ביקור בקפריסין: על אבן אפרודיטה ובית-אל מקראי

בשבוע שעבר היינו אשתי ואני בקפריסין. לקראת סוף החופשה נסענו במרכז האי במכונית שכורה מהצימר לשדה התעופה, ואשתי הציעה שנבדוק אם יש בדרך איזה כפר מעניין לבקר בו. גיגלתי במהירות (חבילות גלישה הן משהו שמשנה לגמרי טיולים בחו"ל) ומצאתי כפר שנקרה קקופטרה (Kakopetria), כלומר, ביוונית, אבן רעה (או מחורבנת).

 

הכפר נקרא כך על שם אבן גדולה שנמצאת במה שהיה פעם הכניסה אליו (מאז הכפר התרחב), והאבן הזאת "רעה" מכיוון שעל פי האגדה היא פעם מחצה זוג צעיר שהרגע התחתן. העניין הזה עורר את סקרנותנו וסטינו מעט מהדרך על מנת לראות את הפלא.

 

ואכן, בכניסה הישנה לכפר עמדה אבן גדולה. אולם ההסבר שנלווה אליה בשלט שהציבו היה מעניין עוד הרבה יותר ממה שציפינו. ההסבר אמנם עילג וקטוע, אבל אפשר להבין ממנו (ראו תצלום) שהאבן הזאת היתה אחת מני כמה שימשו כאתרי פולחן לאלה אפרודיטה. אכן הגיוני שזוגות טריים שהרגע נישאו יבואו להודות/לבקש ברכה מאפרודיטה, הלא היא אלת האהבה.

 

אבל מה הקשר בין אבן לאלה? אין זאת אלה שהאבן היא Baityl, כפי שכתוב בשלט, שגם מסביר שהמילה המוזרה הזאת פירושה "sacred stone of the Goddess". ההסבר הזה לא ממש מדוייק. Baityl (שבדרך כלל כותבים Baetylus או Bethel או Betyl), אינו סתם "אבן קדושה", אלא נחשב לנוכחות האל או האלה. זה בעצם מעין צלם, ולמעשה המילה הזאת בעברית אינה אלא "בית אל" (למילה שורש שמי), כלומר ביתו של האל, כאשר "בית" כאן אינו מבנה, אלא לרוב פשוט אבן שבה האל נוכח.

 

פולחן אבנים כאלה היה נהוג בכל רחבי המזרח הקדום וגם ביוון. מי שהיה בהודו מכיר את הלינגם של שיווה, שמבוסס על אותו עיקרון, ומי שקרא את התנ"ך מכיר את סיפור חלום יעקב. הרי מסופר לנו שיעקב חולם על סולם ועליו מלאכים, ואז מקיץ ו"וַיַּשְׁכֵּ֨ם יַעֲקֹ֜ב בַּבֹּ֗קֶר וַיִּקַּ֤ח אֶת הָאֶ֙בֶן֙ אֲשֶׁר שָׂ֣ם מְרַֽאֲשֹׁתָ֔יו וַיָּ֥שֶׂם אֹתָ֖הּ מַצֵּבָ֑ה וַיִּצֹ֥ק שֶׁ֖מֶן עַל רֹאשָֽׁהּ׃ וַיִּקְרָ֛א אֶת שֵֽׁם הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בֵּֽית אֵ֑ל" (בראשית, לח, טז-יז). האם ייתכן שהמצבה הזאת, האבן הזאת שיעקב משח (למה שימשח אבן?) אינה אלא בית-אל, שנושא את נוכחותו של האל?

 

וראו גם כאן, בפרק לא, פסוק יג: "אָנֹכִ֤י הָאֵל֙ בֵּֽית־אֵ֔ל אֲשֶׁ֨ר מָשַׁ֤חְתָּ שָּׁם֙ מַצֵּבָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נָדַ֥רְתָּ לִּ֛י שָׁ֖ם נֶ֑דֶר" – האין אלוהים אומר ליעקב כשהוא מדבר אליו בשנית: אני האל שהיה נוכח שם במצבה שמשחת, באותו בית אל, כלומר באבן, זה אני!!!

 

ובהזדמנות אחרת שוב: "וַיַּצֵּ֨ב יַעֲקֹ֜ב מַצֵּבָ֗ה בַּמָּק֛וֹם אֲשֶׁר דִּבֶּ֥ר אִתּ֖וֹ מַצֶּ֣בֶת אָ֑בֶן וַיַּסֵּ֤ךְ עָלֶ֙יהָ֙ נֶ֔סֶךְ וַיִּצֹ֥ק עָלֶ֖יהָ שָֽׁמֶן׃ וַיִּקְרָ֨א יַעֲקֹ֜ב אֶת שֵׁ֣ם הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר אִתּ֥וֹ שָׁ֛ם אֱלֹהִ֖ים בֵּֽית־אֵֽל׃" – יעקב אוהב למשוח אבנים (שוב, הדמיון לשיווה-לינגם מובהק), ונראה שהסיבה לכך היא שהאבנים הן קדושות, או ראויות להתקדש. אז מה קורה כאן, האזור כולו נקרא בית אל, או המקום עצמו, כלומר אותו שטח עם "מצבת אבן" – הוא "בית אל", כלומר אבן בעלת נוכחות אלוהית? חוקר המקרא והשפות השמיות Benjamin D. Sommer בהחלט חושב שזו אפשרות סבירה.

 

חזרה לקקופטריה. מן הסתם, פולחן אפרודיטה הונהג על האבן הזו על ידי בני האזור. ומה עם האגדה על זוג האוהבים שנמחץ? אפשר לשער שהיא פרי דמיונה של הכנסיה היוונית-אורתודוקסית, שביקשה להפסיק פולחן אלילי שכזה. אולי היא גם שינתה את שם הכפר ל"אבן רעה" כדי להיות בטוחה שכולם הבינו. כי אנחנו הרי נגד פולחן אלילי. אלילי כל כך, שיש לו, כנראה, עקבות בתנ"ך.

ספר חדש ליהודה ליבס

ספר חדש ראה אור, מאת פרופ' יהודה ליבס, פולחן השחר: יחס הזוהר לעבודה זרה, בהוצאת כרמל. הוא נראה מעניין מאוד. הנה הכריכה:

בהקדמה כותב ליבס:

המחקר שלפנינו יוקדש למאמר זוהר אחד, המתאר את אחד מפולחנות עבודה זרה, הוא פולחן השחר […] הזוהר עצמו מוצא בפולחנות עבודה זרה יסודות אמיתיים, שהם חלק מעבודת האל על פי השקפתו שלו, והגיעו לעובדיהם בקבלה אמיתית בירושה ממלאכי שמיים, מאדם הראשון, מחנוך, או מאברהם אבינו.  […] הזוהר מכיל אפוא מעין נוסח מוקדם של הרעיון הנפוץ במחשבת הרנסאנס [וברוחניות הניו-אייג'ית – ת.פ.] בדבר קיומה של philosophia perennis, כלומר חוכמה מתמדת, משותפת לכל, שחלקים ממנה מתגלים גם בדתות אליליות.

מעיון ראשוני נראה שליבס מגייס את הידע העצום שלו בשפות עתיקות שונות כדי לשזור יחד ממצאים שונים לכדי מחקר מרתק. אני מקווה מאוד לכתוב על הספר עוד.

מעט אלילות בחב"ד, כי כנראה אי אפשר לגמרי בלי

שני לינקים מעניינים לדיונים ועדויות על הביטויים הקיצוניים יותר של האלילות החב"דית בימינו.

ראשית כאן, בבלוג של ד"ר יחיאל הררי, שכתב דוקטורט נאה על הרעיון המשיחי אצל הרב גינזבורג, וכיום מרצה במכללת ספיר, ומתעניין מאוד באופן אישי בתורת חב"ד (ובנאדם נחמד באופן כללי). הררי כתב מאמר שמבקר את "מצב המחקר האקדמי אודות חב"ד", ושתוקף ספציפית את מאמרו האחרון בראשית של ד"ר אלון דהן (שכתבתי עליו מעט כאן), שהוא לדעתי כנראה המומחה האקדמי הגדול כיום לתורתו המיסטית של הרבי מליובאוויטש (ושבדוקטורט שלו נעזרתי רבות כאשר כתבתי את מאמרי על התיאולוגיה המשיחית של הרבי) . הררי טוען שדהן מעליל עלילות על החסידות ומנפח תופעה שולית ביותר – ראיית הרבי כאלוהות עצמה – כאילו היא משמעותית, כל זאת ממניעים זרים שאינם מחקריים נטו. דהן, בתגובות לרשימה, מכה אותו לדעתי שוק על ירך ומביא ראייות נאות לכך שא) התופעה אינה שולית עד כדי כך, ב) יש לה בסיס בתיאולוגיה החב"דית והחסידית, ג) אולי זה דווקא הוא שרואה את המציאות לא בצורה אובייקטיבית, ממניעים אישיים.

ושנית, אתר זיפט פרסם לינק לאתר חב"ד און-ליין, שם מוצעות למכירה מפיות לכיסוי חלות לשבת שעשויות משמלתה של הרבנית חיה מושקה, אשתו של הרבי מליובאוויטש ולחילופין גם מפיסה מבגדו של האדמו"ר הריי"ץ. המחיר: 10,000 ש"ח בלבד. חלות השבת שלכם אף פעם לא היו טעימות יותר מאשר כשהן מכוסות בגזרי בגדי הקדושים הללו זי"ע.

מעט על אופי האלילות ההודית

הבלוג הססגוני "ארץ האמורי" הפנה אותי למאמר חביב בעיתון ההודי הנחשב The Hindu, ובו הכותב מאשש מאמר ישן שלי על אופי עבודת האלילים בהודו. המחבר מתעקש שיש לעבוד פסילים ותמונות כאילו הן הן האל עצמו:

"Suppose we want someone to place a string of flowers around, say, a picture of Lord Krishna, we must not say to them, “Put these flowers on the picture of Lord Krishna.” We should instead say, “Place these flowers around Lord Krishna's neck.” We must realise that the Lord resides in the pictures that we have put up for worship."

כלומר אותם צלמים אינם סמלים של האלים (או של האלוהות האחת העליונה – כפי שאוהבים הודים משוכנזים להסביר כדי להגן על כבוד תרבותם), אלא האלילים עצמם, גם אם בזעיר אנפין. ובכלל, להודים אין ממש סמלים. כל הרעיון (היווני) הזה זר לתרבותם, כפי שכתתבי באותו מאמר.

דילדולה של הרוח ביהדות זמננו

אסף וול כתב מאמר נאה מאוד על שני כיוונים בהם היהדות בזמננו הופכת לקריקטורה של עצמה: האחד הוא ההקפדה האובססיבית על המצוות, והשני הוא הפגאניות המתעוררת של הבאבות, הקמעות, והיום: ל"ג בעומר. עכשיו לי כמובן אין דבר עקרוני נגד פגאניות (במידה), אבל מה שוול שכח בנוסף במאמרו הוא לקשור בין שתי התופעות הללו, דהיינו להסביר שלא בכדי פונים יהודים רבים לאמונות תפלות וטקסים פגאניים, אלא זאת משום שכל מה שהיהדות הממוסדת מציעה להם הוא קיום יבשושי של מצוות. הא בהא תליא. אם כל מה שחזרה בתשובה אומרת זה שאתחיל לקיים טקסים שאני לא מבין, הרי שהנה עוד טקסים שאני לא מבין, קצת יותר צבעוניים. ועוד: מכיוון שאותם יהודים, אם הם במקרה אורתודוקסים, כבר התרגלו לכך שעבודת השם היא משהו מכאני וטקסי, ממילא כאשר הם ירצו "רוחניות" הם ימצאות אותה בעניינים פולקלוריסטים וטקסיים, מכאנים, כמו נישוק מזוזות או זריקת נרות לתוך מזבח על קברו של צדיק.ככה הם רגילים, ורוח אין. שוב: הא בהא תליא.