוצא בראיון בנ"י טיימס נגד הטיעון האנטי-תאיסטי שמבקש למצוא אנלוגיה בין אמונה באלוהים לאמונה במפלצת הספגטי המעופפת (או בורייציה של ברטרנד ראסל, כוס התה שחגה סביב כדור הארץ).

דה-רוז טוען שהטיעון הזה נשען על ההנחה שאין צורך להסביר למה לא צריך להאמין בדברים ביזאריים, ומספיק פשוט להעלות ספקות באשר לקיומם. בניסוח קצת יותר אקדמי אוהבים לומר שלתיקוף קיומן של תופעות חריגות נדרשות ראיות חריגות (דהיינו, אם אין לך ראיות חריגות בטיבן, אין סיבה להאמין שקיימים דברים חריגים).

אלא שדה-רוז טוען שאלוהים אינו דומה למפלצת הספגטי המעופפת בכך שבעוד שזו האחרונה נראית ביזארית לכולנו, אלוהים לא נראה ביזארי למסה עצומה של בני אדם (למעשה לרוב בני האדם בעולם). כלומר המשתמשים בטיעון הזה מתעלמים מכך שאנשים רבים, שפויים ואינטליגנטים, מאמינים באלוהים. "הנקודה המרכזית היא", הוא טוען, "שאם יש אנשים רבים ונבונים שלא מסכימים איתך, אתה צריך טיעון טוב כדי לטעון שהם טועים." (דהיינו, צריך טיעון על דרך החיוב, ולא מספיק רק לומר שלא הגיוני שהם צודקים.)