אלימות

חרד"ל מתקרב לגינזבורג

לפני שבועיים התראיינתי באנגלית לעיתונאי מסוכנות ידיעות זרה. הנושא: גוש אמונים ותג מחיר. חלק הארי של הראיון התמצה בניסיון שלי לשכנע את המראיין שמדובר בקבוצות שונות, חברתית ואידיאולוגית, שהקשר ביניהן רופף במקרה הטוב. אלה בתי מדרש שונים, מטאפורית ומילולית, כאשר הראשון נשען על עיבוד פוליטי לתורותיו של הרב קוק, ואילו השני יוצא מתוך הגותו והנהגתו של הרב יצחק גינזבורג, שבעצמו מגיע מחב"ד. כפי שראינו לאחרונה בסקר שבוצע באונ' אריאל, הזיהוי השגוי הזה הוא לא נחלתם של עיתונאים מחו"ל בלבד, אלא של רוב הציבור בארץ.

והנה, ביום שישי זה בעלון בית הכנסת 'עולם קטן', כנראה עלון בית הכנסת הפופולרי ביותר כיום, מפרסם העורך, יוסף רוסו, את הפסקה המטורפת להלן. רוסו הוא חרד"ל נאמן של הציונות הדתית, ואפשר לומר שהועדה הרוחנית של העלון, שמאשרת את תוכנו, מורכבת מהרבנים שלמה אבינר ושמואל אליהו. ללא ספק, בדבריו אלה הוא מתקרב מאוד לתפיסה הגינזבורגית. גם הרצון לנקמה, גם הדגש על חוסר מידתיות, על פראיות חסר רסן ומתפרצת שלכאורה דווקא היא התגובה החכמה, גם הדיבורים על כך שמדובר בשיעור שעם ישראל צריך ללמד את העולם, וכמובן עטיפת כל האלימות המשתוללת הזאת כאהבת ישראל וסולידריות.

אני לא טוען שיש כאן זהות מוחלטת, בהחלט לא. אבל קרבה רעיונית יש ויש. תנועה מהחרד"ל אל מעיינות 'עוד יוסף חי', וגמיעה לא זהירה של הסגנון המתקתק והתוכן הארסי. מתיחת הזהות בין אלימות לאהבה, הרעיון שליהודים לא רק מותר אלא אף חובה להתנהג בפראיות ברוטלית, התפיסה שעל ידי זה הם מלמדים את העולם ואת עצמם ערכים ומפגינים סולידריות, הדיבור הנונשלנטי על "ממלכה ישראלית"… מישהו כאן קרא את 'תורת המלך' ומירקר לעצמו פסקאות נבחרות.

2014-06-18_2209362

הרב גינזבורג נותן לגיטימציה להשתוללות

במוסף 'צדק' של מקור ראשון (גיליון 872, 25.4.14, עמ' 1-2) מפרסם יהודה יפרח חלקים מדרשה שנשא הרב גינזבורג בפסח האחרון. בדרשה כפי הנראה מסביר הרב מדוע תלמידי הישבה ביצהר, הישיבה אשר הוא נשיאה, מבצעים פעולות תג מחיר. הוא לא מגנה את הפעולות, ולמעשה נותן להן לגיטימציה. על פי הציטוטים שמביא יפרח, מסביר הרב גינזבורג שהישיבה שלו בעצם מולידה את עם ישראל מחדש:

התופעות של החבר'ה הטובים שעושים כל מיני מעשים, אלו סימנים של חבלי לידה. יש רחם – בכל אתר במדינה ייתכן שיש רחם שמוליד ראש חדש, אבל כאן ביצהר יש רחם מיוחד, זו הישיבה, והמטרה של הרחם היא שיוולד ממנה עם חדש. […] אנחנו באמצע תהליך לידה ויש חבלי לידה – וחבלים זה 'גויישקייט' ['גוי-יות', מהות של גויים – ת.פ.], זה 'גוי מקרב גוי' [דברים ד, לד: יציאת עם ישראל מתוך העם המצרי – ת.פ.], ולכן עושים מעשים שהם כמו גויים, מקריבים קורבנות בחוץ ועושים כל מני מעשי גויים. […] יש פשוט צירים של בחור שכעת משתחרר, נולד. אלו צירים נטו, חבלי לידה. הוא משתחרר מהשיעבוד למצרים שהוא היה משועבד בה. הוא לומד בישיבה והישיבה עוזרת לו להשתחרר מהשעבוד. אף אחד לא ואמר לו לעשות שום דבר, אבל היות שכרגע הבחור נולד, כמו שאמרנו, כשנולדים קצת משתוללים, כמו גוי, שזה הצירים.

יפרח מפרש את דבריו של הרב גינזבורג כמתייחסים למעשי 'תג מחיר', ולדעתי זו אכן הפרשנות המתבקשת. כאמור, הרב ג' נותן למעשים הללו לגיטימציה: הם חלק אינטגרלי בתהליך ההתפתחות של תלמיד הישיבה, של יציאתו מעבדות לחירות. כמו שאומרים, זה לא באג, זה פיצ'ר.

ושימו לב למשותף בין הדברים האלה לבין מה שכתבתי במאמרי על הגותו של גינזבורג לפני חודשיים: האלימות כמשהו טבעי, מתפרץ בספונטניות, שלא ממש צריך או ראוי לרסן אותו. היהדות המתחדשת (זו שישיבתו של הרב ג' מפתחת) גם היא כמשהו טבעי, אורגני, מתפרץ, משתחרר. עם כל הדיבור כאן על מעשי "גויים" נראה שעל פי הרב גינזבורג יש קשר הדוק דווקא בין היהדות לאלימות.

לצערי המאמר של יפרח טרם עלה לרשת.

תגובות למאמרי על הרב גינזבורג, ברוך גולדשטיין, והקשר לרומנטיקה הגרמנית

שתי תגובות התפרסמו היום ב'מוסף הארץ' למאמרי על התפיסה הרומנטית של הרב גינזבורג, אחת של תלמידו הקרוב לשעבר אוהד אזרחי ואחת של תלמידו הקרוב בהווה ניר מנוסי. התגובות כתובות היטב ומאירות עיניים, ואני ממליץ לקרוא אותן במלואן. תגובתו של אזרחי מגבה את דברי במאמר ומוסיפה עליהם נקודות מתוך היכרותו האישית עם גינזבורג. תגובתו של מנוסי, באופן מובן, חולקת על דברי, וכאן אתייחס אליה.

ראשית אומר שאני מודה למנוסי על תגובתו, ועוד יותר מודה לו על הענייניות והרצינות. להלן כמה נקודות עקרוניות – אצטט את מנוסי על פי סדר דבריו במאמר ואגיב תחת הציטוטים.

בחישוב גס שעשיתי, תופס השיעור הזה [='ברוך הגבר'] כמאית אחוז משיעוריו. אך לא זה הרושם העולה מקריאת מאמריהם של רוב החוקרים שביקשו לעסוק ברב גינזבורג. הללו עטו על החוברת הקטנה הזו כאילו היא אנתולוגיה תמציתית המסכמת את כל הגותו. מקריאת מאמריהם ניתן לראות מיד שהם כלל לא העמיקו בעשירית מהגותו הכללית, או אפילו קראו אותה.

כמה אקדמאים כבר עטו על החוברת הזאת? אני מכיר שניים: ד"ר שלמה פישר וד"ר דון סימן. שניהם כתבו מאמרים אקדמיים על העניין. לעומת זאת אני מכיר מחקרים ארוכים הרבה יותר, כולל דוקטורטים, על צדדים אחרים של הרב ג'. למעשה, בדוקטורט שלי עצמי יש פרק שלם על הרב גינזבורג שעוסק בשיטותיו המדיטטיביות וכלל לא נוגע ב'ברוך הגבר'. לגבי הקונטרס עצמו, שני דברים: הוא חשוב מפני שהוא נכתב בעת קשה, וייתכן שדווקא משום כך מוציא החוצה חומרים לא נעימים שכרגיל היו נשארים פנימה (אפשר גם ללכת ולקרוא את מאמרו של הרב "הזמן לפצח את האגוז" מתקופת ההתנתקות לאותו אפקט). שנית, רוב הגותו של ג' עוסקת במיני עניינים שונים (זוגיות, התבוננות, הלכה), ולכן ממילא אינה רלוונטית לנושא דנן, שהוא הלכות הריגת גויים וחשיבות הנקמה וכו'. יחד עם זאת, כפי שכותב אזרחי, ההגיון הפנימי של קידוש הטבע בהחלט מרכזי בחשיבתו של הרב ג'.

עוד מלפני פורים תשנ"ד ועד היום, מסביר הרב גינזבורג לתלמידיו שדרכו אינה דרך "כך", ושהוא מתנגד לנקיטת פעולות עצמאיות או מחתרתיות (בסגנון "המחתרת היהודית") נגד ערבים, שאין להן גיבוי ותמיכה מצד רוב עם ישראל

אולי, אבל זה לא מפריע לו לכתוב "הטוב שבגויים הרוג" ולהשעין את כל תורתו על הבדלה גזענית בין היהודים עם "הנפש האלוהית" שלהם לבין הגויים עם "הנפש הבהמית". לא מקרה הוא שמבית מדרשו יצא החיבור הגזעני והאלים 'תורת המלך'.

לאחר הטבח הוא שלח לרבו הרבי מליובאוויטש את השאלה אם לתמוך בגולדשטיין או לאו, והלה השיב בחיוב

מרתק. קודם כל לדעתי יש כאן סקופ. אני לא שמעתי מעולם על העניין הזה, כלומר שהרבי מליובאוויטש הורה לג' לתמוך ברוצח ממערת המכפלה. זה כמובן לא מצייר את הרבי מליובאוויטש באור חיובי. אבל אם אפשר לתמוה: מה בכלל הביא את הרב גינזבורג לשאול שאלה כזאת? מי שואל את רבו האם לתמוך ברוצח המונים? לדעתי יש בזה כדי ללמד אותנו על נטיות לבו של הרב גינזבורג.

הוא החליט לנסות ללמד סנגוריה על ברוך גולדשטיין

הרי לא מדובר בלימוד זכות. לא מדובר בהגנה על שמו הטוב של עבריין. מדובר בהפיכתו של רוצח לקדוש, ותפירת תיאולוגיה שלמה שמסבירה איך הוא נגע בנקודה האלוהית שבתוכו בדיוק לפני שירה, ואיך נקמה היא דבר טבעי, ואצל היהודים – קדוש. נדמה לי שכולנו מסוגלים להבחין בין סנוגוריה לבין קנוניזציה.

האם החוברת פוסקת באופן מוחלט שהדברים הללו היו במעשה? התשובה שלילית: בסעיף "דברי סיום" החשוב שבסוף החוברת כתוב בפירוש, שלגבי כל אחת מחמש הנקודות ניתן לטעון בעקביות שההפך ממנה הוא שהתקיים, ולא ניתן להכריע בוודאות.

נכון, בדברי הסיום מעלה הרב ג' אפשרות שהמעשה של גולדשטיין דווקא לא היה שיא של קדושה וטהרה. אז ראשית, בוקר טוב. ושנית, כשזה מגיע אחרי שלושים עמודים של הילולים זה נשמע אפעס קצת חלש.

חוקר שיחדור באמת לעולמה של החסידות יזהה כי מראשיתה היא מהווה, בלשונה, "תיקון" של הרומנטיקה – גרסה מאוזנת ובוגרת שלה, שכנגד שיבתה החד-ממדית לטבע מציבה גישה מורכבת המשלבת בין שחרור וריסון, ומעוגנת במסגרת הלכתית שהיא אנטי-רומנטית בעליל. הגותו של הרב גינזבורג מהווה המשך ישיר ורציף של מגמה זו בחסידות.

אשמח אם מנוסי יפנה אותי לטקסט בו הבעל שם טוב כותב על ספונטניות, חיבור לזרמים האקולוגיים של הקיום, וביטול עצמי כרקע לאלימות רצחנית ונקמה. או המגיד ממזריטש. או כל הוגה אחר מאלו שעיצבו את החסידות. אני לא טוען שגינזבורג אינו הוגה חסידי הנסמך על מקורות חסידיים כמובן. אני טוען שאת הנקודות האלה ספציפית הרב ג' פיתח והושפע בצורה מכרעת מרוח הרומנטיקה הגרמנית.

הסיבה למסקנתם השגויה של פרסיקו וחבריו פשוטה: הם בעצמם נטועים במרחב תרבותי המשתלשל במישרין מהרומנטיקה הגרמנית. מהרומנטיקה הגרמנית יצאו שני פלגים – זרם 'ימני' ולאומי שהוביל לגיבוש הלאומיות הגרמנית ולבסוף הנאציזם, וזרם 'שמאלני' אינדיוידואליסטי-אוניברסלי, שדרך שורת אינטלקטואלים בולטים שהיגרו לארה"ב יצר את השמאל החדש. השמאל המודרני חושל בכור המצרף של פלג זה של הרומנטיקה, באפיק שהוא הרבה יותר ישיר מכל השפעה של הפלג השני על היהדות הדתית. אכן, הוא בעצמו מהווה סוג של נסיון לשלב בין הרומנטיקה לבין הנאורות השכלית; אך הוא מזדרז לזהות את עקבותיה בקרב יריביו, ומתקשה (או אינו רוצה) להבחין בינה לבין נסיונות אחרים לתקנה.

ניתוח מצויין. אמת ויציב שאני חלק מהרומנטיקה, וכך כתבתי בפירוש במאמר. ציינתי שהרוחניות העכשווית גם כן מושפעת ממנה. מנוסי מדייק כשאומר שיש אצלי ניסיון לשלב בין הרומנטיקה לנאורות הרציונליסטית והאוניברסליסטית. לצערי הרב ג' נשאר עם הרומנטיקה האתנוצנטרית והגזענית.

באופן כללי, אני חושב (מנסיון) שכאשר איש השמאל מספר לעצמו כי ה"אחר" שלו, אותו עליו להתאמץ ולהכיר, הוא הפלסטיני, הוא מרמה את עצמו. האחרים האמיתיים של השמאל אינם הערבים אלא הדתיים, הימנים, המתנחלים. אלו הם הציבורים שאותם הוא מכיר בקושי ודרך זכוכית עבה של דעות קדומות, אותם הוא משטיח ומפשט, ולגביהם הוא מסתפק בדיווחים של כלי התקשורת של מגזרו כדי לצאת ידי חובת הכרתם. איש אמת לא יתיימר להבין את הרב יצחק גינזבורג או את חוגו על סמך מבקריהם, אלא ישאף לעמוד על קנקנם בכוחות עצמו.

אמת, קראו את הרב ג'. הוא מקורי ומרתק. הוא חכם ומתוחכם. וקראו גם את 'ברוך הגבר' וגם את 'תורת המלך'. הגיעו למסקנות בעצמכם.

ושאלה לסיום: עשרים שנה עברו מאז פרסום החוברת. רוב קוראיה שאינם מתלמידי הרב סבורים שמדובר בתועבה גזענית ואלימה. אם אכן כולם לא הבינו את החוברת, מדוע בכל השנים האלה לא פרסם הרב גינזבורג הבהרה? למה הוא לא כותב (באתר שלו למשל): תראו, בקשר ל'ברוך הגבר', לא הובנתי נכון, אני בשום אופן לא תומך בנקמה רצחנית ולא חושב שיש משהו רוחני בנקמה רצחנית. רק רציתי ללמד זכות, זה הכל. אני לא בעד מעשהו של גולדשטיין, ולא בעד פעולות 'תג מחיר' שיוצאות מיצהר, מקום ישיבתי. אם אכן אלו דעותיו, למה שלא יכתוב אותם בפשטות?

:

גרסאות ארוכות יותר למאמרים של אזרחי ומנוסי (וגם פתוחות לקריאה חופשית) ניתן למצוא באתריהם: אזרחי, מנוסי.