אורתודוקסיה

אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – ספר מומלץ

הרשו לי להמליץ לכם על ספר. הוא יצא לפני שנתיים, אבל קראתי אותו רק עכשיו, וגיליתי שהוא פשוט מעולה. הספר אורתודוקסיה ומשטר המודרניות מאת ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון, מביא הסבר מרתק להתגבשותה של האורתודוקסיה היהודית, ובעיקר להיווצרות השקפת העולם החרדית.

סורוצקין יוצא מנקודת הנחה שהמובן מאליו המחקרי כיום, דהיינו ראיית החרדיות כתגובה למודרנה, הוא חד צדדי ושטחי. הוא מראה כיצד הלכי רוח מתבדלים, סגפניים, דקדקניים בהלכה וכאלה המרחיבים את תחום הקדושה על כלל מימדי הקיום התפתחו יחד עם עלייתו של הסובייקט המודרני, כחלק (אמנם, שונה) מאותה תנועה אירופאית גדולה (ולא כתגובה "מסורתית" אליה). במילים אחרות, האורתודוקסיה אינה "תגובה" ל"חילון" אלא התפתחות יהודית אורגנית של אינטרוספקציה, וולנטריזם ומשטור שהגיעה יחד עם הסובייקטיביות המודרנית.

עם זאת, סורוצקין מוצא תלות בין ההגדרה העצמית של החרדים והגנאי שמצאו ביהדות נוצרים ואנטישמים שונים אירופאים החל מהרנסנס. גנאי זה נעוץ בתלמוד, שנחשב על ידי הוגים נוצרים (ומאוחר יותר גם על ידי המשכילים היהודיים והציונים) לעיוות של התורה (הברית הישנה עבור הנוצרים). האורתודוקסיה, ובעיקר החרדיות, לקחה "גנאי" זה, והפכה אותו בתגובה למרכז חייה הדתיים.

בניגוד למחקר המקובל, הלוקח את החת"ם סופר וקביעתו כי "חדש אסור מן התורה" כנקודת היציאה להתהוות האורתודוקסיה היהודית, סורוצקין הולך אחורה, אל המהר"ל מפראג, ואז אל ר' יעקב עמדן, כדי לאתר את מקורות הגישה המתבדלת והשוללת את השכל הטבעי והרציונליות של החברה החרדית. בדיון מרתק הוא מראה כיצד כבר אצל המהר"ל נקבעו עקרונות שילוו את האורתודוקסיה עד ימינו.

בין לבין הוא נוגע גם במפעלו של ר' יוסף קארו לאיחוד ההלכה, בתהליך הציבילטורי, בר' יהודה אריה מודינה ובחסידות סאטמר. מדובר בניתוח מבריק, רחב, רב ידע ומרתק של היווצרותו של העולם המחשבתי האורתודוקסי. כאמור, מומלץ מאוד.

sddd

התנועה הרפורמית לא בוחלת במהלך מקוון

כך לפחות על פי אורי פולק מאתר "כיפה", שלא בוחל בשנאת חינם. הנה הפסקה הראשונה מהכתבה שכתב:

בניסיון נוסף להשתלטות על דעת הקהל הישראלית, התנועה הרפורמית לא בוחלת במהלך מקוון: באחרונה דרשה התנועה מהשר לשירותי הדת, יעקב מרגי, לכלול ברשימת בתי הכנסת באתר האינטרנט של משרד הדתות, גם בתי הכנסת של הקהילות הרפורמיות בארץ כך שמי שיבקש למצוא בית כנסת בסביבת מקום מגוריו יוכל להגיע בטעות לבית כנסת רפורמי.

איזו שפה! ואתר כיפה מפרסם את הלכלוך הזה. האם הוא מדבר על היהודים האמריקאים? על השמאלנים? על האליטות? על התקשורת? על בג"צ? על הפוסט-ציונים? לא, הפעם מדובר ברפורמים. אבל נראה שחצי השנאה באופן כללי יעופו מכיוונם של חלקים שונים מהאורתודוקסיה הימנית לכל מי שחושב בצורה אחרת ממנה. וכל זאת לגבי החלטה של בית המשפט, שכבר פסק שעל משרד הדתות לפרסם לאלתר את רשימת בתי הכנסת הרפורמים.

ושימו לב לשורה האחרונה, שם מי שמחפש בית כנסת יוכל להגיע "בטעות" לבית כנסת רפורמי. וזאת כאשר סקרים אחרונים של המשרד לעניני הסברה ותפוצות שפורסמו בסוכות מראים, למשל, ש-63% מהציבור היהודי יקבלו כיהודים גרים שהתגיירו בגיור לא אורתודוקסי. על רקע נתונים כאלה יכול להיות שמה שעומד בבסיס השנאה הזאת הוא פחד.

מאמר חשוב של אלחנן שילה על סוגי היהדויות בימינו

למאמר שאביא אליו כמה קישורים רציתי  להקדיש רשימה שלמה, אבל משום מה לא הגעתי לזה. במאמר, שהתפרסם לפני כמה חודשים (במוסף "שבת" של מקור ראשון, כ"ג אייר תש"ע, 7/5/2010), שוטח ד"ר אלחנן שילה, אחת מהנועזים והישרים שבין ההוגים של הציבור הלאומי-דתי, תוכנית שעל פיה ההלכה תהפוך מנחלתו הבלעדית של מיעוט קטן בעם (בישראל) למסגרת שכוללת בתוכה חלקים נרחבים ממנו, זאת לא על ידי חזרתם, הלא-ממש-נראית-לעין בעתיד הקרוב, של ההמונים בתשובה, אלא על ידי הרחבת הלגיטימציה של החריגות ממנה.

שילה מבקש שנכיר בשלושה סוגי יהודים, שקיימים לדעתו בפועל (והוא מביא להם דוגמאות) ונדרשים ללגיטימציה בכוח כדי שיהיו מוכללים – לכתחילה ולא בדיעבד – ביהדות הלגיטימית (על פי ראיית האורתודוקסיה). הוא מדבר על יהודים הלכתיים, יהודים מעשיים ויהודים קיומיים. יהודים הלכתיים נאמנים להגדרתה העצמית של האורתודוקסיה. לעומתם,

"יהדות מעשית" היא כזו המחלקת בין שמירת מצוות ובין ההלכה. חלוקה זו, שכלל אינה קיימת בעולמו של היהודי ההלכתי המוכר, היא עניין סובייקטיבי ולא ניתן לשים גבול ברור הקובע מתי מסתיימת המצווה ומתי מתחילה ההלכה. ישנם יהודים רבים שרוצים לשמור מצוות, להמשיך את המסורת, אבל אינם מעוניינים בהלכה על כל הסעיפים הפרטניים והמעיקים מבחינתם. לדוגמה, הם רוצים לשמור שבת אבל לא את פרטי ההלכות שבה, כגון החובה של שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח סימן רפ"ה), איסור מריחת משחה או איסור תסרוקת (סוגיות המעסיקות את היהודי ההלכתי). הם פשוט מרגישים סלידה ודחייה מעיסוקים דקדקניים אלה. גישה זו קיימת גם אצל דתיים רבים שנמצאים במתח בין אורח החיים של שמירת מצוות, שבה הם מעוניינים, ובין ההלכה הפרטנית שכלפיה הם מרגישים מחויבות למרות שאינם רוצים בה.

בצידם של יהדויות אלה, מציב שילה גם את היהדות הקיומית:

הדגם השני שבין יהדות הלכתית ליהדות חילונית הוא האופציה של "יהדות קיומית". לשם זה יש משמעות כפולה. מצד אחד הוא מבטא את האופי המעשי של דגם זה, הדוגל בקיום, בעשייה, ואיננו מסתפק ב"ארון הספרים היהודי" של בתי המדרש החילוניים; ומצד שני הוא בא לומר שהמעשה איננו מוכתב על פי קריטריונים הלכתיים, אלא על פי קריטריונים קיומיים – הזדהות ורלוונטיות.

הציטוטים האלה כמובן לא מכסים את דקויות הכתיבה של שילה, שגם מנסה להציג הסברים למה יהדות "הלכתית" בלבד לא עובדת (למשל, כמו אותה פנייה לאותנטיות, או כמו המהפכה המינית שעבר המערב, ששתיהן קשורות לאותה פנייה פנימה שאני מדבר בה מדי פעם) ומציע בעצם חזון כולל לחברה הישראלית מההיבט היהודי-דתי. הנה המאמר כולו.

המאמר זכה לתגובות רבות. הנה תגובתו של הרב ביגמן, שמוצא כמה בעיות מבחינתו בהצעתו של שילה, תגובתו של שילה לביגמן ("הבקשה של הרב ביגמן לאדם הפשוט לשבת ולחכות ל"דור רבנים חדש", יותר משהיא משנה מציאות היא משתקת אותה"), ועוד כמה תגובות, חלקן אוהדות מאוד, שהתקבלו למאמרו של שילה.

שאלת מיהו (רב) יהודי מתחממת

אחד הדברים בטובים שעשה לנו חוק הגיור הוא שהוא העלה שוב את שאלת מיהו יהודי, והפעם עם דגש על הזוית של מי רשאי לקבוע מיהו יהודי, כלומר מי רשאי לגייר. כל למשל, אוהד שקד, שלצערנו הוא מורה לאזרחות והיסטוריה, מגלה בורות מדהימה כשהוא מנמק למה לדעתו רפורמים כלל אינם יהודים, ודובי קננגיסר מונה את שגיאותיו המביכות אחת לאחת. מנגד, וואינט מכריז, תחת הכותרת "רבנים: איסור השכרה לזרים מזכיר ימים אפלים" שרשימת רבנים מביעה התנגדות נחרצת לפסיקה של רבנים אחרים על כך שאין להשכיר דירות לפליטים ועובדים זרים בלתי חוקיים, וטוען ש"האיסור להשכיר הדירות אינו עולה בקנה אחד עם ערכים יהודיים אנושיים. כעם שידע פליטות, דיכוי וגירוש, אנו מוחים על איסור זה, המעלה בזיכרוננו ימים אפלים". ומי הם הרבנים האלה? "51 רבנים מהזרמים הקונסרבטיבים, הרפורמים, וגם מספר אורתודוקסים, חתמו על גילוי דעת המתנגד לעצומת הרבנים". יש? הגענו לכך שלפחות בוואינט רפורמים וקונסרבטיבים נחשבים באופן בלתי בעייתי לרבנים. ממש אמריקה. ושימו לב לתמונה המלווה את הכתבה:

הרב נאוה חפץ. " אם הם כבר פה, הם כבר פה"