איסור סממנים דתיים: שתי הערות על פסיקת בית המשפט האירופי לצדק

לפני יומיים פסק בית הדין האירופי לצדק של האיחוד האירופי כי מותר למקום עבודה לדרוש מעובדיו שלא להציג סממנים דתיים במרחב הציבורי. בית הדין לא הרשה לדרוש הסרת סממנים דתיים של דת אחת בלבד, שכן זו נחשבת אפלייה, אבל פסק שהדרישה שלא להציג כל סממנים "פוליטיים, פילוסופים או דתיים" אינה אפלייה ולכן מותרת.

 

אז ראשית, כמובן שמדובר באפלייה, כלפי כל מי שדתי. מי שחשוב לו או שמצווה עליו לשאת סממן דתי, מופלה לרעה. בתוך הקבוצה הזאת מוסלמים ויהודים מופלים לעומת נוצרים, משום שחבישת כיפה או מטפחת עבור יהודים, או כיפה או חיג'אב עבור מוסלמים, נחשבת כציווי דתי, וענידת צלב אינה ציווי דתי עבור נוצרים. הנוצרים, שהם הרוב, מופלים לטובה. לכולם גם ברור כי כל הנושא הזה עלה אך ורק בגלל המיעוט המוסלמי באירופה, ויהיו בתי עסק שיאסרו על סממנים דתיים משום שהם מעוניינים להדיר מעליהם עובדים, ובעיקר עובדות, מוסלמיות ומוסלמיות. אפשר להבין את רצונן של מדינות אירופה לשמור על אופיין התרבותי, ואפשר גם להצדיק אותו. אבל קשה להצדיק את הדרך הנוכחית לעשות זאת.

 

ברמה יותר עמוקה, פסיקת בית המשפט באירופה מסגירה את הנחות המוצא החילוניות שלו, אליהן הוא עצמו עיוור. על פי הפסיקה בתי העסק "יתייחסו לכל עובדיהם באותו אופן, דהיינו על ידי דרישה מכולם ללא הבדלה להתלבש באופן ניטרלי". אלא שלבוש מערבי חסר סממנים מסורתיים הוא לא "ניטרלי", אלא מערבי-חילוני. הוא צורת לבוש שהתפתחה בתרבות מסויימת בתקופה מסויימת. למעשה, הוא עצמו מבוסס על אתוס ברור ומשדר מסר ברור: האתוס של הנאורות והמסר של החירות והשוויון. אפשר כמובן להיות בעדו ואף לחשוב שהוא מגלם את ההישג התרבותי העליון בכל הזמנים, אבל ניטרלי זה לא. באופן אירוני מדובר בסממן "פילוסופי" לעילא, שלכאורה אסור בהצגה.

 

והנה לכם עוד משמעות עמוקה של היות העולם שבו אנחנו חיים חילוני. זהו עולם שבו החילוניות נחשבת "ניטרלית" ואף "טבעית". להיות דתי או מסורתי זה משהו נוסף. אחר. שונה. זר. השימוש של בית המשפט העליון של האיחוד במילה "ניטרלי", וקבלתה הרחבה ללא ביקורת, מראות עד כמה העולם שלנו הפנים את החילון ברמה העמוקה ביותר, ועל כן עד כמה כל דיבור על "חזרה לדת" או "עליית הדת" באירופה או בארה"ב צריך להיות מסוייג וזהיר מאוד.

מאמר ביקורתי על האתאיזם החדש

מאמר ארוך ומעניין מאוד על מה שמכונה "האתאיזם החדש" (דוקינס, היצ'נס ושות'). הכותב, אחד דיויד הולשר, סוקר שני ספרים חדשים שמבקרים את הגל האנטי-תאיסטי והוגיו.

 

הספר הראשון, The New Atheist Threat: The Dangerous Rise of Secular Extremists, נכתב על ידי עיתונאי אוסטרלי ורואה באנשי האתאיזם החדש (להלן: א"ח) "פונדמנטליסטים חילוניים" שמפגינים הערצה כיתתית למדע, תפיסה שטחית של התופעה הדתית ושרואים בדת את המכשול האחרון לפני יצירתה של אוטופיה מערבית נאורה. הספר מתרכז בעיקר במה שהוא רואה כאובססיה של הקבוצה עם האסלאם, הדת שזוכה לגינויים הרבים ביותר אולם שהטיפול בה נגוע בדעות קדומות וניתוחים שטחיים.

 

הספר השני, The Evolution of Atheism: The Politics of a Modern Movement, יצא בהוצאת אוקספורד, נכתב על ידי אקדמאי ומציג סקירה וניתוח שיטתיים יותר של התופעה. לבד מהאשמתו של הא"ח בשטחיות הכותב מנסה להראות שהא"ח אינו אלא "הגנה של העמדה של הזכר הלבן מהמעמד הבינוני, ולמעשה של המודרנה עצמה". כאן כבר יש לנו אמירה מורכבת ומעניינת יותר.

 

מחבר הספר, סטפן לדרו, מפרק על פי כותב המאמר את התפיסה הפשטנית על פיה אתאיזם הוא בפשטות חוסר אמונה באלים. למעשה, טוען לדרו, חוסר אמונה לעולם לא מגיע לבדו, אלא תמיד מתלווה לתפיסה חיובית של ליברליזם, רציונליות, המתודה המדעית, ולמעשה מהווה בעצמו מערכת אידיאולוגית. האתאיזם אפוא (ואת זה כתבתי פה ושם) הוא עמדה אתית מסויימת. הוא לא מצב ניטרלי של חוסר אמונה, אלא מצב פוזיטיבי של תפיסה ערכית מסויימת, כזו שצמחה מתוך הנאורות האירופאית.

 

מחבר המאמר מקשר זאת לאופיו ה"אשכנזי" של הא"ח. מבחינה דמוגרפית קל לראות שרוב חברי אותן קבוצות אנטי-תאיסטיות הם לבנים. הסיבה לכך נעוצה הן במעמדם הכלכלי, אולם אף יותר מזה לדעתי בתפיסתם הכלכלית, דהיינו הנאו-ליברליות הכל-כך מערבית. בסופו של דבר האתאיזם החדש נובע במהותו מתוך הליברליזם שהתפתח באירופה, ושמהווה חלק מהתרבות האירופאית.

 

מחבר המאמר ממשיך וכותב הרבה מאוד על מה שמבחינתו הוא הכשל הגדול ביותר של הא"ח, והוא ההתעלמות מהתנאים הכלכליים להתפתחותה ולשימורה של אמונה דתית. הוא מציג קו מרקסיסטי משהו, שמקשר בין אמונה ומסורת לחוסר ביטחון כלכלי. דווקא משום כך התקווה של הא"ח להעלמותה של הדת תוך כדי התעלמות מהגורמים הכלכליים לאמונה ואף אחיזה בתפיסות נאו-ליברליות היא "שיא של חוסר רציונליות".

גרבוז ופרדיגמת "הקידמה"

ראיתי עכשיו חלק מהעימות בין יאיר גרבוז להני זובידה (חדשות לילה, ערוץ 2). האחרון היה לדעתי תוקפני וגס רוח הרבה יותר מהראשון, אבל אני רוצה להתייחס לא לסגנון אלא לתפיסת העולם של גרבוז, כי זה סוד קטן שהיא מייצגת פלח רחב באוכלוסייה, זה שמרגיש שאותו "קומץ" משתטחי קברים ועונדי קמעות השתלט לו על המדינה.

ומהי היא תפיסת העולם? גרבוז קשר בין ענייני קברים וקמעות לבין חוסר השכלה ונחשלות חברתית. העמדה הזאת יוצאת מתוך מה שאפשר לכנות פרדיגמת "הקידמה". היא מניחה שככל שהעולם יהפוך ליותר משכיל, "מדעי", ורציונלי כך העולם יהפוך פחות שמרני, פחות מסורתי ופחות דתי. במילים אחרות, העולם יהפוך ליותר אירופאי.

גרבוז אפוא בעצם מתאר את תהליך החילון האירופאי, ומכאן גם ההקשר הגזעני לדבריו, למרות שאולי הוא בטוח שלא התכוון לשום עדה. ברור לנו שנישוק קמעות רווח יותר אצל לא-אירופאים. גרבוז עושה עוד שתי טעויות: הוא מניח שהדגם האירופאי הוא אוניברסלי, ושכך יהיה בכל מקום; ובהמשך לכך הוא מניח שמי שאינו מתאים עצמו לדגם הזה הוא בהכרח בבעיה.

הטעות הראשונה רווחת מאוד, למרות שלכאורה פשוט מאוד לראות שאין לה על מה להסתמך: תהליך החילון, או תהליך המודרניזציה, מתרחש בצורות שונות במקומות שונים. הדוגמא הפשוטה היא ארה"ב, שם אנשים משכילים, רציונלים ואף שוחרי מדע הם מסורתיים, שמרנים ואף דתיים. אפשר להביא דוגמאות נוספות מהודו, וכמובן מישראל. למעשה, אירופה היא כנראה היוצא מהכלל ולא הכלל בכל הנוגע לממשק בין השכלה/מדע למסורת/דת.

הטעות השנייה נובעת מהראשונה. גרבוז מעניק לדגם האירופאי מטען ערכי חיובי, וזה בסדר גמור, מותר לו לחשוב שכך ראוי. הבעיה היא שהוא לא מצליח לראות אפשרות שיהיה אדם שאינו "אירופאי" במובן הזה ושיהיה עדיין ראוי להנהגה, או אולי אפילו בן שיח לגיטימי.

ואוי לנו, לו העניין היה מסתכם בגרבוז, אפשר היה למשוך בכתפיים ולעבור הלאה. אבל כולנו יודעים שלא זה המצב. וזאת בעיה, אגב, לא רק של השמאל.

(גילוי נאות: הכותב משתטח על קברים ומחזיק מקמעות)

אירופה מתאסלמת וכל הג'ז הזה

אני רוצה לנצל את הפסקה להלן שנאמרה על ידי השר יאיר שמיר כדי לומר כמה מילים על כל הרטוריקה שמלווה את ההתנגדות ההיסטרית להגירה לאירופה, ובכלל את היחס לאירופה בישראל היום. כי מקבץ המילים הזה של שמיר מדגים באופן מופתי את הבלבול שבו שורים המלעיזים על אירופה.

שהרי שמיר מצד אחד מספר לנו ש"אירופה הולכת ומתאסלמת", ומצד שני ש"זה קוצר ראיה להתעלם ממה שקרה לפני 60-70 שנה", הינט הינט. לגבי הטענה הראשונה, אין מדינה באירופה ששיעור המוסלמים בה עובר את ה-10%. בכלל אירופה שיעור המוסלמים עומד על 6%, ועד 2030 צפוי להגיע ל-8%. ב*מדינת* ישראל שיעור המוסלמים עומד על 20%, ובין הירדן לים (כלומר במדינה הדו-לאומית שיאיר שמיר יביא אותנו אליה) הוא מגיע לסביבות ה-50%. אז אירופה מתאסלמת?

אבל הטענה השניה לא פחות תמוהה, משום שנראה ששמיר אינו מבין כלל מהי תרבות ומהי אירופה. דהיינו, שמיר שוכח שאירופה היא תרבות שהוציאה שתי מלחמות עולם ושואה. ולפני זה תרבות ששלחה זרועות קולוניאליות והתיישבה על כל הגלובוס כולו. ולפני זה תרבות שעסקה מאות שנים במלחמות דת איומות. ולפני זה תרבות שהוציאה מתוכה את האימפריה המקדונית והרומית. התפיסה (שמשום מה רווחת בישראל כיום) שהתרבות האירופית "מתה" או "גמורה" או "מאבדת את עצמה לדעת" מתעלמת מהכוחות האירוטיים והתנטיים העצומים של התרבות המטורפת הזאת. מי שמדמיין שאלו נעלמו לנצח הוא זה ששכח מה קרה כאן רק לפני 60-70 שנה.

ולבסוף, עוד פליקפלק שסותר את כל מה שאמר: "אי אפשר לחיות בארץ בלי לשלם בדם". וואלה. אבל הרי גם באירופה אפשר לשלם בדם, אז מה הועילה התנועה הציונית? וזו הרי השאלה האמיתית, ואחת הסיבות המרכזיות להגירה. וראה סעיפים א ו-ב.

פסקה מתוך 'יהודים נודדים' של יוזף רות

אילו נקלע פרוטסטנטי לבית הפולחן היהודי [=טמפל רפורמי] היה נאלץ להודות שההבדל בין יהודים לנוצרים אינו כה רב, ואילולא היו היהודים תחרות קשה ומאיימת במגזר העסקי היה אפשר לוותר על האנטישמיות. אבות-אבותיהם של אותם יהודים עוד נאבקו נואשות ביהוה, הטיחו את ראשם עד זוב דם בכתלים הקודרים של בתי התפילה הזעירים, שיוועו לעונש משמיים על חטאיהם וזעקו למחילה. נכדיהם היו למערביים. הם נזקקים לעוגב כדי להיכנס לאווירת התפילה, האלוהים שלהם הוא בעצם אחד מאיתני הטבע, ותפילתם היא נוסחה אחידה. והם גאים על כך! הם קצינים במילואים, והאלוהים שלהם הוא הממונה על איש הדת בחצר המלך, אותו אלוהים שהמלכים מולכים בחסדו.

ואת כל זה מכנים: מורשת התרבות המערבית. וכל מי שכבר נחל את התרבות הזאת מרשה לעצמו לבוז לבן דודו שהגיע מהמזרח [=ממזרח אירופה] ועודנו ישר דרך וטהור, ויש בו אנושיות ואלוהיות יותר מבכל אנשי הדת המתרוצצים בסמינרים לתיאולוגיה במערב אירופה.

יוזף רות, שנות השלושים, מתוך הספר 'יהודים נודדים' המקבץ רשמים על יהודי מזרח ומערב אירופה קצת לפני חורבן קהילותיהם (תרגום מגרמנית: יונתן ניראד). בביקור חטוף בחנות הספרים המקסימה 'אדרבה' בירושלים המליץ לי עליו המוכר, ותודתי נתונה לו מקרב לב.

אירופה נפטרת מהצלב

לפני חודש דיווח 'הארץ' שבאיחוד האירופי יש דרישה למחוק סימני צלב ממטבעותיו. הדרישה באה מאגף הכלכלה והכספים, אולם מקורה בצרפת, שמקפידה על הפרדה חדה בין דת ומדינה. לא ייתכן שאזרחים צרפתים תמימים יתקלו בסמל דתי על גבי היורו שלהם!

היום מדווח 'מעריב' ששוויץ מעוניינת לבחור המנון חדש. הבעיה עם הישן, שנכתב ב-1841 היא שהוא מזכיר את אלוהים: "כשהשמיים הופכים לאדומים […] אתה, הו Lord, מופיע באורם". רק שכפי שמצטט 'מעריב' את אחד המתנגדים, "במדינה יש גם אתאיסטים ופוליתאיסטים, כך שזו בעיה." אכן בעיה חמורה לפוליתיאיסט לשמוע פתאום שאלוהים מוזכר בהמנון.

ההתפתחויות האלה עצמן אינן נוראיות כמובן, אבל הן סימפטום למשהו דפוק. ראשית, בקרב אותם אתאיסטים, שהרגשות האנטי-דתיים שלהם כנראה "נפגעים" בכל פעם שהם נתקלים בצלב או שומעים על אלוהים. ילדים קטנים. שנית, משהו דפוק בקרב האיחוד האירופאי וממשלת שוויץ, שכל כך בקלות מוותרים על מורשת תרבותית עשירה. לטוב ולרע, אירופה הגיעה לאן שהיא הגיעה בזכות הנצרות. אירופה היא ציוויליזציה נוצרית. אז ודאי שלא ניתן לכנסיות לשלוט בחיינו, אבל האם אכן צריך להכחיד כל זכר למורשתן?

בספרו 'חוקת החירות' (שיצא עכשיו בעברית בהוצאת 'שלם' ובתרגום אהרן אמיר) כותב ההוגה השמרני בן המאה העשרים פרידריך האייק ש

יראת כבוד למסורתי, [זו] שהטיפוס הרציונליסטי מוצא דוחה כל כך, [היא] הכרח שאי אפשר בלעדיו לפעולתה של חברה חופשית. [… זאת משום ש]המוסר שלנו, בדומה לכל שאר ערכינו, אינו מוצר של התבונה, אלא תנאי מוקדם שלה. [… לכן] גם אם תמיד עלינו לשאוף להשביח את מוסדותינו,לעולם לא נוכל לשים לנו למטרה לברוא אותם מחדש בכללותם.

אל תדאגו, אני בהחלט לא מנוי על כל דבריו של האייק. עם זאת נדמה לי ששתי הדוגמאות האלה מעידות שחסרה לאירופאים מידה בריאה של יראת כבוד למורשת שהם קיבלו מאבותיהם. יש משהו פזיז, תשוקת "רצח אב", בהחלטות האלה. ומי שרוצח את אביו הופך עיוור.