הלל כהן על הקשר הפלסטיני המיוחד להר הבית

מי שמעוניין להבין למה מעגלי האלימות האחרונים מול הפלסטינים, בעיקר בירושלים, סבבו סביב הר הבית, מוטב לו שיקרא את מאמרו של פרופ' הלל כהן, שיצא זה עתה ב- Israel Studies Review.

 

הגיליון האחרון, שמוקדש לסוגיית הר הבית, מציג כמה מאמרים מעניינים בנושא (אף אני תרמתי מאמר ואתייחס אליו בעתיד), ופותח עם מאמרו של כהן, אשר בוחן את מעמדו של הר הבית בתודעה הלאומית הפלסטינית והישראלית. כהן מתחקה אחר מקורות הקשר של הפלסטינים עם אל-אקצא. בעקבות ראשיד חלידי וחיים גרבר ממקם כהן את לבו של מה שעתיד להיות העם הפלסטיני במחוייבות להגן על המסגדים הקדושים בירושלים, מחויבות ששורשיה בתקופה האיובית, 1187-1250 לספירה (נקראת על שם השושלת האיובית, שהשליט הידוע בה הוא צלאח א-דין).

 

על רקע מסעות הצלב נוצר צורך לגבש את המוסלמים בירושלים על מנת שיהיו מחוייבים להגן על העיר מהפולשים הנוצרים. התפתח שיח שהפך את המוסלמים כאן מקבוצת תושבים אקראית לקהילה מגובשת, אשר יעודה הוא הגנה על אל-אקצא. במקביל להתפתחות הנראטיב הזה השתנה הרכב האוכלוסייה בירושלים: השליטים האיובים רצו להעצים את מספר המוסלמים בירושלים ולכן הביאו אל העיר קבוצה גדולה של מוגרבים, שהתיישבו ממערב לאל-אקצא, וכן כורדים רבים (הקבוצה האתנית של צלאח א-דין).

 

כהן מראה כיצד מאז הפכו אותן קבוצות לקהילת יעוד, שתפקידה וזהותה קשורים באופן הדוק להגנה על קודשי האסלאם בירושלים. הוא מביא דוגמאות היסטוריות שמראות שאותה קהילה קנאית יותר למקומות אלה מאשר מוסלמים אחרים (למשל, ב-1911 רצו השליטים העותמנים לאפשר לצוות בריטי לחפור חפירות ארכיאולוגיות באל-אקצא. רק ההתנגדות של המוסלמים המקומיים עצרה את היוזמה).

 

באופן מעניין, וכהן לא שוכח להצביע על כך, הפיכתם של המוסלמים סביב ירושלים (וברמה פחותה, בכל האזור) לקהילת יעוד, היא תמונה ראי לקהילת היעוד השניה שרואה באל אקצא, כלומר בהר הבית, את ייעודה וחלק עמוק מזהותה, שהיא כמובן חלקים לא מבוטלים מהעם היהודי. עליית המתח סביב הר הבית משקף אפוא את המפגש בין שתי קהילות יעוד שזהותן קשורה עמוקות לאותו מקום קדוש. הסיכויים שמפגש כזה לא יהיה אלים הם לצערנו קטנים.

זה מורכב: על איסור בורקה בחוף הים ובבית המשפט

משמרות הצניעות של צרפת אילצו אישה מוסלמית בחוף הים להתפשט, שכן לבשה לבוש מוסלמי מסורתי (goo.gl/yZJtLs). בדו"ח שנתנו לה נרשם שהאישה לא לבשה "לבוש התואם התנהגות הולמת וכיבוד החילוניות". הנה לכם כפייה אנטי-דתית פשוטה.

 

בגרמניה נמסרה ביום שישי שעבר הצהרה מפי שר הפנים Thomas de Maiziere הקוראת לאסור לבישת בורקה כאשר נוהגים במכונית, לומדים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, מופעים בבית משפט ועובדים בשירות הציבורי (goo.gl/X8nojq). שר הפנים אמר כי הבורקה "לא מתאימה למדינתנו הפתוחה".

 

מנגד, ג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, אמר כי בארצו לא יהיה איסור על לבישת בורקה בחוף הים. "אנחנו צריכים להיות מעבר לסובלנות. בקנדה, האם נוכל לדבר על קבלה, פיתחות, חברות הבנה?" אמר (goo.gl/MmCnog).

 

הסיפור הזה, שהולך ומתפתח, כולל כמה רבדים. אין איסור על בורקה בחוף הים הציבורי דומה לאיסור על לבישתה בבית משפט. אין איסור על לבושן של קטינות בבית ספר דומה לאיסור על לבושן של בגירות באוניברסיטה. גם טרודו, שמבקש פתיחות וחברות, לא היה חושב שצריכים להיות פתוחים כלפי מילת נשים.

 

אחד מקווי הגבול צריך להיות זה שבין התחום הפרטי לתחום הציבורי. הליכה לחוף הים היא מעשה פרטי, וצריך לאפשר לאנשים לעשות זה לבושים במה שהם רוצים. עבודה בשירות הציבורי או הופעה בבית המשפט הם עניינים ציבוריים, ואפשר להגביל אותם בדרכים שונות.

 

האם אפשר גם לאסור ללבוש במסגרתם לבוש מסורתי מסויים? כאן צריך לשקול את הפגיעה בחופש הפרט לעומת הפגיעה בצביון ובפעילות המוסד הציבורי. קשה לי לראות איך לבוש כמו היג'אב או צ'אדור, בהם הפנים גלויות, מפריע מספיק לאלו כדי לאסור אותו, אבל אני יכול להבין איך פקידה עם בורקה, שמכסה את כל הפנים (לא "בורקיני", שהוא פשוט בגד ים שמכסה את הגוף ולא את הפנים), תהווה בעיה. שוב, זה גם תמיד עניין של הקשר.

 

תארו לכם את הדוגמא הבאה: נזירים ג'יינים מזרם מסויים נוהגים להסתובב עירומים. האם אחד כזה יוכל להיות פקיד השומה שלנו במס הכנסה? כנראה שלא. אלא אם אנחנו בחברה מאוד מסויימת, העירום שלו יערער את הקודים החברתיים שלנו באופן קשה מדי. אבל רגע, מה אם אותו נזיר יגיע עירום לחוף הים? האם נאפשר לו? תלוי איזה חוף ומתי, כנראה (וזאת למרות שהוא אדם פרטי שעושה מעשה פרטי). כלומר ההקשר מאוד חשוב, ותמיד יהיו חוקים דתיים שלא נסכים להם.

 

וכמובן, לאיסורים כלפי מוסלמים מתלווה חשש אירופאי מהאסלאם באופן כללי, וזה כבר סיפור נוסף.

 

זהו. אין מסקנה אחת. זה מורכב.

שתי ידיעות בנושאי חופש דת (והדרת מוסלמים)

1. טראמפ מתכוון להכריז שידרוש שאלון למהגרים לארה"ב, בו הם יבחנו בנושאים של חופש דת, שוויון מגדרי, וזכויות להט"ב. נניח לרגע לשאלה מה שיעור החרדים והחרד"לים שיהיו יכולים להגר לארה"ב במקרה כזה, ונתמקד בשאלה על הלגיטימיות של השאלון. האם מדינה יכולה להציב שער ערכי שכזה? לכאורה, מדוע לא? האין מדינה יכולה לקבוע מי ייכנס אליה? ודאי שכן. אולם אם מדינה מסויימת פותחת את שעריה להגירה, יש פגם בניפוי אנשים על פי השקפת עולמם, בדיוק כפי שיש פגם בנויפיים על פי אמונתם הדתית. כל עוד לא מדובר בנושאי אידיאולוגיה רצחנית או כאלה המועדים לפשוע, אפלייה על בסיס השקפת עולם או אמונה אינה דרכה של דמוקרטיה ליברלית. מה שכן לגיטימי הוא למשל לדרוש מהמהגרים להשתתף בקורס המלמד על ערכי היסוד של המדינה (למשל, על ידי לימוד החוקה). מעבר לזה, על כל אדם לבחור את השקפת עולמו בעצמו, ועל המדינה לאפשר לו זאת.

 

2. בית משפט בקאן אישר תקנה שקבע ראש העיר, על פיה אסור לנשים להגיע עם בורקיני, כלומר בגד ים המכסה את כל הגוף, לחוף הים. התקנה אושרה "מטעמי ביטחון" ועל פי חוק האוסר על אזרחים "להשתמש באמונות דתיות כדי להימנע מהכללים הרגילים המסדירים את יחס הרשויות הציבוריות לבני אדם פרטיים". החוק הזה הוא דוגמא טובה לחילוניות המיליטנטית של הרפובליקה הצרפתית, שבמקרה הזה לא משמשת אלא להפלות ולהדיר קבוצה מסויימת מחוץ הים, דהיינו, מוסלמים. אמנם, גם יהודיות אדוקות לא תוכלנה להתרחץ השנה במימי הים של קאן. בכל מקרה, חוק כזה מנוגת לחופש הדת והמצפון, ולבד מיוצאים מהכלל נדירים, ככל שמדובר בחופים ציבוריים פולש בצורה לא לגיטימית לרשות הפרט של האדם.

הצעת החוק למניעת רעש מבתי תפילה

ביום ראשון תעלה לועדת השרים לחקיקה ההצעה הבאה. נחשו באילו "בתי תפילה" רוצים להגביל את "מערכת הכריזה". רמז: על החוק חתומים מוטי יוגב, שולי מועלם, בצלאל סמוטריץ', מיקי זוהר, נורית קורן, אברהם נגוסה ומירב בן ארי.

 

שימו לב שעל פי החוק כל מערכת כריזה היא "רעש חזק או בלתי סביר", ורק לפעמים רשאי "השר" (שר הדתות אני משער), בהסכמת שר הפנים, לקבוע כי מותר להפעילה.

 

ומה שהכי יפה בחוק הנאור הזה הוא שבדברי ההסבר כתוב כי "החוק המוצע מביא תפיסת עולם לפיה חופש הדת לא צריך להוות גורם בפגיעה באיכות החיים". כן כן, רבותי, חברי הכנסת שלכם דואגים שהדת לא תפריע לכם לאיכות החיים!!!

 

רגע, אז החופש של חרדים לשמור שבת לא יאפשר פגיעה בנסיעה דרך שכונותיהם? החופש של שומרי מצוות לא לאכול חמץ בפסח לא יאפשר פגיעה ברצונם של אחרים לאכול חמץ? החופש של מי שרוצה בכך להתחתן ברבנות לא יאפשר פגיעה באחרים שאינם מעוניינים בכך? החופש של מי שרוצה להתאבל בט' באב לא יאפשר פגיעה במי שרוצה לשבת בבית קפה באותו ערב?

 

לא? זה בסדר, לא באמת חשבתי כך. כי הלשון הנאורה לכאורה מופנה רק כלפי צד אחד. ככה זה בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

 

 

ליצמן נגד נשים והפטריארכליות של ההלכה

תראו איזה יופי: הצעת חוק שהגיש ח"כ עיסאווי פריג' יחד עם הח"כים זוהיר בהלול ועאידה תומא קוראת לחייב ייצוג של אשה אחת לפחות בין הקאדים בבתי הדין של השריעה בישראל. מי מתנגד? השר יעקב ליצמן, שהביע חשש מתקדים שישמש בהמשך את מי שרוצה לראות נשים גם בין הדיינים בבתי הדין של הרבנות. שלוש נקודות בנוגע לכך:

• האסלאם מתיר נשים דיינות, בניגוד להלכה האורתודוקסית היהודית, ועל פי הכתבה יש מדינות מוסלמיות בהן מכהנות דיינות כולל שתי קאדיות ברשות הפלסטינית. הנה לכם נקודה שבה המסורת המוסלמית מתקדמת יותר מהמסורת היהודית.
• מניעת החקיקה הזאת היא הפרה ברורה של חופש הדת של האזרחים המוסלמיים בישראל. עד כדי כך מדינת ישראל שבויה בידי האורתודוסיה היהודית שהיא לא יכולה לאפשר למוסלמים לנהוג על פי דתם, כי מנהגם מאיים על הפטריארכיה ההלכתית. [***תיקון***: אין כאן הפרה של חופש הדת, מפני שהחוק היום לא *אוסר* על מינוי קאדיות. יש כאן מקסימום פגיעה במוסלמים שמעוניינים להישפט בפני קאדית ומחוייבים על פי חוק להגיע לבתי הדין שלהם (שכן אין נישואים אזרחיים וכו').]
• המקרה הזה מהווה תזכורת חשובה לקווים הפטריארכלים והאנטי-דמוקרטים שמאפיינים את החברה החרדית. באווירה הרב-תרבותית של ימינו אנחנו נוהגים לגלות סלחנות פטרונית, או גרוע מזה, הקסמות רומנטית, למופעים אנטי-ליברלים שכאלה. אבל צריך להאבק בהם.

הדתות הגדולות בעולם ב-2050

מכון Pew משחרר מחקר על מספר ושיעור בני הדתות השונות בעולם עד 2050. על פי המחקר מספר המוסלמים בעולם עולה במהירות גדולה יותר ממספר הנוצרים, ועד 2050 הוא כמעט ישתווה למספר הנוצרים – מ-1.6 מיליארד היום ל-2.76 מיליארד אז, כאשר מספר הנוצרים ב-2050 יעמוד על 2.92 מיליארד. אם המגמה הזאת תמשיך ב-2070 מספר המוסלמים בעולם ישתווה למספר הנוצרים.

ב-1996 חזה איש מדעי המדינה סמואל האנטינגטון בספרו The Clash of Civilizations and the Remaking of World Order שעד 2020 מספר המוסלמים בעולם יהיה גדול ממספר הנוצרים. היום אנחנו יודעים שזו היתה תחזית מוטעית לחלוטין.

ב-2002 חזה ההיסטוריון פיליפ ג'נקינס בספרו The Next Christendom: The Rise of Global Christianity שב-2050 עדיים יהיו שלושה נוצרים על כל שני מוסלמים. על פי התחזית של Pew זו גם טעות.

ב-2011 חזה הכלכלן דניאל גולדמן ("שפנגלר") בספרו How Civilizations Die And Why Islam Is Dying Too שהאסלאם הוא תרבות מנוונת ששוקעת ונעלמת מבחינה דמוגרפית. כמובן, כל פי המחקר של Pew זו שטות מוחלטת.

מה כל זה אומר? זה אומר שתחזיות דמוגרפיות, גם כשהן נעשות בידי אנשי מקצוע ולא תיאולוגים חובבים כגולדמן, הן עניין חמקמק ובוגדני, שבחלק גדול מהמקרים מצליח להפתיע ולהטעות. קצת כמו תחזית מזג האוויר, גם כאן יש אינספור משתנים שקשה לחזות מראש – ודאי עשרות שנים מראש. אבל מי שרוצה לקחת את Pew, שהם בוודאי רציניים, כמילה האחרונה בסיפור, שיידע שיש לנו עוד 55 שנה לשוויון בין שתי הדתות הגדולות בעולם.

ומה לגבי היהודים? אותו מחקר מציין שעד 2050 נגדל מקצת פחות מ-14 מיליון היום לקצת מעל 16 מיליון. ספציפית בארה"ב יהודים יחדלו להיות הקבוצה הדתית הלא-נוצרית הגדולה ביותר, ואת מקומם יתפסו המוסלמים. מעניין אם הם יקימו לובי לקידום האינטרסים שלהם.

מעט על תפיסת האלימות של דאעש

שריפת הטייס הירדני מועאז אל-כסאסבה על ידי דאעש עוררה תמיהה אצל פרשנים למיניהם, שכן היא הביאה על דאעש את זעמו של הציבור המוסלמי הרחב בצורה חסרת תקדים. קראתי כבר שני מאמרים רציניים לכאורה שקבעו שהעניין פשוט לא ברור ולא מובן ושכנראה שדאעש הם פשוט death cult (למשל זה מהניו-יורקר). וואלה. בשביל ניתוח ברמה כזאת יש לנו את בנט.

מה שמחתי לקרוא אפוא את המאמר המלומד הזה, של חוקר בשם חסן חסן מאבו דאבי, שבמקום לקלל מסביר את ההגיון במעשי התנועה. חסן קושר את העניין לטקסט שפורסם כבר ב-2004, The Management of Savagery, שפופולרי למדי בחוגי התנועה. על פי חסן הוא נפוץ מאוד בקרב לוחמי ומפקדי דאעש ומשמש כעמוד תווך תיאולוגי של התנועה.

הרעיון המעניין של הטקסט הוא ההבדלה בין האסלאם לג'יהאד. האסלאם הוא האומה החיה בשלום ושלווה תחת חוקי האל. אבל הג'יהאד הוא השלב שלפני כן, והוא מתאפיין באכזריות, ואף אכזריות לשמה. "מי שעסק בג'יהאד יודע שהוא אינו אלא אלימות, גסות, הטלת אימה וטבח", כך על פי הטקסט. והרעיון הוא שאי אפשר להגיע אל המנוחה והנחלה אם לא עוברים קודם את השלב הברברי הזה – הוא נוראי, אבל הכרחי כדי להגיע אל שלטון האסלאם הסופי (הרעיון שלפני הגאולה תבוא תקופה קשה הוא כמובן ארכיטיפי בתנועות משיחיות).

האכזריות בשלב הזה נועדה לעורר אימה בכל מי שאינו חלק מלוחמי הג'יהאד. הניצחון הסופי יושג למעשה לא על ידי כוחות עודפים, אלא רק על ידי האימה והחרדה שמעוררים אצל האויב. על פי הטקסט אפילו סאלח א-דין ניצח רק בזכות מעשים שעוררו פחד, ולא בזכות תמרונים צבאיים. לכן מבחינת דאעש שריפת הטייס היא הגיונית: לא משנה שעכשיו יותר אנשים בזים להם – העיקר שגם מפחדים מהם. לא משנה שיותר אנשים נלחמים בהם, כי למספרים אין משמעות – רק לפחד.

במאמר יש עוד כמה תובנות מעניינות (למשל, שההוצאות להורג יהיו חייבות כל הזמן להפוך לאכזריות יותר ויותר), ובאמת כדאי לקרוא אותו. אבל מה שהוא לא אומר הוא שהטקסט המדובר גם כלל לא מבטיח ניצחון. הוא כולל אפשרות של כישלון, אלא שכישלון אינו הדבר הרע ביותר מבחינתו: ראשית, הוא יוביל לאכזריות נוספת. שנית, הוא עדיף מחיים תחת שלטון הכופרים. כך או כך, יש כאן תפיסה ופרוגרמה שאפשר להבין. וכל הטקסט המלבב חופשי להורדה כאן.

זחאלקה: הציונות היא קולוניאליזם, המקדש לא היה.

ראיון מעניין (והוגן, יש לציין) של דרור אידר עם ח"כ ג'מאל זחאלקה. האחרון בסך הכל מציג את עמדתו (מדינת כל אזרחיה, שוויון זכויות) היטב, אבל על שתי נקודות הייתי רוצה להעיר:

1. ההגירה היהודית ארצה ומדינת ישראל היא על פי זחאלקה "הפרויקט הקולוניאלי בפלשתין". עכשיו, אלא אם כן אנחנו הולכים בדרכו של המפטי דמפטי וקובעים שכל אחד יכול להחליט איזה משמעות תינתן לאיזה מילה, המונח "קולוניאליזם" פשוט לא מתאים לאפיון הציונות. לא היתה כאן שלוחה של אימפריה אלא הקמה של ישות מדינית יש מאין. לא היה כאן צבא כובש אלא הגירה של קבוצות אזרחים, חלק גדול מהן פליטים. לא היה כאן ניצול מכוון של כוח העבודה המקומי אלא להפך, אידיאל של עצמאות ואוטונומיה ("עבודה עברית"). ודאי לא היתה כאן שדידה שיטתית של אוצרות טבע ומשאבים של הקולוניה כדי להעשיר את המולדת הרחוקה. לפחות בכל הנוגע לתוך קווי 67', ככה לא נראה קולוניאליזם.

2. זחאלקה לצערי משתמש ברטוריקה של חלק מהאיסלאמיסטים בהווה ומכחיש שהיה מקדש יהודי על הר הבית/חראם אל שריף. לדעתו זו "אגדה". הוא טוען ש"אני לא יודע איפה היה המקדש. […] אין לך, איך אומרים, הוכחות". יש כאן עיוורון מרצון לגבי עובדות פשוטות, שמוסכמות על כל הקהילה המדעית, למען אג'נדה אידיאולוגית. באותה מידה הוא היה להכחיש את מוצא האדם מאב קדמון המשותף לו ולקוף או את סיבוב כדור הארץ סביב השמש בשם אמונה דתית כלשהי. פתטי.

המשותף לשתי ההערות האלה היא סירובו של זחאלקה להכיר במציאות, ועטיפתה באידיאולוגיה.

אביחי בוארון על מחיקת מסגד אל אקצה

העובדה שלא נקבל כאן תגובה לאמתנצלת סטייל "מה אתם מתפלאים שבמפלגה דתית יש מי שקורא לבניית בית המקדש? הרי זה חלק מהמסורת היהודית, בדיוק כמו איסור בשר וחלב!" מראה שכולנו, כולל המגזר הדתי, יודעים יפה מאוד לבחור איזה חלקים של המסורת אנחנו מאמצים ואיזה לא. כך בנוגע ליחס לנשים, כך בנוגע ליחס ללהט"בים, כך בנוגע ליחס ללא-יהודים, כך בנוגע ליחס לארץ ישראל. אז אל תתחבאו מאחורי המסורת. קחו אחריות על העמדות שלכם.

(חשיפה של נדב פרי)

רונלד דבורקין על העדר הזכות לא להיעלב

בעוד המרדף אחר הרוצחים הג'יהדיסטים בצרפת נמשך, כדאי לקרוא מאמר קצר של רונלד דבורקין, מההוגים הגדולים של המשפט הבינלאומי בעת הזאת, שהוא כתב לאחר המהומות שפרצו ב-2004 בעקבות אותה קריקטורה של מוחמד.

דבורקין מצד אחד מגבה את העיתונים שהחליטו לא לפרסם שוב ושוב את הקריקטורה, מפני שהדבר הוביל לרצח של חפים מפשע, מפני שניתן למצוא אותה ממילא ברשת, ו"מפני שלציבור אין זכות לראות או לקרוא כל דבר בלי להתחשב במחיר".

עם זאת, הוא קובע שחופש הדיבור הוא מאושיות התרבות המערבית, ושלא ניתן לוותר עליו כסוג של פשרה או כבוד לתרבויות אחרות. הוא מרכיב חשוב מדי בזהות המערבית, וממילא גם אחד התנאים הבסיסיים למשטר דמוקרטי.

"בדמוקרטיה לאיש לא קיימת הזכות לא להיעלב", קובע דבורקין, בין אם הוא בעל עוצמה או ללא כל עוצמה. הוא מתנגד לכל הגבלה עקרונית על חופש הביטוי מהבחינה הזאת, כולל החוקים נגד הכחשת שואה, אותם הוא גורס שיש לבטל.

ולבסוף, "לאף דת אין את הזכות לחוקק עבור כולם מה מותר ומה אסור לצייר, בדיוק כפי שלאף דת אין את הזכות לחוקק עבור כולם מה מותר ומה אסור לאכול."