אלן ווטס

טבע התודעה – מאמרים מתורגמים של אלן ווטס

Captureאני מאוד מאוד אוהב את אלן ווטס (Alan Watts). ווטס, כומר אנגליקני במקור, עזב את הכנסייה והיה מבוני הגשרים המרכזיים בין מזרח ומערב בשנות השישים בארה"ב. היה לו כישרון אדיר להנגיש את הרוח החיה של המסורות הרוחניות המזרחיות. מעט ספרים שלו תורגמו לעברית, וכעת מופיע תרגום חדש, של ניר חכם, לסדרה של מאמרים שלו תחת הכותרת "טבע התודעה". כרגע בדיגיטלי בבוקסילה – עמוד הספר – וייצא במהדורה מודפסת באוקטובר (הזמנה מוקדמת של הספר ב watts.co.il). הנה קטע מצויין מהמאמר "טבע התודעה":
 
תמונת העולם בספר "בראשית" היא שהעולם הוא חפץ. הוא עשוי. כמו שקדר לוקח חֵמר ויוצר ממנו סירים וכמו שנגר לוקח עץ ועושה ממנו שולחנות וכיסאות. […] הרעיון הבסיסי בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר ראשוני כלשהו; תוכן, מילוי. כמו שסירים עשויים מחֵמר. והקדר כופה את רצונו על החומר והופך אותו למה שהוא רוצה. ובספר "בראשית" אלוהים יוצר את אדם מעפר האדמה. במילים אחרות, הוא עושה פסלון חֵמר, ואז הוא נושם לתוכו, והפסלון מקבל חיים. בפני עצמו הוא חסר צורה וחסר תבונה, ולכן זקוק לתבונה חיצונית ולאנרגיה חיצונית שיפיחו בו חיים ויכניסו קצת שכל לקדקודו.
ובדרך זו אנחנו יורשים תפיסה של עצמנו כחפצים, כאילו עשו אותנו, וזה טבעי לחלוטין בתרבות שלנו שילד ישאל את אימא שלו "איך עשו אותי?" או "מי עשה אותי?" וזה רעיון רב-עוצמה, אבל הסינים או ההודים, לדוגמה, אינם מאמינים ברעיון הזה. ילד סיני לא ישאל את אמא שלו "איך עשו אותי?" אולי הוא ישאל אותה "איך גדלתי?", וזהו תהליך שונה לחלוטין מעשייה. […]
למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, האדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים. אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ-תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם-אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם, והדרך שאנחנו מדברים בה משקפת את זה.
אנחנו אומרים "באתי לעולם". לא נכון, באת ממנו! אנחנו אומרים "תתמודד עם העובדות". אנחנו מדברים על "להכיר במציאות"; כאילו שזאת התנגשות בין שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. והאדם הממוצע מרגיש שהוא מישהו או משהו שקיים בתוך שק של עור. מרכז של מוּדעות שמסתכל החוצה לעבר הדבר הזה ותוהה מה לעזאזל זה עומד לעשות לו.
יש לנו גישה עוינת כזאת כלפי העולם החיצוני בגלל האמונה התפלה הזאת, המיתוס, התאוריה הלא-מבוססת לחלוטין שאנחנו קיימים רק בתוך העור של עצמנו. ברשותכם, אני רוצה להציע תאוריה אחרת לחלוטין.

המלצות שלי לשבוע הספר

במוסף "ספרים" של הארץ פורסמו היום שתי המלצות שנתתי (אני הק' בין רשימה ארוכה של סופרים ואנשי הגות) לשני ספרים, לקראת שבוע הספר. המלצתי על התרגום של "דאו: דרך הנהר" של אלן ווטס, ועל ספרו של יורי סלע, "שאמות. שאינני יודע מתי. שאינני זוכר".