אלוהים

על האל כבעל גוף, אישיות וצרכים – תרגום ופירוש של האדרא רבא

Captureבלי שהרגשתם יצא תרגום מלא של האדרא רבא, החלק מספרות הזוהר שמספר על כינוס החירום של רבי שמעון בר יוחאי וחבריו למען תיקון האלוהות. התרגום נמצא בתוך ספרה החדש של ד"ר מלילה הלנר אשד, חוקרת זוהר ותיקה ורבת ידע, שמבארת את החיבור בכתיבה מלבבת ומאירת עיניים.
האדרא רבא מתארת את מאמציהם של רשב"י ותלמידיו לתקן את אלוהים ולהביא לזרימת השפע האלוהי באופן רציף אל העולם. מדובר באחד הטקסטים הנועזים שהוציאה המסורת היהודית, שכן הוא מתאר את האל באופן אנתרופומורפי בהחלט, כסדרה של פנים אנושיות – שזקוקות לתיקון, כלומר לעזרה אנושית לצורך איזונם הפנימי.
תיאור האלוהים של האדרה הוא כזה: תחילה קיים האל המופשט, הבלתי מובחן. ממנו נאצל הפרצוף האלוהי הראשון, אריך אנפין, או עתיקא קדישא. האדרא מתארת את איבריו השונים של הפרצוף – מצח, עיניים, אף, זקן – שכולם זקוקים לכיוונון ואיזון על ידי ייחודים וכוונות של המקובלים. מתוך אריך אנפין נובע הפרצוף השני, זעיר אנפין, שדומה, על פי התיאור, לגבר צעיר, גיבור מלחמה. גם את איברי פניו השונים צריכים למקובלים לתקן. התיאור הבא הוא של הגוף של זעיר אנפין, "אדם" שכולל בתוכו איכויות ואיברים זכריים ונקביים בו זמנית. לדמות האנדרוגינית הזאת יש שני ראשים ושני גופים המחוברים בגבם, זכר ונקבה. שיאו של תיאור האנדרוגינוס האלוהי באידרא רבא הוא איחודם של שני המינים במפגש מלא תשוקה ואהבה. אולם האידרא מגלה לנו שהנחש (זה מגן עדן, שכאן הופך לכוח שלילי של דין) מסכן את האיחוד, ושיש להתגבר עליו. זה שוב תפקידם של המקובלים.
האידרא, מסבירה הלנר-אשד, מתרכזת אפוא בתיאור פניו (ברבים) של האל ובהסבר כיצד יש לתקנם. לא מדובר בייצוג סטטי של האלוהות אלא בהפיכת פניו לישות חיה, אשר מולה מתנהל המקובל. כך קושר המקובל קשר אישי, פרסונלי ואינטימי עם האלוהים. דרך קשר זה – שהוא מטרה בפני עצמה – מגיעים למטרה העליונה: תיקון האל ותיקון העולם כולו.
האידרא מכריזה על אל בעל צורה ואישיות, בעל פנים ואיברים – ואף בעל צרכים. היא מחליפה את הדימוי האלוהי הקבלי הוותיק יותר, של עשר הספירות, בדימוי אנתרופומורפי חריף של פרצופים וגופי אדם. הלנר-אשד מסבירה שהבחירה בדימוי מואנש כל כך נובעת מהרצון להחזיר לשפה היהודית הימי-ביניימית יסודות של דתיים של אלוהות פרסונלית. הזוהר נכתב גם כמענה, מתוך מאבק, לעלייתה של הפילוסופיה היהודית שאימצה את מסגרת החשיבה ההלניסטית ועל כן שמה לה למשימה להפשיט את האל מכל גשמיות או אתנרופומורפיזם. הרמב"ם הוא כמובן הנציג הבכיר של תפיסה זו. מחברי ספר הזוהר, במאה ה-13, ביקשו להעצים דווקא את המימדים הפרסונליים-מיתיים של האל, ולא לאפשר לגישה הרמב"מית לדחוק ולמחוק אותם.
ומול הדגש הרמב"מי על צלם אלוהים כעניין נפשי או שכלי, עולה באדרא רבא צלם אלוהים במובנו העתיק יותר, הגופני. גוף האדם משקף אתך גוף האלוהים, ממש כפשוטו (כפי שהובן במקרא ואצל חז"ל). רשב"י מצהיר: "דיוקנא דאדם הוי דיוקנא דעלאין ותתאין דאתכללו ביה", ובתרגום מהארמית הזוהרית לעברית: דיוקן האדם הוא דיוקן של העליונים והתחתונים שנכללו בו. על כן כל מעשה של האדם כאן למטה, משפיע שם למעלה. ועל אחת כמה וכמה מעשה האהבה, שהרי האיחוד האלוהי העליון הוא חיבורם של מימדיו הזכריים והנקביים.
האדרא מדגישה אפוא עד כמה חסרה המסורת כאשר היא מתעלמת מהמימד הנקבי של האלוהות, ומהמקבילה הארצית שלו, הנקביות האנושית. היא מדגישה גם את המקום המרכזי שצריכה לקבל האהבה הגופנית במסורת הדתית היהודית. והיא מדגישה מעבר לזה את חשיבותו של האל הפרסונלי, האל האנושי, שאליו אפשר לפנות ואיתו אפשר לנהל דיאלוג, לקבל ולתקן. אותו ואותנו.
הספר כתוב בצורה יפה וחושף תפיסה יהודית מרכזית, אבל מאוד לא מוכרת, של האלוהות. הוא כולל כאמור את האדרא רבא עצמה, במקור ובתרגום של הלנר-אשד ושל ר' אברהם לידר. יציאתו לאור (הוצ' ידיעות ספרים) היא אירוע משמח מאוד.
תהיה גם השקה:
Capture

האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?

יגאל בן-נון, חוקר מקרא, כתב ספר מעניין (רסלינג) על ההיסטוריה של האל המכונה 'יהוה', הלא הוא האל העליון במסורת היהודית לפחות מימי יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס). יאשיהו הוא המלך ש"גילה" "ספר תורה" במהלך שיפוץ בית המקדש בירושלים. במחקר מקובל שזהו ספר דברים שלנו, שחוקיו שונים בכמה נקודות חשובות מספרי החומש הקודמים, ושבעצם כונן מהפכה תיאולוגית ופולחנית.
 
הספר כופה את אחדות הפולחן בירושלים (במקום באתרים שונים), מורה לסלק צלמי אלים שונים מבית המקדש (וַיְצַו הַמֶּלֶךְ […] לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה), וגם, וזאת מדגיש בן-נון, ממקם את יהוה כאל היחיד (דברים, ד, ו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ, יְהוָה אֶחָד). בן-נון עומד על כך שמקורו של האל יהוה בדרום (בשירת דבורה ובחבקוק פרק ג', שירות עתיקות ששומרות את המקור של האל, נמצא תיאור שלו כמגיע מדרום מזרח: מהר פארן, מתימן), וטוען שרק בימי יאשיהו הוא הפך לאל הראשי והיחיד, כחלק מאותה מהפכה.
 
הספר גדוש בפרטים ועשיר מאוד במידע מאיר עיניים. הוא מביא גם לוחות, שרטוטים ותרשימים ובאופן כללי כתוב היטב ולא קשה לקריאה. ואני לא מספיק בקיא בחקר המקרא בכדי לבקר אותו כראוי, ויש לקוות שחוקר מקרא יעשה זאת. בנוסף, אני רוצה להדגיש שלא קראתי את כולו. אולם לא אוכל שלא לומר כמה מילים על השאלה שבתת-הכותרת של הספר: "האם היה פסל של יהוה בבית המקדש?"
 
בן-נון מנסה להראות שעם איחוד הפולחן והעמדת יהוה כאל היחיד, הוצב פסלו בביתו, דהיינו בבית יהוה, הוא בית המקדש. כיצד הוא עושה זאת? הוא טוען, נכונה, שיצוגים של יהוה נמצאו באתרים ארכיאולוגיים שונים (יש אפילו ציור מפורסם של "יהוה ואשרתו", דהיינו הוא ובת זוגתו, עם ראשים של בני בקר (חשבו על עגל הזהב)). עוד טוען בן-נון שלא הגיוני שאוכלוסיית יהודה היתה שונה מכל עם אחר בסביבה, שהיה זקוק לייצוג מוחשי של האל. זה כמובן סביר ומתבקש, אם כי לא מבטל אפשרותן של יצירתיות ואף מהפכנות.
 
בהמשך קובע בן-נון שהאיסור על עשיית פסל ומסכה, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה (שמות כ) נוסף בכלל לאיסור הבסיסי יותר, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי (שם) רק אחרי חורבן ממלכת יהודה ובית המקדש הראשון. וזאת למה? מכיוון שאז, במאה הרביעית לפנה"ס, אחרי שהמלך הפרסי כורש הרשה לבני ישראל לבנות שוב את מקדשם, פשוט לא היה כסף לפסל והמחבר המקראי "תירץ את העדר האלים ופסליהם לא מטעמי מצוקה אלא כעיקרון פילוסופי חדש" (עמ' 323).
 
לדעתי זה הסבר קלוש, דל, שמרדד את אחת המהפכות המקראיות העצומות לכדי אפולוגטיקה אומללה שנובעת ממחסור חומרי. ההסבר הזה גם מפספס את העקרון העמוק שטמון בלב אותה מהפכה: *האדם הוא צלם אלוהים*. האדם, כל יצור אנושי, הוא הוא צלמו של האל. צורתו כצורת האל ולכן הוא הוא פסלו.
 
בן-נון לדעתי שוגה בהבנת השימוש הדתי בצלם. הוא טוען שצלמים בעולם הקדום היו ייצוגים של האל (325), אולם להבנתי צלמים תמיד היו ביטוי לנוכחות האל. דהיינו, צלם לא היה סמל שמצביע אל האל, אלא התגלמות שמבטאת את נוכחותו ושמאפשרת מפגש איתו. ההבדל גדול.
 
באופן הזה האדם הוא צלמו של האל, מפני שהוא, על פי הסופר המקראי, התגלמותו של האל על פני האדמה. לכן, אגב, הוא כל כך חשוב במסורת היהודית הקדומה, הרבה יותר מאשר בעמי המזרח הקדום (הדבר בא לידי ביטוי בחוקים שונים, למשל בנוגע לרצח: בישראל אי אפשר להענש על רצח בקנס, אלא רק במוות. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ – ולמה? כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת-הָאָדָם (בראשית, ט)). צלם אלוהים הוא המייחד את האדם, ולכן חייו חשובים כל כך. למעשה, אפילו בן-נון מבין שהאדם הוא צלם האל (עמ' 298), אולם לא מסיק מזה שמשום כך אין כל צורך – ואף יש איסור – בפסל במקדש.
 
תפיסת האדם כ"צלם אלוהים" היא אחת המתנות הגדולות של הציביליזציה היהודית לאנושות. לטעמי בן-נון מפספס את משמעותה וניסיונו להראות שהיה פסל של יהוה במקדש לא צולח.
capture

על האנטישמיות בלייבור הבריטי כאנטישמיות חדשה

Captureהסיפור על האנטישמיות בלייבור חשוב לא בגלל מפלגת הלייבור, אלא בגלל הנקודות החשובות שהוא מעלה, נקודות שנובעות מהשאלה כיצד בזמננו האנטישמיות היא נחלת השמאל הקיצוני לא פחות מנחלת הימין הקיצוני, ובמקומות מסויימים אף יותר. כלומר זה לא שיש שמאלנים שהם אנטישמים – זה כמובן תמיד יכול להיות. אלא שהאנטישמיות נובעת ומתבססת על אידיאולוגיות שמאל קיצוני, ולכן אין הפתעה בכך שחמישים אנשי לייבור וכו'. ובכן, אני חושב שבראש ובראשונה צריך להבין שלא מדובר באותה אנטישמיות.
 
מו"ר פרופ' אילן גור זאב ז"ל כתב כבר לפני קרוב לעשור לא מעט על "האנטישמיות החדשה". הוא מבחין בין האנטישמיות הישנה, בה הפנייה נגד היהודי היא פנייה או כנגד רוצחיו ומכחישיו של המשיח, או, בצורתה המודרנית יותר, כנגד הנטע הזר במערב, הטפיל לכאורה שמוצץ את דם אירופה הבריאה. לעומתה האנטישמיות החדשה אינה רואה את היהודי כאיום על הנצרות וגם לא כנטע זר. כאן היהדות נדחית ושנואה דווקא משום שהיא מקור המונותאיזם, וממילא גם אחד ממקורתיה העיקריים של התרבות המערבית.
 
במובן הזה היהדות היא איום על "הנורמליות" המערבית, או כדברי גור זאב אותה
נורמליות שדי לה בעצמה, והיא מפצה את עצמה על העדר הטרנסצנדנציה באינטנסיביות הולכת וגוברת. האקסטאזה של חילופי המידע והאופנות, מחליפה את הפואטיקה האירוטית של העמידה מול הקדושה, ונפרדת גם מהקנאות והסתגרנות והאלימות שלעיתים כל כך קרובות היא מולידה.
 
כלומר מדובר בנורמליות הפוסטמודרנית של תרבות הקניון, שבתוכה גם סובלנות כללית כלפי כל, מגמה אנטי-היררכית, היפר-רגישות לסבל ואהדה לרלטיביזם. מול זה המונותאיזם הקדמון עומד כאתגר וכאיום. כי יש קריאה מפורשת לטרנסצנדנציה, יש בו היררכיה, יש בו פטריארכיה. על פי גור זאב המגמה הפוסט-קולוניאלית, שבמסגרתה המערב פונה כנגד עצמו ומבקש לעקור מתוכו את תפיסת הנבחרות והעליונות, לא יכולה שלא לנסות לעקור מתוכה גם את היהדות, אמה הורתה של העליונות והנבחרות.
 
גור זאב:
המנסרה הפמיניסטית הרדיקלית, או השיח האקולוגי הביקורתי, או השיח הפוסט-קולוניאליסטי, שהמשותף להם הוא אתגור רוח המונותאיזם היהודי כמוצא וכמנוע של הציביליזציה המערבית, שנתפסת כביטוי של רוע. דוגמא אחרת: הזיהוי בפמיניזם הרדיקלי בין "האב הגדול" לבין תפיסת האל במונותאיזם היהודי; או הזיהוי בפוסט-קולוניאליזם בין המונותאיזם היהודי לתפיסות של אקסקלוסיביות מוסרית; של היררכיה שהיא גם ערכית וגם פוליטית; של יומרה לאוניברסליות שהיא בעצם מבוא לקולוניאליזם או למיסיונריות או לדיכוי של האחר; לתפיסה של שליחות שמתירה לקבוצה הזו מה שהיא לא מתירה לקבוצות האחרות מפני שהיא הנבחרת – "אתה בחרתנו מכל העמים".
 
כאשר מפלגת הלייבור הבריטית מתגלה כמדגרה לעמדות אנטישמיות אני לא יכול שלא לחשוב על הצדק שבדברים של אילן. כי אנשי הלייבור לא מטפחים דעות קדומות כלפי יהודים מפני שהם חושבים שהם גזע נחות או רוצחיו של האל. הם עושים זאת מפני שהם מרגישים שהיהדות היא טריז במרכזו של הפרוייקט המערבי הרלטביסטי והפוסטמודרני.
 
שתי הערות לסיום:
1. כמובן שאפשר להתנגד להיררכיה ופטריארכיה בלי להיות אנטישמי. אדרבה, לעיתים קרובות זה מאוד רצוי.
2. כמובן שכל זה בא על רקע דיכוי העם הפלסטיני כבר עוד מעט חמישים שנה. כמובן שביקורת על הכיבוש אינה רק מוצדקת אלא ראויה לכל שבח. אלא שכאן מדובר ברכיבה על העניין הזה בדרך לטיפוח תיאוריות קונספירציה מופרכות, תיעוב ליהודים באשר הם וערעור על עצם זכות קיומה של מדינת ישראל.
 
הציטוטים של גור זאב מראיון שערכתי איתו.

מישל וולבק והשתלטות האסלאם על צרפת

ראיון ראשון ומעניין של מישל וולבק על ספרו החדש, "כניעה", שבו הוא מתאר את ניצחונה של מפלגת האסלאם בצרפת בבחירות 2022, ואת השיוניים בחברה ובחקיקה שבעקבות זאת. וולבק מכריז על עצמו כאגנוסטי שבאמת לא יודע אם יש או אין אלוהים, אבל שיודע שאין חברה שיכולה לחיות ללא דת. "חזרתו של אלוהים" במערב היא לדעתו "לא סיסמה אלא מציאות", וזאת מפני ש"הפילוסופיה שהורישה לנו תנועת הנאורות כבר לא מספקת אף אחד" ויכולה "להביא רק לאומללות". לכן הוא לא רואה בהשתלטות האסלאם על צרפת, שהוא אכן צופה כאפשרות ריאלית, חדשות רעות בהכרח. "נצטרך לעשות כמה שינויים כמובן", הוא אומר, אבל זה יהיה אפשרי לרוב האנשים, "חוץ מהפמיניסטיות, אם להיות ישר", הוא מוסיף. מלבב. ומשום מה עוד לא קראתי בשום מקום שמשמעות המילה "אסלאם" היא "כניעה", ככותרת הספר. ופחות או יותר כמצבו הנפשי של וולבק, מסתבר.

על האלוהים של ליבוביץ והאלוהים של רועי חסן

אתמול שודר הפרק השלישי בסדרת הכתבות של אבישי בן חיים על אלוהים בחברה הישראלית, פרק שעוסק באלוהים המסורתי-מזרחי, ולו גם אני תרמתי כמה מילים. שתי הערות עליו:

1. בפרק אני דיברתי על האל הליבוביצייני, שהוא כידוע טרנסצנדנטי לחלוטין, נבדל ונפרד מהעולם, בלתי מובן ובלתי נגיש. מה שניסיתי לומר (וקצת נחתך בעריכה) הוא שהאלוהים הזה בנוי על פי דגם האדם שנולד מתוך תנועת הנאורות באירופה. אותו אדם אידיאלי לכאורה הוא גבר, רציונלי, קר-רוח, "בוגר", מנוכר לעולם ומביט בו בחשדנות, שולט ברגשותיו ותשוקותיו (ולמעשה מדכא אותן), שומר תמיד על פאסון ורצינות, הגון וחסר-פניות, ופועל אך ורק בהתאם לציוויים מוסריים דאונטולוגים אותם הוא מפיק מתוך שכלו בצורה שיטתית ואוטונומית. בקיצור, אותו אדם הוא בעיקרו תודעה רציונלית המרחפת מעל לעולם. והנה, כך בדיוק נראה גם האל הקאנטיאני-ליבוביציאני.

2. הנקודה המעניינת ביותר בפרק היתה לדעתי הזיהוי בין זהות מזרחית לאמונה באלוהים. שני אלו קשורים בטבורם. כך מעיד גם רועי חסן וגם אמנון לוי , כאשר הראשון היה אתאיסט עד שאימץ מחדש את מזרחיותו וגילה שהוא חייב גם לאמץ מחדש את האמונה, והשני עדיין מחזיק באתאיסטיותו, למרות שגם "החזיר עטרה ליושנה" מבחינה עדתית. מה שמעניין כאן הוא לא רק ההיבט החברתי של התופעה ביחס לישראל, אלא גם למה שעולה ממנה, והוא שאמונה וחילון קשורים פחות להשכלה או לתגליות מדעיות, ויותר לזהות ולאידיאלים של זהות: למעמד, לעדה, לשיוך חברתי, ולמה שהיינו רוצים להיות. וזה הרי גם קשור לנקודה הראשונה: האל שלנו מעוצב לא מעט על פי הדרך בה אנחנו תופסים את עצמנו.

אלוהים ומפלצת הספגטי המעופפת

פולמוסים על קיומו של אלוהים הם לדעתי דרך מגוחכת למדי לבזבז את הזמן, אבל למי שבעניין, קית' דה-רוז, פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ייל, יוצא בראיון בנ"י טיימס נגד הטיעון האנטי-תאיסטי שמבקש למצוא אנלוגיה בין אמונה באלוהים לאמונה במפלצת הספגטי המעופפת (או בורייציה של ברטרנד ראסל, כוס התה שחגה סביב כדור הארץ).

דה-רוז טוען שהטיעון הזה נשען על ההנחה שאין צורך להסביר למה לא צריך להאמין בדברים ביזאריים, ומספיק פשוט להעלות ספקות באשר לקיומם. בניסוח קצת יותר אקדמי אוהבים לומר שלתיקוף קיומן של תופעות חריגות נדרשות ראיות חריגות (דהיינו, אם אין לך ראיות חריגות בטיבן, אין סיבה להאמין שקיימים דברים חריגים).

אלא שדה-רוז טוען שאלוהים אינו דומה למפלצת הספגטי המעופפת בכך שבעוד שזו האחרונה נראית ביזארית לכולנו, אלוהים לא נראה ביזארי למסה עצומה של בני אדם (למעשה לרוב בני האדם בעולם). כלומר המשתמשים בטיעון הזה מתעלמים מכך שאנשים רבים, שפויים ואינטליגנטים, מאמינים באלוהים. "הנקודה המרכזית היא", הוא טוען, "שאם יש אנשים רבים ונבונים שלא מסכימים איתך, אתה צריך טיעון טוב כדי לטעון שהם טועים." (דהיינו, צריך טיעון על דרך החיוב, ולא מספיק רק לומר שלא הגיוני שהם צודקים.)

אלוהים מרחם על היהודים

עכשיו זה רשמי: ברברה אורדמן, כתבת ה-Jewish Telegraph הבריטי, מצטטת "טרוריסט" חמאס (שהיא כנראה השיגה איתו ראיון בלעדי) שזועק שהם דווקא מכוונים, אלא ש"האלוהים שלהם משנה את מסלול הטילים שלנו באוויר". לאמור: נס ברור וגלוי, ואפילו החמאס מודה בזה. אולי כדאי להזכיר לאותו טרוריסט שהם דווקא הצליחו להרוג שלושה אנשים, פשוט שלושה שלא היו ממוגנים – שני בדואים ועובד זר. אלוהים שבשמיים, אם אתה שומע אותי, רחם גם על הלא-יהודים ונסה להגן גם עליהם. וכשאני אומר אלוהים אני מתכוון לכיפת ברזל.

God-changes-path-of-rockets-jewish-telegraph-600

המפץ בשירות האמונה

הרב חיים נבון כותב שאימות תיאוריית המפץ הגדול מחזקת את מיתוס הבריאה הפותח את התורה. אני דווקא לא חושב שכדאי להתפעל מממשקי דת-מדע שכאלה, ראשית מפני שבמקומות שהמחקר המדעי חולק על האמונה (למשל, בנוגע לקיומו של מעמד הר סיני) ספק בעיני אם הרב נבון יקבל את מסקנותיו, ויש כאן אם כן חד צדדיות מסויימת. ושנית, הסיפור ממילא תמיד יותר מורכב. הרי הבריאה לא חשובה כאירוע "היסטורי" (וככזה היא גם קרובה מדי – 6000 שנה ולא 13 מיליארד), אלא תיאולוגי.

האמונה בבריאה היא האמונה באל פרסונלי, בעל רצון. אל ש"בורא" מתוך רצונו ברגע אחד. לכן היתה בריאה – כי הוא החליט. אל כזה הוא אל שיכול גם לכרות ברית עם עם אחד כרצונו, לתת תורה, לצוות חוקים, לכעוס, לנקום, לסלוח, לרחם. האמונה בקיום אינסופי רציף לעולם היא שלילת האל הזה, והעמדת תפיסת אלוהות לא-פרסונלית, "טבעית", אמננטית ומופשטת. אלוהות שופעת וזורמת שאין צורך בהתגלות ("הר סיני", "ישו") כדי לגלותה, אלא בהתבוננות בעולם או בתוכנו. לכן אריסטו והנאו-פלטונים לא האמינו בבריאה, ולכן יהודים ונוצרים התעקשו להאמין בה (לרמב"ם, כאריסטוטלי מושבע, היה קשה מאוד להאמין בבריאה, ויש הסבורים שקפיצת האמונה לא עלתה בידו).

אימות תיאוריית המפץ הגדול נותן אולי רמז שהעולם "התחיל" מתישהו, אבל אין לה את המטען התיאולוגי של הרצון האלוהי, שהוא מה שחשוב ליהודים שומרי מצוות. באותה מידה מדווח לנו המדע שהעולם שלנו יסתיים: בעוד 5 מיליארד שנה השמש תהפוך ל"ענק אדום" ותאדה את כדור הארץ. האם אפשר לומר שבגלל שלעולם יהיה סוף נבואות הגאולה של הנביאים נכונות? לא נראה לי שכך נראית גאולה.

המפץ הגדול הוא כולו במסגרת ההגיון המדעי, שעומד על חוקים א-פרסונלים והתפתחות עיוורת. מה הביא למפץ מבחינת המחקר המדעי? תנאים פיזיקליים מסויימים, לא רצון אלוהי. כלומר אין כאן בעצם שום סיוע לאמונה, שעדיין צריכה להניח קיומה של פרסונה אלוהית בעלת רצון, שהיא היא זו שהזניקה את המפץ. זאת צריכה להיות חתיכת פרסונה אלוהית, ויש לזכור שאפילו כזאת שמסוגלת להבטיח ירידת גשם בעתו עוד לא מצאנו.

אלוהים ומוסר

בסופ"ש שחרר מכון Pew נתונים על סקר ענק שנערך ב-40 מדינות לגבי השאלה האם נחוצה אמונה באלוהים על מנת להיות מוסרי. ב-22 מדינות רוב ברור השיב שכן. בגדול, ככל שמדינה עשירה יותר שיעור החושבים שאמונה נצרכת למוסר יורד. שתי יוצאות מהכלל הן ארה"ב העשירה שבה 53% חושבים שדרושה אמונה, וסין הענייה שבה 75% חושבים שלא דרושה אמונה. בישראל 37% חושבים שאמונה דרושה ו-59% סבורים שאין צורך באמונה כדי להיות מוסרי. נמצא גם מתאם בין גיל והשכלה לעניין: ככל שמבוגרים יותר ומשכילים פחות חושבים שדרושה אמונה באלוהים עבור המוסר. וראו בטבלה להלן את הנתונים על ישראל ביחס לשכנותיה.

2014-03-14_091906