אלימות

האם אכן היתה הציונות הדתית לפני 1967 יונית ומתונה?

הספר המרתק הזה הוא מחקר על מעין "תקופה עלומה" בתולדות הציונות הדתית, אותן שנים אגדיות שבין קום המדינה לששת הימים, השנים שלפני הפריצה והשתלטות של התיאולוגיה הקוקיסטית על הדתיים הלאומיים. דרור גרינבלום יצא לחקור את מה שעל פיו כמעט שלא נחקר, והוא היחס של הציונות הדתית באותה תקופה לכוח ולאלימות.
 
גרינבלום בעצם יצא לאשרר את התפיסה הרווחת, והיא שלפני שהרצי"ה נתן את הטון (המשיחי-אקטיביסטי שהפך עבור הציונות הדתית את מדינת וארץ ישראל לקודש קודשים) היתה הציונות הדתית יונה צחורה ומתונה, שמנהיגיה הפוליטיים – בורג, ורהפטיג, אונא, שפירא וכו' – עוקפים את מפא"י משמאל.
 
גרינבלום אכן מגלה שלל קולות מתונים בציונות הדתית. רבנים וחברי כנסת מדברים בחיוב על חוסר רצונו של הנוער הדתי להתנדב לקורס קצינים, על כך שיש להסתייג מ"מיליטריזם" (אונא), על כך שאין להטעין את מבצע קדש במשמעות דתית (סימון), על שיש להעדיף פשרה על מלחמה (שפירא), שאין ערך רב בגבורה פיזית (הרב נריה), ועוד. גם תנועת בני עקיבא ככלל קידמה קו מתון.
 
אולם גרינבלום לא מאשרר אלא מפריך מבחינתו את התפיסה שזו היתה עמדת הציונות הדתית כולה. אדרבה, הוא טוען, חלקים גדולים, ופעמים רובו של הציבור, החזיקו בעמדה אחרת. עיתון 'הצופה', שופרה המרכזי של הציונות הדתית, תמך בגישה מיליטנטית ומשיחית. גרינבלום מגלה קולות משמעותיים בציונות הדתית "שתמכו בשימוש בכוח בעקיבות ולעתים התעלמו משאלות מוסריות הכרוכות בהפעלתו. מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, אם כן, היו זרזים רבי עצמה להתגבשותן של עמדות אלה, להתפשטותן ולהטמעתן בציונות הדתית כולה, אך לא בהן תחילתה של התופעה."
 
הספר מביא שלל מקורות, תוצאה של תחקיר רחב ומרשים, והקריאה בו מעניינת ומאירת עיניים. עם זאת, עלי לומר שאינני יודע עד כמה הגילויים שמביא גרינבלום משמעותיים. האם צריך להיות מופתעים שהיו קולות כוחניים/אלימים/גזענים בציונות הדתית לפני 1967? והרי היו קולות כאלה בשמאל הפוליטי באותה תקופה, במפא"י, כלומר במיינסטרים הציוני דאז בישראל, ואין צורך להתחיל לדבר על הקצה הימני של הציונות החילונית. היתה זו הפתעה גדולה אם *לא* היו קולות כאלה גם בציונות הדתית.
 
מה שדורש הסבר אפוא הוא כיצד בעוד שבזרם המרכזי של הציבור הציוני בישראל הקולות האלה דעכו אחרי מלחמת יום הכיפורים והגיעו לשפל בשנות התשעים עם תהליך אוסלו, מוחלפים בגישה פייסנית מבחינה מדינית וליברלית מבחינה אידיאולוגית, בציונות הדתית הם רק התגברו, ודחקו החוצה את הקולות המתונים. כלומר הפיכתה של הציונות הדתית ללאומנית עדיין דורשת הסבר, משום שבניגוד לאחותה הגדולה והחילונית היא לא התמתנה, אלא להפך. (אין כאן, ככל הנראה, מסתורין גדול: הקוקיזם הציע נראטיב משיחי מפתה והזדמנות להרגיש חלוצים ומובילים, ומאוחר יותר אפשר לשער שהקשר בין הציונות הדתית לבין חלקי הארץ שעמדו למו"מ היה חזק הרבה יותר וקשור הרבה יותר לזהותם הבסיסית, כמו גם להון הסימבולי הטרי שצברו כ"חלוצים החדשים" – דהיינו מתנחלים).
 
הספר, בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה, מהווה על כן מחקר מרתק על העמדות השונות בציונות הדתית עד 1967, אולם לטעמי לא "מנפץ את המיתוס" כפי שהוא מתיימר. הציונות הדתית שלפני הקוקיזם עדין מצטיירת כמתונה, ודאי יחסית לחלקים לא קטנים מהציונות החילונית של אותה תקופה. הנה לסיום ציטוט מתוך הספר מאת הרב משה אביגדור עמיאל, רב העיר תל אביב וממנהיגי הציבור הציוני-דתי דאז, מ-1938, שמביע התנגדות ל"טרור שכנגד" שיזמו יהודים כלפי ערבים:
 
'לא תרצח' בלי שום תנאים ובלי שום יוצא מהכלל. 'לא תרצח' כי 'שופך דם האדם בדמו ישפך', כי 'בצלם אלוהים עשה את האדם' וכל אדם בכלל יהיה מי שיהיה. […] אין כדאי לישראל להגיע אל מטרתו – הקמת בית לאומי בארץ ישראל – אם האמצעים להשגת המטרה יהיו פסולים, שכן המטרה הסופית של הציונות איננה רק רוב יהודי בארץ ישראל אלא המטרה של 'אחרית הימים' לתיקון עולם במלכות שדי.
 
מי יתננו רבנים ציונים דתיים כאלה היום.
Scan10084

תיאולוגיה של חסר – על ספרו החדש של ישי מבורך

ישי מבורך הוא תלמידו של הרב שג"ר ז"ל, עורך ספריו אחרי מותו, והחל מהספר שלפנינו, הוגה ציוני-דתי (ושמא פוסט-ציוני ופוסט-דתי) מקורי ומעניין. לספר כמה חלקים וכמה פרקים, שלגבי חלקם עודפות הז'רגון הפוסטמודרניסטי (בכל זאת, הוצאת רסלינג) היתה עבורי מכשול בל יעבר. מצד שני, יש בו גם חלקים נהדרים.

כך למשל, מבורך יוצא מתוך האנלוגיה הקלישאית בין אהבת האל לאהבה זוגית כדי לגלות ש"קטגוריות כמו אגרסיה, פרוורסיה ומועקה" הן אימננטיות לשתיהן. על פי מבורך כפי שהזוגיות בימינו עוברת דילול לכדי "אורח חיים בריא"' כך גם תפיסות מחולנות ומודרניות של הדת מבקשות להפוך אותה למערך של עצות טובות או יצירה אסתטית. מבורך שולל את שני הדברים. ג'יהאד ומסעות צלב, הוא טוען, אינם מקרים של כשלון הדת (בעיני ההומניסטים), של חוסר פתיחות של הדתיים אל האלוהי (בעיני הניו-אייג'יסטים), אלא דווקא "תולדה הכרחית של פתיחות זו עצמה".

מתוך תפיסה זו מבדיל מבורך בין "שני טיפוסים של מאמין: העברי והפגאני". הפגאני מתמסר עד כלות לקול האלוהי האלים. העברי "נשטף בנהרות המוות של האהבה האלוהית אך ברגע הלפני אחרון מווסת אותה ועורך בה השעיה או התקה." את הפתולוגיה האלוהית, מסביר מבורך, אין להדחיק או להכחיש. חייבים לבוא איתה במגע. זאת עושים על ידי ההלכה. המצוות הן המתווך הריטואלי שמעבד את הפסיכוזה האלוהית והופך אותה למודוס ויונדי, כלומר לדרך חיים.

"המצוות מהוות את אותם כללים משותפים, מעיקים וחסרי מובן, ה'מסדירים' את הממדים הפתולוגיים במערכת היחסים בין הקב"ה לישראל, בין האל למאמין." ואכן, האין המצוות החוק המסדיר את החיים שבין הבריאה והגאולה, כלומר שבין הלידה והאפוקליפסה של המוות? הנה כי כן, הגות דתית ישראלית רעננה ומעניינת. נהדר.

capture

מעט על תפיסת האלימות של דאעש

שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.

מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.

הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).

האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.

במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.

2015-02-08_213710

אביחי בוארון על מחיקת מסגד אל אקצה

העובדה שלא נקבל כאן תגובה לאמתנצלת סטייל "מה אתם מתפלאים שבמפלגה דתית יש מי שקורא לבניית בית המקדש? הרי זה חלק מהמסורת היהודית, בדיוק כמו איסור בשר וחלב!" מראה שכולנו, כולל המגזר הדתי, יודעים יפה מאוד לבחור איזה חלקים של המסורת אנחנו מאמצים ואיזה לא. כך בנוגע ליחס לנשים, כך בנוגע ליחס ללהט"בים, כך בנוגע ליחס ללא-יהודים, כך בנוגע ליחס לארץ ישראל. אז אל תתחבאו מאחורי המסורת. קחו אחריות על העמדות שלכם.

2015-01-21_070554

(חשיפה של נדב פרי)

פאגניזם ללא פחד אינו ממש פגאניזם

אני לא מכיר את בעלת הבלוג הזה, אבל היא כתבה רשימה מצויינת על אחד הכשלים המרכזיים של הנאו-פגניזם העכשווי מנקודת מבט דתית. היא מתחילה את הרשימה מלגלוג על טקסט נאו-פגאני שמוקדש לאלה המצרית הקדומה סחמת, אלה שעל פי המיתולוגיה הרלוונטית ניסתה להשמיד את האנושות כולה, ועל פי הטקסט הנידון מצויינת להעצמה נשית. אבל הכותבת לא עומדת רק על חוסר הדיוק, אלא על חוסר המהות הפגאנית עצמה. הנה העיקר:

וישנה גם ההכחשה של כל מה שלא חביב או מגניב במיתולוגיות הנבזזות. האימה הקמאית האמיתית העומדת כמדומה בשורש הפגאניות הקדומה – הסגידה לכוחות הגדולים ממך, שיכולים למחוץ אותך, ויעשו זאת באופן שרירותי מהסיבות הקלושות ביותר – זרה לגמרי לאנשים האלה. היא דורשת קרבה וכפיפות לטבע, לגחמות של של מזג האוויר ושל חיות פרא, למגפה ולרעב, שכבר לא קיימות כלל במערב אירופה ובצפון אמריקה. ההכרה הבו-זמנית בגדולה ובאדישות זרה לבני המערב, החיים במקדשו מאיר הפנים של אלוהי ההשכלה וההומניזם, הלומדים מגן הילדים על ערך עצמי והתפתחות אישית, ומגיעים לטבע כמו התמימים שבתיירים. […] גם כשהיא מצהירה אחרת, בלב לבה הניאו-פגאניות מאמינה שהטבע נחמד. גרוע מכך, שהכל נחמד. הם לא יודעים פחד; ובלי פחד, כל העניין הוא משחק.

הכותבת עומדת היטב על לב העניין: הפחד. השרירותיות. הקרבה אל היסודות, אל הטבע (הטבע ממש, זה האכזרי). ללא אלה איזה מין פגאניות יש כאן?!? והאמת היא שזה לא נגמר בפגאניות. כלל המאמינים במערב איבדו מגע עם יסודות משמעותיים מהעולם הדתי הפרה-מודרני. עם היראה, עם האלימות, עם ההקרבה, עם הפולחן ההמוני, עם האקסטזה, עם המאגיה. הזה לא משהו שאפשר לעשות איתו יותר מדי, אבל לדעתי כדאי מאוד להיות מודעים לו.

גנדהי והסטיאגרהה

בימים אלה ראה אור הספר 'סטיאגרהה בדרום אפריקה', שנכתב על ידי גנדהי ומתאר את מאבקו כעו"ד צעיר כנגד אפלייתם לרעה של העובדים הזרים ההודים שם. בשנים ששהה בדרום אפריקה (1893-1914) הוא עיצב את אישיותו והפך למנהיג חברתי ורוחני. שם הוא גם גיבש את עקרונות המאבק הלא-אלים שלו, אותו הוא כינה סטיאגרהה.

סטיאגרהה היא "אחיזה באמת". מדובר בעיקרון שיש לו שורשים בתרבות ההודית העמיקה, ושגנדהי נתן לו עיבוד מודרני. הרעיון הוא שלאמת (והאמת כאן היא לא רק העובדות כפי שהן, אלא המעשה הראוי, הפעולה בהתאם ליעוד, העשייה נטולת האגו וכו') יש כוח משלה, ושלאוחזים בה ללא זיע וניע, גם במחיר סבל אישי, מובטח ניצחון.

גנדהי אכן מצליח להוביל את הקהילה ההודית בדרום אפריקה לניצחון. שניים מהמאבקים העיקריים שלהם כנגד שלטון האימפריה הבריטית, אגב, הם מאבק כנגד רישום אישי ולקיחת טביעת אצבע, והמאבק כנגד חוק המבטל כל טקס נישואין שאינו נוצרי. שנאמר, I can't believe I still have to protest this shit.

אבל כמובן מה שמעניין ביותר בספר הוא דרך המאבק של גנדהי. אנשיו מוכנים להקנס, הכלא, לחטוף מכות, אפילו להיות בסכנת חיים. מה שהם בשום אופן לא מוכנים לעשות הוא לפעול באלימות כלשהי כלפי יריביהם. הכל מתוך אמונה שלמה ואחיזה אמיצה באותה אמת נשגבת. פנאטים כמו דעא"ש, רק הפוך. ואכן, גם כאן עולה שאלת האלימות כאחד הצירים המרכזיים סביבם נסובים חיי האדם.

תרגם: מתן קמינר, עם פתח דבר מאת יוחנן גרינשפון ואחרית דבר מאת שמעון לב. כאן דף הספר.

satyagraha_Final Final_8.4_front cover

ג'יהאד למתחילים

הכתבה ב-ynet אתמול על זהותו המשוערת של הרוצח עורף הראשים של "המדינה האיסלמית" הביאה גילוי מעניין: לא מדובר בתלמיד מעמיק של התיאולוגיה המוסלמית הפונדמנטליסטית, וגם לא בקורבן אומלל של הקולוניאליזם על צורותיו או האפלייה הגזעית על מוראותיה. מדובר בראפר צעיר, אזרח בריטי ממשפחה אמידה, עבר אל-מג'ד עבד אל-בארי שמו. הוא כמובן לא הראשון שאינו זקוק להדרה או דיכוי כדי לרצוח, אבל אין כאן רק הפרכה של התגובה המידית משמאל, אלא גם של זו מימין, שהרי לא מדובר, כאמור, בג'יהאדיסט מלידה, כזה שחונך לשנאת המערב על ברכי הפונדמנטליזם.

ואכן, כתבה מה-New Republic מגלה שלפני שהם יוצאים לשוח בשדות הג'יהאד מזמינים מוסלמים שגדלו במערב את הספרים Islam for Dummies ו- The Koran for Dummies. דהיינו גם אם מניע אותם להט דתי, הוא לא מתבסס על ידע, אפילו לא קלוש, ונראה שכל אידיאולוגיה שהיתה מבטיחה להם חופש, מטרה ואלימות בכמות סיטונאית היתה מספקת. (שימו לב: לא מדובר כאן במנהיגים או בחיילים המקומיים בעיראק ואין כאן ניסיון לומר שהאיסלאם הפונדמנטליסטי אינו מכיל קווים אלימים.)

הכתבה מביאה ניתוח של מומחים שחקרו את אותם ג'יהדיסטים מערביים, וסבורים שבבסיס הכמיהה שלהם לג'יהאד עומדים חיפוש של זהות חדשה, קהילה ומשמעות. נראה שאותם פרטים לא שונים בהרבה מהאספסוף היהודי שאנחנו רואים סביב תנועות גזעניות בימים אלה, ואפשר גם להביט אל העבר, כלפי צעירים מערביים שהצטרפו בהמוניהם לתנועות פאשיסטיות ועשו מעשים נוראיים, או לפחות, אפשר לשער, כלפי חלק מאלו שיצאו להילחם נגד/בעד הפאשיזם במלחמת האזרחים בספרד לפני 80 שנה, נישאים על גבי רוח החירות והאחווה והמאבק יותר מאשר חזון אידיאולוגי כלשהו.

אבל בנוסף לכל אלה יש כאן גם משהו עמוק מזה, והוא לדעתי הכמיהה האנושית (ואולי בעיקר, גברית) לאלימות. כי לא בכדי כל המצויינים מעלה לא מצאו משמעות בצורות אחרות. יש לאלימות, למלחמה, קסם מכשף מיוחד משל עצמם. נדמה לי שהיציאה של בני מערב צעירים לסוריה ועיראק היא גם מענה למשיכה קמאית להשתתף במלחמה, כלומר באורגיה של אלימות. אבל זה נושא גדול מכדי להתייחס אליו כאן.

כמה מילים ראשוניות על דאע"ש

דאע"ש היא תופעה אנושית, תרבותית וחברתית, אבל דאע"ש היא גם תופעה תיאולוגית. כך למשל, היא מקשה מאוד על אנשים (כמוני) שמעוניינים למצוא סיבות ונסיבות מקלות לאכזריותם של אנשים. נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם. הם במוצהר נאבקים כדי להכניס אחרים תחת הכיבוש שלהם, ולגזול מהם את החופש (המועט) שהיה להם, ולפעמים גם את חייהם ורכושם. הם עורפים ראשים, כורתים ידיים. הם לא נחמדים.

אבל נדמה לי שהתנועה מקשה גם על המומחים (ואני בשום אופן איני מומחה לאסלאם). על פניו מדובר באנשים שבזמן הזה במודע ובכוונה חוזרים לנורמות מוסריות קדומות (רצח המוני, אונס המוני, ביזה, סחר בבני אדם, השמדת אוכלוסיות על רקע דתי), דהיינו מתנהגים כסופה אנושית אלימה המשמידה את כל שנקרה בדרכה. מצד אחד, יהיה זה פשטני מדי לומר שמדובר רק באגוטריפ רצחני של קבוצה של כמה רבבות גברים שמתוך הכאוס שסוריה ועיראק התרסקו אל תוכו הצליחו לארגן לעצמם נשק וג'יפים, ומשתמשים בפונדמנטליזם כמסגרת של משמעות ותירוץ לנהוג ככל העולה על רוחם.

מצד שני, גם לראות בהם ביטוי פשוט של פונדמנטליזם איסלאמי אי אפשר, שכן הם נוהגים באופן שתנועות פונדמנטליסטיות אחרות, אל קאעידה למשל, מסתייגות ממנו, ומתעקשים להשמיד את כל מה שהיה לפניהם, כולל לא מעט מסגדים סונים. אני מחכה למאמרי המלומדים שיסבירו שהתופעה היא שילוב של פונדמנטליזם ורוח הטרור המהפכני של האידיאולוגיות המודרניות הגדולות (או משהו). כרגע נדמה לי שלפחות דבר אחד אפשר לקבוע: מול עינינו, אחרי כמעט שבעים שנה, אנחנו חוזים בעלייתה של האנלוגיה הדפיניטיבית הבאה לרשע מטורף. מעתה אל תאמר "נאצים", אמור "דאע"ש".

10455839_1582352278657707_1478604207928249481_n
בתמונה (אחת הפחות נוראיות), לוחמי דאע"ש טובחים בחיילים עיראקיים שהם שבו.

מכתב רבני חיובי

להלן מכתב רשמי מקבוצה של רבנים ורבניות הממוען למשפחתו של מוחמד אבו ח'דיר בו הם מביעים צער וכאב על שהנער נרצח בידי יהודים. כמה דברים משמעותיים כאן: ראשית, מדובר ברבנים בכירים ומרכזיים בציונות הדתית. שנית, השפה שבה מגנים החותמים את המעשה היא חד משמעית ("בני בליעל", "בושים ונכלמים"); שלישית, השתתפותן של נשים כחלק אינטגרלי מ"מכתב רבנים" רשמי. זו ההנהגה רוחנית שהייתי מצפה לה מרבנינו: לקיחת אחריות וסימון קווי המתאר המוסריים בצורה בהירה וברורה. נקודה של אור. המכתב נשלח גם באנגלית וערבית.

2014-07-14_095011

חרד"ל מתקרב לגינזבורג

לפני שבועיים התראיינתי באנגלית לעיתונאי מסוכנות ידיעות זרה. הנושא: גוש אמונים ותג מחיר. חלק הארי של הראיון התמצה בניסיון שלי לשכנע את המראיין שמדובר בקבוצות שונות, חברתית ואידיאולוגית, שהקשר ביניהן רופף במקרה הטוב. אלה בתי מדרש שונים, מטאפורית ומילולית, כאשר הראשון נשען על עיבוד פוליטי לתורותיו של הרב קוק, ואילו השני יוצא מתוך הגותו והנהגתו של הרב יצחק גינזבורג, שבעצמו מגיע מחב"ד. כפי שראינו לאחרונה בסקר שבוצע באונ' אריאל, הזיהוי השגוי הזה הוא לא נחלתם של עיתונאים מחו"ל בלבד, אלא של רוב הציבור בארץ.

והנה, ביום שישי זה בעלון בית הכנסת 'עולם קטן', כנראה עלון בית הכנסת הפופולרי ביותר כיום, מפרסם העורך, יוסף רוסו, את הפסקה המטורפת להלן. רוסו הוא חרד"ל נאמן של הציונות הדתית, ואפשר לומר שהועדה הרוחנית של העלון, שמאשרת את תוכנו, מורכבת מהרבנים שלמה אבינר ושמואל אליהו. ללא ספק, בדבריו אלה הוא מתקרב מאוד לתפיסה הגינזבורגית. גם הרצון לנקמה, גם הדגש על חוסר מידתיות, על פראיות חסר רסן ומתפרצת שלכאורה דווקא היא התגובה החכמה, גם הדיבורים על כך שמדובר בשיעור שעם ישראל צריך ללמד את העולם, וכמובן עטיפת כל האלימות המשתוללת הזאת כאהבת ישראל וסולידריות.

אני לא טוען שיש כאן זהות מוחלטת, בהחלט לא. אבל קרבה רעיונית יש ויש. תנועה מהחרד"ל אל מעיינות 'עוד יוסף חי', וגמיעה לא זהירה של הסגנון המתקתק והתוכן הארסי. מתיחת הזהות בין אלימות לאהבה, הרעיון שליהודים לא רק מותר אלא אף חובה להתנהג בפראיות ברוטלית, התפיסה שעל ידי זה הם מלמדים את העולם ואת עצמם ערכים ומפגינים סולידריות, הדיבור הנונשלנטי על "ממלכה ישראלית"… מישהו כאן קרא את 'תורת המלך' ומירקר לעצמו פסקאות נבחרות.

2014-06-18_2209362