אינטרנט

על ספרו החדש של מיכה גודמן, ‘מהפכת הקשב’

בימים אלה אני עמל על מאמר שאמור להתפרסם בקובץ שעוסק בחיבור בין פילוסופיה ומדיטציה. כותרת אחד המאמרים האחרים בקובץ היא (בתרגום מאנגלית) "מדיטציה וחירות תודעתית: ההגנה על התודעה מפלישות טכנולוגיות".

המחבר מנסה לטעון שמדיטציה עשויה לסייע לנו לשמור על האוטונומיה שלנו בפני סוגים חדשים של טכנולוגיה, בראשן הסמארטפון. אם בעבר, במסורות רוחניות במזרח הרחוק, תרגול מדיטציה היה אמור לשחרר את האדם ממעגל המוות והלידה מחדש, היום נסתפק בשחרור מההתמכרות לצורך לבהות במסך.

אחד החלקים המשמחים ביותר עבורי בספרו החדש של מיכה גודמן — מהפכת הקשב: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון (דביר) — חושף את העובדה שגודמן החל לתרגל מדיטציה. גודמן כותב שחבר אמר לו שהוא לא יצליח להבין את טבעה האמיתי של תשומת הלב מבלי לתרגל מדיטציה. בעקבות זאת החל גודמן לתרגל מדיטציית מיינדפולנס, והוא מעיד שהתרגול לא רק עזר לו להבין את נושא הספר, אלא שינה לטובה את חייו.

גודמן מבין שאנחנו כלל לא שולטים על התודעה שלנו – זו בדרך כלל התובנה הראשונה מתרגול מיינדפולנס. הוא כותב כי "מכל סוגי הבורות שאנשים משכילים סובלים מהם, הבורות ביחס לטבע תשומת הלב האנושית היא הגדולה ביותר. ומכל סוגי האשליות שאנשים שפויים סובלים מהם, האשליה שאנו שולטים בתודעה שלנו היא המשפיעה מכולן."

משפיעה לרעה כמובן. ספרו של גודמן (ג"נ: גודמן קשור למכון הרטמן, כמוני, והמלצה של גודמן מופיעה על כריכת ספרי החדש) מנסה לבאר כיצד שילוב של גורמים שקשורים כולם לטכנולוגיה החדשה ולמהפכת האינטרנט מביא לכך שחיינו מתאפיינים בקשב קטן יותר ואומללות גדולה יותר.

שלא כמו ספריו הקודמים של גודמן, הספר הזה לא עוסק ברעיונות גדולים, אלא באמצעים שמתקשרים רעיונות גדולים (וקטנים). לא במסר, אלא במדיום. זאת כמובן מתוך ההבנה שהוריש לנו מרשל מקלוהן, שהמדיום קובע את המסר. זו גם טענתו של גודמן לגבי הטכנולוגיה החדשה.

הוא מסכם שלוש "עסקאות" ששינו את חיינו: יש לנו יותר ידע, אבל פחות יכולת להקדיש תשומת לב; אנחנו יותר זמינים, אבל פחות קשובים, יש לנו יותר קשרים, אבל פחות יכולת להיקשר.

כתוצאה מהעסקאות הללו חיי הנפש שלנו שטחיים יותר, אנחנו אמפתיים פחות, ואנחנו בודדים יותר. אנחנו סובלים מחרדת סטטוס, מהפחד המתמיד שאנחנו "מפסידים" משהו, מהניסיון המייגע לבנות לעצמנו תדמית רשת נוצצת, מהקנאה באחרים שמצליחים, מהחשש המתמשך שפרטים אישיים על חיינו יפורסמו, מהמודעות העצמית המביכה שגוררת הידיעה שאנחנו מצולמים נון-סטופ באירועים. אבל בעיקר, מכיוון שהאושר שלנו תלוי ביכולת שלנו לפתח אינטימיות ותשומת לב, המהפכה האינטרנטית פוגעת ביכולת שלנו להיות מאושרים.

גודמן מתרכז בעיקר באופן שבו הטכנולוגיה החדשה משפיעה על חיי הנפש שלנו, פחות בצורה שבה היא מעוותת את המרחב הציבורי ("רשות הרבים היא בבעלות של יחידים", כדבריו > ענקי הטכנולוגיה רוצים וסוחרים בתשומת הלב שלנו > תשומת הלב שלנו נמשכת לשקר עסיסי יותר מאשר לאמת בנאלית > האלגוריתמים הנסתרים של פייסבוק ויו-טיוב מכוונים אותנו אל תיאוריות קונספירציה, ותפיסות גזעניות ואנטישמיות).

גודמן פחות מחדש ויותר מסכם, אולם כשרונו בהנהרת רעיונות, אריזתם, המתקתם והנגשתם הוא ללא תחרות. בספר קצר ובהיר הוא חושף את הבעיות העקרוניות שמציבה בפנינו המציאות הדיגיטלית החדשה ועושה זאת בצורה נהדרת.

חלקו האחרון של הספר מוקדש לניסיון להציע פתרונות למצב, והוא מצליח לעשות זאת בלי להשתמש במילה "שבת" ולו פעם אחת. גודמן מבקש להביא לשנוי תרבותי: העדפת קשב על זמינות. הורה טוב, הוא כותב, הוא הורה שמכבה את הטלפון שלו כשהוא עם ילדיו.

הוא ממליץ על מיסוד יחידות זמן ומרחב שיהיו נטולות סמארטפון ורשת – שעה ביום, חצי יום בשבוע, חדר בבית, אזורים ללא קליטה כפי שיש אזורים ללא עישון. ברגע שאנחנו מבינים איזה נזק עושה לנו הזמינות התמידית, אנחנו מבינים עד כמה זה נדרש.

אולם גודמן לא מספק בכך. הוא גורס שיש לגייס את הטכנולוגיה כדי להתמודד עם הטכנולוגיה. אפליקציות שמרסנות את השימוש שלנו באפליקציות. כמו אלה שמזהות תנועה מהירה – של רכב – ומנטרלות את היכולת לקבל ולשלוח סמסים. כמו אלגוריתם שמזמן לנו מסרים ודעות שלא מחמיאים אלא דווקא כאלה שהפוכים מהעמדות שלנו.

אני הייתי מוסיף: כדאי שתעשו גם מדיטציה.

וויליאם ג'יימס כתב ש"מה שאנחנו מכנים ה'חוויות' שלנו נקבע כמעט לחלוטין על ידי דפוסי תשומת הלב שלנו". כשדפוסי תשומת הלב שלנו תזזיתיים, אובססיבים, אגרסיבים, שטחיים ולא ממוקדים – כך גם החוויות שלנו. הספר החדש של גודמן מבהיר עד כמה זה נכון ועד כמה זה מסוכן. בהינתן שכל ספר של גודמן הוא רב מכר, גודמן עושה כאן שירות חשוב מאוד לציבור בישראלי.

ידע מוביל לחילון, אעלק

הנה לכם דוגמא לאקדמיה גרועה שממשיכה אותה עיתונות גרועה. מחקר חדש מאוניברסיטת שיקגו מגלה ש"עלייה בהשכלה אקדמית ושימוש באינטרנט מביאים לירידה בהזדהות הדתית", דהיינו ככל שצעירי ארה"ב משכילים וגולשים יותר הם פחות מזהים עצמם עם זרם דתי מסויים.

המחקר (ואני נסמך על הכתבה הזו) יוצא מתוך הנתונים הידועים על כך שבעשרים השנה האחרונות שיעור האמריקאים שמסרבים לזהות עצמם עם זרם דתי כלשהו עלה מ-8% ל-20%, עלייה תלולה לכל הדעות. הוא משלב את הנתון הזה עם הנתון המדהים הבא: לפני עשרים שנה אף אחד לא גלש באינטרנט, והיום כולם גולשים! מסקנה: Americans Losing Religion Due to Internet!!! ולמה? מפני שאנשים שגולשים (או לומדים השכלה גבוהה) נחשפים לדתות שונות ולנתונים שמערערים את אמונתם. וואללה.

אז למה מדובר במחקר כושל? ראשית, מפני שהוא מבלבל קורלציה עם סיבתיות. לא כל שני תהליכים שמתרחשים במקביל נמצאים בקשר סיבתי. שנית, מפני שחוקרים עצמם מודים שהם מצליחים להסביר רק 50% מהשינוי בהזדהות דתית(!). אבל שלישית, ולטעמי הגרוע ביותר, הוא שכדי להסביר את אותה סיבתיות מומצאת החוקרים משתמשים במיתוס הישן של הנאורות, כאילו ידע חדש על העולם מביא ל"התפכחות".

עכשיו, ללא ספק, ידע יכול להביא לערעור האמונה, אלא שדת היא הרבה יותר מהסברים מיתולוגיים על טיבו של העולם, ואפילו הרבה יותר מאמונה. אנחנו יודעים שיש אנשים משכילים רבים שהם דתיים ואף מזדהים עם מסורות דתיות ממוסדות, ואנחנו יודעים שיש רבים שעזבו את הדת ללא קשר למידע חדש שהם רכשו. אנחנו גם יודעים שיש רבים שאימצו את האמונה אחרי שהיו חילונים ונחשפו לכל מני סוגי מידע וידע. כלומר יש כאן משהו מורכב הרבה יותר. שוב: אני לא טוען שאין שום קשר בין תוספת ידע לבין חילון (על סוגיו השונים). אני טוען שהקשר הוא רב מימדי ועשיר הרבה יותר מאשר סיבתיות פשוטה.

שי פירון והמפגש בין ההלכה לטכנולוגיית המידע

ספי רכלסבקי כותב בארסיות על פרשת שי פירון והפסיקה שלא למכור דירה לערבים, והוא צודק כשהוא טוען שלא היה כאן שום דבר "הלכתי תיאורטי", ולכן דבר שהוא לא גזעני ומסוכן, כפי שאין שום דבר הלכתי תיאורטי בספר 'תורת המלך' או במכתבי רבנים חרד"ליים למיניהם.

אבל נראה לי שמה שנחשף בפרשה הזאת הוא פחות גזענותו של פירון – אני לא מכיר אותו, אבל ממה שהבנתי ממי שכן לא זה האיש – ויותר המלכודות שטומן לרבנים בזמננו השילוב הנבזי של ההלכה האורתודוקסית וטכנולוגיית המידע. פסיקה קיצונית ומנותקת מהמציאות שפסקת לפני עשור באינטרנט תרדוף אותך שנים לאחר מכן, כשתהיה במקום אחר, עם שדה אחריות שונה לחלוטין. סרטון בו הוקלטת באטימותך כלפי להט"בים ירדוף אותך עד אחרי מותך. שרתי הרשת לא שוכחים, גולשיה לא סולחים.

נקודת המפגש בין ההלכה, המסורת, העבר – לבין ההייטק העכשווי שמוזן בידי הלכי רוח פלורליסטים ובתורו מזין הלכי רוח פלורליסטים היא קוטלת מוניטין לא קטנה. יש בזה משהו מעודד: ידע כל רב שכל גסות רוח או דעה חשוכה שהוא מפיץ היום תרדוף אותו בעתיד אם אי פעם ירצה לפנות לציבור הרחב, כלומר לצאת מד' אמות של מגזר. מצד שני, צריכה לדעתי להיות גם מידה של סלחנות (מידה, לא צ'ק פתוח) מצד הציבור להבלים שאמרו אנשים שונים בעבר, לא פחות מאמורה להיות לנו סלחנות לתמונות מביכות שאפשר למצוא בטיימליין של כולנו.

שם דומיין: יהוה

מישהו קנה את שם הדומיין co.il.יהוה. הוועדה לבחינת שמות מתחם פוגעניים, שלא תאשר שמות כמו shit.co.il (להבדיל, כמובן), אישרה את השם אחרי מאבק צמוד בין חבריה (המתנדבים לשרת את הציבור בה): יוכי ברנדס חשבה שהשימוש בשם הפרטי של האל אינו ראוי, ובעוד שמות אחרים של האל יכולים לשמש שמות דומיין, השם המפורש צריך לדעתה "להישאר שם שכותבים בספר התורה ומדפיסים בפסוקי התנ"ך, ולא בשום מקום אחר".

בעמדתה החזיק גם הנק הסובר, שסבר ששם שכזה "עלול לפגוע בתקנת הציבור או ברגשותיו", כלל שהבא בעבר לפסילת חברה ששמה היה אמור להיות "סרטי הכותל בע"מ". מולם התייצבו השופט לשעבר בועז אוקון, שכתב:

השם המפורש מופיע ממילא בכל חיפוש באינטרנט (לרבות בוויקיפדיה). משעה שנקבע, כעניין שבעיקרון, שמטרות השימוש אינן רלבנטיות להחלטה, קשה לראות מדוע עצם השימוש כשם מתחם דווקא מעורר קושי. השם המפורש מופיע ממילא בחיפוש, ועל כן השימוש בו כשם מתחם אינו מגביר את הפגיעה במידה המצדיקה דחיית הבקשה.

וכן פרופ' מיכאל בירנהק, שקבע שמשום שהשם "אינו בא בגדר הקטגוריה של "מילים גסות"", ומכיוון ש"אין בנמצא חוק ישראלי שאוסר את השימוש בשם המפורש", אי אפשר לאסור על השימוש בו.

אגב, הנימוק שהשם המפורש אינו בקטגוריה של "מילים גסות" הוא מעניין, משום שלדעתי מדובר בסופו של דבר בכל זאת בשני פנים של אותה קטגוריה. הקטגוריה היא "מילים שאסור לומר בחברה", ואלו מתחלקות למילים "טובות" ומילים "רעות". כל המילים הללו מציינות ישויות שנמצאות, או אמורות להימצא, מחוץ לתרבות, מחוץ למעגל של הגלוי ולכן בתחום ה"אחר".

כאן ב-pdf ההחלטה של הועדה, כאן כתב עידו קינן על עמדתה של ברנדס לפני כחודש, וכאן כתב אלעד זלומונס על כל הסיפור לפני שבוע, וכאן אפי אהרונוב לפני כמה ימים על ההיבט המשפטי.

אנוכי בפסטיבל הקהל באפעל

בי"ח בתשרי, 16 לאוקטובר, יתקיים פסטיבל הקהל ה-15 באפעל, המאורגן על ידי רשת בתי המדרש והמלא בהרצאות מעניינות. אותי יהיה אפשר לשמוע מדבר בין 21:00 ל-22:15 יחד עם חיותה דויטש ושלומית נאור-נעים, ותחת הנחייתה של חגית ברטוב, במושב הבא:

נדבר על האופן שבו האינטרנט פותח אפשרויות חדשות ללימוד תכני יהדות, וגם על האופנים שבהם הוא משפיע על התכנים אותם הוא מאפשר ללמוד. אני כמובן אתייחס לבלוג, לולאת האל. ב-12 לחודש, ערב החג, כנראה אתראיין על כל זה ברשת ב' ב-10:00 בבוקר, בתוכנית של יואב גינאי.

את התוכניה כולה ניתן למצוא כאן.

בלוג לרב יצחק גינזבורג

הרב יצחק גינזבורג הבין where it's at ופתח בלוג. בכך הוא מצטרף לרבים וטובים, ואפילו לכמה רבנים, כמו למשל ה"רב צעיר" הזה, או כמו למשל הרב מיכאל לייטמן, שגם לו יש בלוג. ומה בבלוג של גינזבורג? דברי הגות קצרים, כלומר הגיגים, שעוסקים כמובן בקבלה וחסידות. בכך הוא דומה מאוד ללייטמן, שבבלוגו מוצגים קטעים משיעוריו. בבלוג של הרב גינזבורג נטען שהוא כותב את כל הרשימות בעצמו, ונראה שהוא גם כותב אותן במיוחד לבלוג (שלא כמו לייטמן), אבל ממה שראיתי לא מדובר במאמרים מסודרים ובטח שלא בהצצה למחשבותיו האישיות של הרב, וזאת בניגוד לבלוג של "רב צעיר", שכן מביא דעות ומתייחס למציאות.

שתי דוגמאות מהבלוג החדש: הרב גינזבורג כותב על "תיקון מדינת ישראל בעשרה שלבים" (שבתחילתם על כולם לגלות אמון מלא בתורה, ובסופם כולנו חיים במדינת הלכה – אבל איך בכלל מגיעים לשלב הראשון???), או על "ארבעת המרכיבים של הדת העולמית" (שהיא, כמובן, "היהדות, עם 613 מצוות ליהודים ו-7 מצוות ללא-יהודים"). שנאמר, נו.

ב"אודות" כתוב ש

He is acknowledged by both the religious and academic communities as an integrator of the mystical tradition as has not been seen in Judaism for many generations.

יפה שלוקחים ברצינות גם את דעת האקדמאים.

אז מה אפשר לומר על תופעת הרבנים המבלגגים? שזה היה יכול להיות טוב, אם היה מדובר ממש בבלוג, ולא אתר תדמיתי שמכיל רשימות קצרות וסתמיות. כמו שזה, זה מזכיר יותר את "הבלוג" שפתח בנימין נתניהו. ניסיון כושל וחסר הבנה בנוגע לחוקי הז'אנר, שבהתאם לכך נקרא כמעט אך ורק על ידי הסורקים של גוגל. אבל אולי זו רק ההתחלה, וכל ההתחלות מגומגמות. אם הוא רוצה, יכול הרב גינזבורג לקבל עצות מתלמידו המוכשר ניר מנוסי, שהבלוג שלו בהחלט לא סתמי.