איקאה

ההגיון הניו-אייג'י ורוח הזמן

על הקשר ביניהם. שתי דוגמאות קטנות לעניין.

דוגמא א':

בן שלו כתב ב'הארץ' של יום שלישי ביקורת על הופעותיו של שלמה ארצי. שלו כותב טוב ומעניין, אולם את עיני צדו כמה פסקאות משמעותיות:

אם ההופעה הראשונה נדמתה בעיני כאירוע מוסיקלי שהידרדר ונהפך לקרקס, האסוציאציה שההופעה השנייה עוררה היתה שונה לגמרי. היא גרמה לחשוב על סדנת מודעות המונית, עם ארצי בתפקיד המדריך הראשי או הקואוצ’ר, חברי הלהקה בתפקיד עוזרי המדריך, יושבי השורות הראשונות ‏(ובעיקר אלה שארצי נעצר לידם‏) בתפקיד המשתתפים, ויתר האנשים בקהל בתפקיד הצופים. […]

מי מאתנו לא מרגיש צורך להשיל, להשתחרר, להתחבר? מי מאתנו לא רוצה לעבור את כל התהליכים האלה כדי להיות מסוגל לאהוב ולהיאהב? בכך עוסקת סדנת המודעות ההמונית של ארצי, ועל מנת שיהיה לה תוקף אמיתי, על מנת שהצופים המשתתפים יעברו את התהליכים האלה על בשרם, האיש שמעביר את הסדנה חייב אף הוא לעבור אותם. אולי זאת סיבה שארצי מרשה לעצמו להתנהג, לפחות בחלק מהזמן, בצורה לא שגרתית: לטייל, לאלתר, לפלרטט, להביך, לדבר במקום לשיר, להשפריץ מים. […]

אבל כמו בסדנאות מודעות אחרות, לצד היופי והאמת היתה גם מנה לא קטנה של דביקות וכוחנות. באמצע “מלך העולם” ארצי הפסיק לשיר והכריז בלי להתבייש: “כל אחד מכם הוא מלך העולם: הכי ידוע והכי לא ידוע, הכי עשיר והכי עני, הכי גדול והכי קטן!”

נו, בדולינה לא היתה יכולה לומר זאת טוב יותר. הפיכת הופעה לסדנת שיתוף או מודעות היא הפיכתה לאירוע תרפוטי, שבו הקהל מוזמן "לעבור תהליך" ובו חוויותיו ורגשותיו, הופכות לאמצעים שלו להגעה לקתרזיס, שמנקה אותו מבפנים. כאן לא באים כדי לשמוע מוזיקה, לא באים כדי לראות אמן שר. באים כדי לזכות בחוויה, והכריזמה של האמן אינה אלא יכולתו לעורר בנו רגש, שלא לומר דמעות.

מתוך נקודת המבט הזאת לא קשה לפתור את החידה שבשמה יצא שלו למשימתו המסוכנת בעורף העוגב. על פי דבריו הוא ביקש

לפתור את הסתירה־לכאורה שקשורה למעמדו העליון של ארצי. איך זה שאמן חושף קרביים כמוהו נוחל הצלחה כל כך גדולה וכל כך מתמשכת במדינה שמעדיפה על פי רוב את הכוכבים שלה במצב צבירה שטחי ומלטף? איך זה שהמלך הבלתי מעורער של המיינסטרים הוא במובן מסוים אמן קיצוני?

התשובה בגוף השאלה: אמן חושף קרביים כמו ארצי הוא בדיוק מה שמחפש הקהל הצמא לרגש שעולה על גדותיו, שמתחנן להפוך הופעה ל"חוויה מטלטלת", שנוהר אל הבמה בבקשה לגאולה מהיומיום המתיש בתוך בליל של קולות קורעי אוזניים וקהילתיות-לרגע עם עוד אלפים שנעים בקצב אחיד. על כן על אף ששלו ודאי מבין בזה הרבה יותר ממני, קשה לי להאמין שהקהל הישראלי אכן מעוניין בכוכבים "במצב צבירה שטחי ומלטף", לפחות אם הכוונה כאן היא לאמנים שלא חושפים ומעוררים רגשות. להפך, תנו לנו יזע (ארצי) דמעות (ביטר), או רגישות אניגמטית וכנות שובת לב (א. בנאי – שניהם). ומי שאמר שהופעות רוק מחליפות את טקסי המקדשים הפגאנים ידע מה שהוא אומר.

דוגמא ב':

בקטלוג איקאה 2013, שהוכנס לאחרונה לא בקשתי לתיבת הדואר שלי. והנה, בעודי מעלעל בו לתומי גיליתי כיצד מומלץ על פיו לנקות את מצפון:

ikea 2013 p 288

ממש הפואטיקה של ההלכה (כשם של פינה קטנה שאני נוהג לערוך בדף הפייסבוק שלי), אם כי לא ההלכה היהודית, אלא ההלכה האקו-הוליסטית רומנטית (+היפר-קפיטליטית צינית). הפוסקים המלומדים מקטלוג 2013 של איקאה מסבירים מה יש לעשות (=מה עלינו לקנות) כדי להשקיט את מצפוננו לקראת הימים הנוראים. גמר חתימת-פחמן טובה.

מעבר לחוסר הנוחות בפרסומת שתחת מניעים מסחריים מציעה לנו אתיקה (וממילא, בצורה לא הגונה, שהרי קנייה של כרית פוליאסטר יד שנייה תהיה טובה הרבה יותר לסביבה מקנייה של כרית כותנה חדשה באיקאה) יש כאן עדות לחדירתה של חשיבה אקולוגית לשיקולי הצרכנות של ההמונים. איקאה לא היו מדיגשים ידידותיות לסביבה אלמלא היו בטוחים שזה יעודד קנייה. אני לא טוען שאקולוגיה היא ניו-אייג', אבל בהחלט יש בהנחת המוצא ההוליסטית שלה סממנים מאותה השקפת עולם שנולדה בשנות השישים, מכורתו של הניו-אייג' המודרני.

על כן כמובן יש להבהיר: זה לא שהניו-אייג' "משתלט על המרחב הכללי". הניו-אייג' הוא פשוט הביטוי הדתי-רוחני לרוח הזמן הכללית, שבמסגרתה פנימיות, רגש, חוויה, יצירתיות, "אותנטיות" ואהבה מקבלים דגש והופכים למטבעות תרבותיים מרכזיים בשוק החברתי הנוכחי. בשדה הדת מתקבלת רוחניות ניו-אייג'ית. בחינוך מתקבלים בתי ספר דמוקרטים ובגרויות בקולנוע. בבריאות מתקבלת רפואה אלטרנטיבית-אינטואטיבית-הוליסטית. בבידור מתקבלת אהדה ל"ריאליטי" ומופעים של שיא הרגש. בפוליטיקה נאהב יותר את מי שמסוגל להחצין את רגשותיו ו/או להיות אותנטי (ראו כאן).