מישל וולבק והשתלטות האסלאם על צרפת

ראיון ראשון ומעניין של מישל וולבק על ספרו החדש, "כניעה", שבו הוא מתאר את ניצחונה של מפלגת האסלאם בצרפת בבחירות 2022, ואת השיוניים בחברה ובחקיקה שבעקבות זאת. וולבק מכריז על עצמו כאגנוסטי שבאמת לא יודע אם יש או אין אלוהים, אבל שיודע שאין חברה שיכולה לחיות ללא דת. "חזרתו של אלוהים" במערב היא לדעתו "לא סיסמה אלא מציאות", וזאת מפני ש"הפילוסופיה שהורישה לנו תנועת הנאורות כבר לא מספקת אף אחד" ויכולה "להביא רק לאומללות". לכן הוא לא רואה בהשתלטות האסלאם על צרפת, שהוא אכן צופה כאפשרות ריאלית, חדשות רעות בהכרח. "נצטרך לעשות כמה שינויים כמובן", הוא אומר, אבל זה יהיה אפשרי לרוב האנשים, "חוץ מהפמיניסטיות, אם להיות ישר", הוא מוסיף. מלבב. ומשום מה עוד לא קראתי בשום מקום שמשמעות המילה "אסלאם" היא "כניעה", ככותרת הספר. ופחות או יותר כמצבו הנפשי של וולבק, מסתבר.

אתאיזם בשירות האימפריאליזם

התקפה חזיתית, קטלנית, על אבירי "האתאיזם החדש" – האריס, היצ'נס ודוקינס. הכותב, לוק סאבג', לא רק מבקר את הבנתם השטחית והמשטיחה בדתות העולם (פשיטא), אלא מביא ציטוטים שמציירים אותם כאדונים-לבנים נאו-קונ'ז קולוניאליסטים מהותניים מהסוג הדוחה ביותר. על פי סאבז' השלושה הם ממגיני האימפריליזם החרוצים והפשטניים ביותר כיום. הנה שני ציטוטים סיכומיים:

Beneath its many layers of intellectual adornment — the typical New Atheist text is laden with maudlin references to Darwin, Newton, and Galileo — we find a worldview intimately familiar to anyone who has studied the language of empires past: culturally supremacist, essentializing and othering towards the foreign, equal parts patronizing and paternalistic, and legitimating of the violence committed for its own ends.

Beneath its superficial rationalism, then, the New Atheism amounts to little more than an intellectual defense of empire and a smokescreen for the injustices of global capitalism. It is a parochial universalism whose potency lies in its capacity to appear simultaneously iconoclastic, dissenting, and disinterested, while channeling vulgar prejudices, promoting imperial projects, and dressing up banal truisms as deep insights.

מומחים לדת האויב

התעצמותו של המתח סביב הר הבית מביאה כל מני אנשים לנתח את העניין מהכיוון הדתי, וכחוקר זוטר של התחום אני מרגיש מאויים. מומחים לענייני הדת-של-היריב קמים עלינו חדשים לבקרים, מאלפים אותנו בינה ומאירים את עינינו באשר למשמעות *האמיתית* שיש להר בקרב הצד השני.

הצד המוסלמי מתחיל לדקדק בענייני מסורת הפסיקה ולהטעים שבעצם אסור ליהודים לעולם מבחינה הלכתית, ואוי ואבוי מחטא שעונשו כרת. המהדרין משם מפקפקים בכלל בקיומו של מקדש יהודי (ובכך סותרים משהו את קודמיהם). הצד היהודי מלמד שכיפת הסלע היא בכלל לא מסגד ושרק מסגד אל-אקצה הצדדי קדוש למוסלמים. המהדרין מכאן יודעים לדרוש שירושלים לא מוזכרת אפילו פעם אחת בקוראן ושאין כל קדושה בהר עבור מוסלמים (ובכך סותרים משהו את קודמיהם).

המומחה האחרון לתחום הוא הרב הראשי לצה"ל, שיודע להסביר ש-"90% מהערבים לא יודעים מה כתוב בקוראן". טוב שהוא לא בדק כמה אחוזים מהיהודים בעולם יודעים מה כתוב בתורה. הוא גם מסביר לנו, כמו לילדים, שהקוראן לא מזכיר את ירושלים כלל. אגלה לכם סוד: ירושלים גם אינה מוזכרת בתורה. יש מצב שגם הרב הראשי לא יודע מה כתוב ספר הקדוש בעיניו?

איראן החילונית

האקונומיסט בדיווח על דתיותם של האיראנים, או חסרונה, כמסתבר. על פי הכתבה מעטים מקפידים על התפילות, על הפרדה בין המינים ועל חוקי הדת בכלל. "המדינה הזאת שיעית כמו שאיטליה קתולית", מצוטט דיפלומט אירופאי שנמצא שם. האקונומיסט: "הפיכתה של השיעה לאידיאולוגיה חתרה לא רק תחת המדינה אלא גם תחת המסגד. האירוניה של המהפכה האיסלאמית היא שהיא הצליחה לחלן את איראן יותר מאשר רודנות השאה הפרסי."

זה לא כל כך מפתיע. כפי שכבר ידע לומר טוקוויל במאה ה-19, החיבור בין ממסד פוליטי לממסד דתי גורם לאזרחים לזהות ביניהם ולהפנות אל שניהם את העוינות שיש להם כלפי הראשון. ובכלל, כפייה דתית בעידן המודרני, על תפיסת האוטונומיה והפרטיות שיש לנו, אינה יכולה אלא לגרור אנטגוניזם. כמובן, העם היהודי לא שונה בזה מכל עם אחר, ע"ע היחס כלפי הרבנות הראשית.

בית המקדש במרכז המאבק על הריבונות

מה מלבה את מלחמת ירושלים? כמה דברים, וביניהם, טוענים ניר חסון ועמוס הראל, העלייה ברמת העניין והעיסוק הפוליטי הישראלי בהר הבית:

ישראל, מצדה, תרמה לליבוי הלהבות באמצעות הפעילות הבלתי פוסקת של ארגונים דתיים ופוליטיקאים מן הימין לשינוי הסטטוס קוו בהר הבית. "מה שקורה בירושלים היום מאחד את כל הפלגים", אומר גורם ביטחוני בכיר עמו שוחחנו. "חמאס, פתח, חזית עממית וחזב אל־תחריר (מפלגה פאן איסלאמית, נ"ח, ע"ה), כולם מדברים איתנו על הר הבית". במערכת הביטחון רואים קשר ישיר בין העיסוק הישראלי בנושא הר הבית ושינוי הסטטוס קוו לבין האלימות וכן קשר ישיר בין האלימות בהר לבין הפרות הסדר בכל שכונות מזרח ירושלים.

אבל חוץ מלומר שאמרתי לכם אני רוצה עוד משהו, והוא להביע תמיהה על הכאילו מובן מאליו אבל באמת מסתורין שהוא הר הבית, על הנקודה הזאת שמרכזת כל כך הרבה היסטוריה וכל כך הרבה אמוציה ושהפכה בזמן הזה למוקד של רגשות לאומיים, לסוג של טוטם של לאומיות (כן, פחות דת, יותר לאומיות), כאשר הריבונות, והמאבק על הריבונות, על השטח הקטנטן הזה במרכז העיר לכאורה אומרים משהו על המאבק הכללי לריבונות של שני העמים בין הירדן לים. המיתוס קם לחיים ודורש את שלו, ואפשר ללמוד מזה דברים חשובים. מרתק.

אירופה מתאסלמת וכל הג'ז הזה

אני רוצה לנצל את הפסקה להלן שנאמרה על ידי השר יאיר שמיר כדי לומר כמה מילים על כל הרטוריקה שמלווה את ההתנגדות ההיסטרית להגירה לאירופה, ובכלל את היחס לאירופה בישראל היום. כי מקבץ המילים הזה של שמיר מדגים באופן מופתי את הבלבול שבו שורים המלעיזים על אירופה.

שהרי שמיר מצד אחד מספר לנו ש"אירופה הולכת ומתאסלמת", ומצד שני ש"זה קוצר ראיה להתעלם ממה שקרה לפני 60-70 שנה", הינט הינט. לגבי הטענה הראשונה, אין מדינה באירופה ששיעור המוסלמים בה עובר את ה-10%. בכלל אירופה שיעור המוסלמים עומד על 6%, ועד 2030 צפוי להגיע ל-8%. ב*מדינת* ישראל שיעור המוסלמים עומד על 20%, ובין הירדן לים (כלומר במדינה הדו-לאומית שיאיר שמיר יביא אותנו אליה) הוא מגיע לסביבות ה-50%. אז אירופה מתאסלמת?

אבל הטענה השניה לא פחות תמוהה, משום שנראה ששמיר אינו מבין כלל מהי תרבות ומהי אירופה. דהיינו, שמיר שוכח שאירופה היא תרבות שהוציאה שתי מלחמות עולם ושואה. ולפני זה תרבות ששלחה זרועות קולוניאליות והתיישבה על כל הגלובוס כולו. ולפני זה תרבות שעסקה מאות שנים במלחמות דת איומות. ולפני זה תרבות שהוציאה מתוכה את האימפריה המקדונית והרומית. התפיסה (שמשום מה רווחת בישראל כיום) שהתרבות האירופית "מתה" או "גמורה" או "מאבדת את עצמה לדעת" מתעלמת מהכוחות האירוטיים והתנטיים העצומים של התרבות המטורפת הזאת. מי שמדמיין שאלו נעלמו לנצח הוא זה ששכח מה קרה כאן רק לפני 60-70 שנה.

ולבסוף, עוד פליקפלק שסותר את כל מה שאמר: "אי אפשר לחיות בארץ בלי לשלם בדם". וואלה. אבל הרי גם באירופה אפשר לשלם בדם, אז מה הועילה התנועה הציונית? וזו הרי השאלה האמיתית, ואחת הסיבות המרכזיות להגירה. וראה סעיפים א ו-ב.

פולמוס האסלאם

בשבוע האחרון מתחולל פולמוס מעניין מאוד בענייני אסלאם בארצות הברית. אפשר לקחת כנקודת התחלה אמירה של ביל מאהר, הקומיקאי הליברלי, על כך שאמנם כל הדתות גרועות, אבל אסלאם גרועה יותר מכולן, ומביאה ליותר אפליה ואלימות (אמנם, הוא טוען כך כבר זמן מה). בשידור לפני כמה ימים הצטרף אליו סם האריס, הסוג-של-הוגה אתאיסט-אבל-רוחני, ושניהם התעמתו עם בן אפלק, שגילה תבונה מפתיעה ואתגר אותם לא מעט. ראו כאן:

במקביל דיבר רזה אסלאן, חוקר דתות ממוצא מוסלמי, והסביר שאסלאם כדת אינה מעודדת אלימות (או אפליה, או מילת נשים), ולצורך כך הביא דוגמאות מארצות מוסלמיות שהן דמוקרטיות בשיעור מסויים או מקדמות נשים בצורה כלשהי. להלן הוידאו שלו מדבר ב-CNN:

והנה רשימה של שני כותבים ממוצא מוסלמי שחולקים על אסלאן, ומציגים את חוסר הדיוקים שבדבריו. והנה עוד רשימה מצויינת שמסכמת את הדיון.

ברור לי שכל דבר שאומר על כל הנושא הזה יהווה הזמנה מפתה ללינצ'טרנט יסודי, אבל כן אומר שאני מרגיש שהטיפול הפוליטיקלי-קורקט בסוגייה הזאת חוטא לאמת, ושצריך להישיר עיניים לקיצוניות דתית ואי-כיבוד של זכויות אדם באשר הן, ושאלו אכן קיימות בחברות מוסלמיות רבות, ובמידות משמעותיות. כדוגמא פשוטה לפיסי-בולשיט אפשר לקחת את הדיבור של אובמה ואחרים על כך שדאע"ש אינם באמת מוסלמים, שזה כמובן קשקוש מקושקש. מצד שני ודאי שהכללות גורפות אינן עוזרות ומבטאות בדרך כלל יותר את תפיסותיו של הדובר מאשר את המציאות בשטח (שהדובר בדרך כלל אינו באמת מכיר).

ובעיקר לדעתי, חשוב להבין שדת כמערך של פרקטיקות ורעיונות שכתובים בספרים או מוחזקים כפרטי אמונה אינה יכולה להיות הגורם הבלעדי לפעולה כלשהי. תמיד נמצאים מסביב גם גורמים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שמאפשרים את הכיוון שמתממש. בדיוק כמו עם היהדות או הנצרות או הבודהיזם, תנאים שונים מביאים לתופעות דתיות שונות. מצד שני, אי אפשר גם לבטל עיקרי אמונה כמשהו שכלל לא משפיע על התנהגותם של בני אדם – ודאי שיש לאלו השפעה, וכפי שאנחנו לא מאושרים מסיפורי כיבוש הארץ והשמדת העממים או מההוראה להשמיד את עמלק, ראוי גם שלא נהיה מאושרים ממיתוסים אלימים של דתות אחרות, כולל של האסלאם כמובן.

יחסי אמריקאים והדת המוסלמית

מכון Pew משחרר נתונים בקשר ליחס אזרחי ארה"ב לאסלאם. כפי שניתן לקראות, המצב כעת הוא ש-62% מאזרחי ארה"ב "חוששים מאוד" מעלייתו של האסלאם הקיצוני העולם, ו-53% מעלייתו בארה"ב פנימה. בנוסף, 50% מהאמריקאים סבורים שהדת המוסלמית מועדת לעודד אלימות יותר מדתות אחרות. כל הנתונים האלה מהווים שיא של השנים האחרונות. ככל שיותר מבוגרים, לבנים, לא-משכילים ורפובליקנים, כך הנטיות המוזכרות כאן מתגברות – צעירים, שחורים והיספנים, משכילים יותר ודמוקרטים סבורים כך פחות.

ג'יהאד למתחילים

הכתבה ב-ynet אתמול על זהותו המשוערת של הרוצח עורף הראשים של "המדינה האיסלמית" הביאה גילוי מעניין: לא מדובר בתלמיד מעמיק של התיאולוגיה המוסלמית הפונדמנטליסטית, וגם לא בקורבן אומלל של הקולוניאליזם על צורותיו או האפלייה הגזעית על מוראותיה. מדובר בראפר צעיר, אזרח בריטי ממשפחה אמידה, עבר אל-מג'ד עבד אל-בארי שמו. הוא כמובן לא הראשון שאינו זקוק להדרה או דיכוי כדי לרצוח, אבל אין כאן רק הפרכה של התגובה המידית משמאל, אלא גם של זו מימין, שהרי לא מדובר, כאמור, בג'יהאדיסט מלידה, כזה שחונך לשנאת המערב על ברכי הפונדמנטליזם.

ואכן, כתבה מה-New Republic מגלה שלפני שהם יוצאים לשוח בשדות הג'יהאד מזמינים מוסלמים שגדלו במערב את הספרים Islam for Dummies ו- The Koran for Dummies. דהיינו גם אם מניע אותם להט דתי, הוא לא מתבסס על ידע, אפילו לא קלוש, ונראה שכל אידיאולוגיה שהיתה מבטיחה להם חופש, מטרה ואלימות בכמות סיטונאית היתה מספקת. (שימו לב: לא מדובר כאן במנהיגים או בחיילים המקומיים בעיראק ואין כאן ניסיון לומר שהאיסלאם הפונדמנטליסטי אינו מכיל קווים אלימים.)

הכתבה מביאה ניתוח של מומחים שחקרו את אותם ג'יהדיסטים מערביים, וסבורים שבבסיס הכמיהה שלהם לג'יהאד עומדים חיפוש של זהות חדשה, קהילה ומשמעות. נראה שאותם פרטים לא שונים בהרבה מהאספסוף היהודי שאנחנו רואים סביב תנועות גזעניות בימים אלה, ואפשר גם להביט אל העבר, כלפי צעירים מערביים שהצטרפו בהמוניהם לתנועות פאשיסטיות ועשו מעשים נוראיים, או לפחות, אפשר לשער, כלפי חלק מאלו שיצאו להילחם נגד/בעד הפאשיזם במלחמת האזרחים בספרד לפני 80 שנה, נישאים על גבי רוח החירות והאחווה והמאבק יותר מאשר חזון אידיאולוגי כלשהו.

אבל בנוסף לכל אלה יש כאן גם משהו עמוק מזה, והוא לדעתי הכמיהה האנושית (ואולי בעיקר, גברית) לאלימות. כי לא בכדי כל המצויינים מעלה לא מצאו משמעות בצורות אחרות. יש לאלימות, למלחמה, קסם מכשף מיוחד משל עצמם. נדמה לי שהיציאה של בני מערב צעירים לסוריה ועיראק היא גם מענה למשיכה קמאית להשתתף במלחמה, כלומר באורגיה של אלימות. אבל זה נושא גדול מכדי להתייחס אליו כאן.

כמה מילים ראשוניות על דאע"ש

דאע"ש היא תופעה אנושית, תרבותית וחברתית, אבל דאע"ש היא גם תופעה תיאולוגית. כך למשל, היא מקשה מאוד על אנשים (כמוני) שמעוניינים למצוא סיבות ונסיבות מקלות לאכזריותם של אנשים. נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם. הם במוצהר נאבקים כדי להכניס אחרים תחת הכיבוש שלהם, ולגזול מהם את החופש (המועט) שהיה להם, ולפעמים גם את חייהם ורכושם. הם עורפים ראשים, כורתים ידיים. הם לא נחמדים.

אבל נדמה לי שהתנועה מקשה גם על המומחים (ואני בשום אופן איני מומחה לאסלאם). על פניו מדובר באנשים שבזמן הזה במודע ובכוונה חוזרים לנורמות מוסריות קדומות (רצח המוני, אונס המוני, ביזה, סחר בבני אדם, השמדת אוכלוסיות על רקע דתי), דהיינו מתנהגים כסופה אנושית אלימה המשמידה את כל שנקרה בדרכה. מצד אחד, יהיה זה פשטני מדי לומר שמדובר רק באגוטריפ רצחני של קבוצה של כמה רבבות גברים שמתוך הכאוס שסוריה ועיראק התרסקו אל תוכו הצליחו לארגן לעצמם נשק וג'יפים, ומשתמשים בפונדמנטליזם כמסגרת של משמעות ותירוץ לנהוג ככל העולה על רוחם.

מצד שני, גם לראות בהם ביטוי פשוט של פונדמנטליזם איסלאמי אי אפשר, שכן הם נוהגים באופן שתנועות פונדמנטליסטיות אחרות, אל קאעידה למשל, מסתייגות ממנו, ומתעקשים להשמיד את כל מה שהיה לפניהם, כולל לא מעט מסגדים סונים. אני מחכה למאמרי המלומדים שיסבירו שהתופעה היא שילוב של פונדמנטליזם ורוח הטרור המהפכני של האידיאולוגיות המודרניות הגדולות (או משהו). כרגע נדמה לי שלפחות דבר אחד אפשר לקבוע: מול עינינו, אחרי כמעט שבעים שנה, אנחנו חוזים בעלייתה של האנלוגיה הדפיניטיבית הבאה לרשע מטורף. מעתה אל תאמר "נאצים", אמור "דאע"ש".

בתמונה (אחת הפחות נוראיות), לוחמי דאע"ש טובחים בחיילים עיראקיים שהם שבו.