אורתודוקסיה

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

capture
התרגלנו מזמן להגזמות פרועות בניסוחי כותרות, אבל הכותרת של הכתבה הזאת די לעניין. יפעת ארליך מביאה כאן סיפור גדול, על מיזם חדש המשותף לעו"ד בתיה כהנא דרור ולרב אברהם דב לוין. המטרה: לאפשר למי שרוצים בכך חתונה הלכתית – וגירושין הלכתיים(!) – מחוץ לרבנות.
 
כהנא-דרור, מהפעילות הנחושות והאמיצות ביותר בתחום הפמיניזם הדתי והמאבק בסרבנות גט ועגינות, והרב לוין, אב בית הדין הרבני החרדי הפרטי 'ירושלים', מאפשרים לכל שני יהודים שרוצים בכך להתחתן כדת משה וישראל ולא להירשם ברבנות. הסידור כולל הסכם קדם נישואין + הסכם לתנאי קידושין להגנה על הצדדים (בעיקר הכלה כמובן), והחופה עצמה מאפשרת גם ברכות מצד נשים ונתינת טבעת מצד הכלה לחתן. כלומר מדובר בחופה פמיניסטית למדי, שהרבנות הראשית לא תאפשר, אבל שעדיין נחשבת כדמו"י (כמובן, תלוי את מי שואלים).
 
למעשה, הרב לוין טוען בכלל שהרבנות היא "מקום שלא כשר להתחתן בו. הם כפופים שם לכל מני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים". ואולי הרב לוין גם יודע על מה שהוא מדבר. בעבר הוא היה ראש מחלקת הנישואים ברבנות הראשית ירושלים.
 
החתונות האלה הן בישראל בניגוד לחוק, ועונשן עד שנתיים מאסר לזוג ולעורך החופה. כמובן שהחוק המטורלל הזה לעולם לא יאכף, אבל הכנסתו לספר החוקים לפני כשנתיים מדגימה עד כמה הרבנות הראשית חוששת בדיוק מהמצב הנ"ל. למעשה, היא בפאניקה מוחלטת. ברור לה שרבים מחכים לאלטרנטיבה שתאפשר נישואים הלכתיים מחד, פמיניסטים מאידך, ומעל לכל בלי מגע ידה של הרבנות.
 
עכשיו, חתונות כאלה גם אני וחברי וחברותי עורכים ועורכות במסגרת ארגון הויה – טקס ישראלי, אבל אין לי כל חשש מתחרות. להפך, ברור לי שיש הרבה יותר זוגות שמעוניינים בכך מאשר כל העוסקים במלאכת הקודש הזו יכולים לספק, וגם ברור שחלק מהזוגות ירגישו יותר בנוח עם רב אורתודוקסי תחת החופה, ויש כמובן לאפשר להם זאת.
 
לכן מה שמהפכני כאן הוא שלראשונה יש כאן בית דין אורתודוקסי שיוצא במוצהר ומציב אלטרנטיבה למונופול הארכאי של הרבנות הראשית לישראל. אחרי שמיזם גיור כהלכה כבר מציע גיור מחוץ לרבנות, ברור שהרבנות הולכת ומאבדת את יכולתה לכפות על הציבור את דרכה (ואת הלגיטימציה הציבורית לעשות כן כבר איבדה מזמן). בשעה טובה וישר כוח.

נשים, יהדות, מדינת ישראל

שני אירועים יהודיים-פמיניסטים התרחשו אתמול. האחד משמח מאוד, השני מכעיס.
 
הראשון הוא טקס ההסמכה של רבנים ורבות אורתודוקסיים/יות, שבו השתתפו שתי נשים שאני מכיר ומעריך, הרבה שושנה כהן. את שושנה אני מכיר מאז לימודי ההוראה שלנו במכון הרטמן. היא מוכשרת ומבריקה, ומאחוריה שנים רבות של לימוד תלמוד והלכה. אני כל כך גאה להכיר אותה. אתמול בערב היא עמדה יחד עם עוד נשים וגברים וקיבלה הסמכה לרבנות, בטקס גדול ומרשים ו…נורמלי. כבר היו טקסי הסמכת נשים (הרב דניאל שפרבר, מדרשת לינדנבאום, בית מורשה), והנה אנחנו נכנסים למציאות הפשוטה, אבל המרגשת מאוד, של רבות אורתודוקסיות. (בתמונה שושנה כהן על הבמה)
 
באירוע השני עצרה משטרת ישראל את לזלי סאקס, מנשות הכותל, בעוון קריאה בספר תורה בעזרת הנשים בכותל. אין עוד מדינה בעולם, בטח שלא דמוקרטיה, שעוצרת נשים יהודיות על קריאה בתורה. אבל אנחנו הרי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
 
הנה לכם הפער ההולך וגובר בין הממסד הדתי בישראל – מאובן, מנוון, כוחני, בלתי-רלוונטי – לבין העם היהודי – תוסס, יצירתי, משתנה, משתפר. מכיוון שהממסד הדתי מפחד משינוי, הוא מנסה לעצור אותו בכוח. לחוקק חוק שהמתחתנים מחוץ לרבנות יושלכו לכלא. לשלוח את המשטרה לעצור נשים שקוראות בתורה. זה בעיקר פתטי, ומעיד יותר מכל על יאוש.
 
בעתיד התמונה של סאקס נעצרת תיראה לנו כמו איוולת שאי אפשר להאמין שהתרחשה, והתמונה של שושנה כהן מוסמכת לרבנות הדבר הכי טבעי ומובן מאליו בעולם. אני מקווה ומאמין שהיום הזה יגיע במהרה.
shosh3

על חילונים רפורמים וחילונים אורתודוקסים

הנה טבלה מעניינת מסקר Pew הגדול שהתפרסם היום. על פי הטבלה הזאת יש 5% רפורמים וקונסרבטיבים בישראל. בהמשך לשני סקרים שונים שזיהו 7%, יש כאן אישור שיש כמה מאות אלפי יהודים ישראלים שמשייכים עצמם לזרמים האלה.
 
מאיפה הם מגיעים? 1% קונסרבטיבים הם בכלל "דתיים". שני אחוזים "מסורתיים" ושני אחוזים "חילונים". 2% "מסורתיים" הם גם רפורמים, וכן 5% "חילונים".
 
ושימו לב ש23% מה"חילונים" ו-65% מה"מסורתיים" מזהים עצמם כאורתודוקסים. אלה אותם חילונים-אורתודוקסים שנורא מעצבן אותם לראות אישה מניחה תפילין, למרות שהם בעצמם לא ראו תפילין מימיהם. מכיוון שיש זיהוי בין היהדות האורתודוקסית לתפיסות פוליטיות מסויימות נראה לי שאפשר להמר שמדובר בחילונים מהצד הימני של המפה הפוליטית.
Capture

בקטנה על ניתוקה של ההלכה מהחיים

באתר 'כיפה' יוצא הרב אריאל בראלי נגד פסיקה שפרסמו רבני בית הלל בעניין הפנייה לבתי המשפט הישראלים. הוא טוען שהאישור של קבוצת הרבנים הזו לכך מהווה שגיאה הלכתית, ושאין לפנות לבתי המשפט הישראלים. בראלי כותב:
הנה פורסם פסק חדש מטעם רבני בית הלל (תשרי תשע"ו) אשר גורס […]: "בדיני ממונות ראוי לפנות לכתחילה לבית דין הפועל לפי משפטי התורה" – מלשון זו משמע שאין זה עיקר הדין ורק לכתחילה כך ראוי לנהוג.
כלומר הבעיה כאן היא המילה "ראוי", שאמורה להיות "חובה" על פי הרב בראלי.
שימו לב עד לאן הניתוק ההלכתי-אורתודוקסי מגיע: אפילו הרבנים הליברלים והפרוגרסיבים (באמת) של 'בית הלל' אינם מסוגלים להתיר בפשטות פנייה שגרתית לבתי המשפט הישראלים. אפילו פנייה סטנדרטית למערכת המשפט של המדינה היהודית הריבונית, אותה מדינה שנחשבת עבור רבים מהם ל"ראשית צמיחת גאולתנו", יכול להתקיים רק אחרי ש"ראוי" לפנות לבית דין תורני. לא רק זה, אלא אישור לפנייה בדיעבד מביא את הרב בראלי לכתוב תגובה שלמה המגנה אותם.
אני בטוח שרוב הקוראים של הסטטוס הזה בכלל לא היו מודעים לכך שההלכה בעצם אוסרת על פניה לבתי המשפט הישראלים, ואם רבנים מתירים זאת הם עושים זאת אחרי סייגים ובעזרת תרגילים הלכתיים שונים. מנגד, הציבור שומר המצוות, בעיקר הציוני-דתי אבל גם החרדי, כמובן משתמש בבתי המשפט כעניין שבשגרה, ובכך מכניס את המערכת למבוכה.
ההלכה כאן מנותקת לחלוטין מחיי רוב אזרחי המדינה, כולל שומרי המצוות שבהם. העובדה שאחרי 67 שנות עצמאות העניין הזה עדיין לא נפתר מלמדת על חוסר רצונם של חלק מהרבנים לטפל בעניין, ועל כוחם הדל של אלה שכן רוצים לשנותו. ובעיקר היא מלמדת באופן מצער מאוד על ניתוקה של ההלכה מהחיים.

אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – ספר מומלץ

הרשו לי להמליץ לכם על ספר. הוא יצא לפני שנתיים, אבל קראתי אותו רק עכשיו, וגיליתי שהוא פשוט מעולה. הספר אורתודוקסיה ומשטר המודרניות מאת ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון, מביא הסבר מרתק להתגבשותה של האורתודוקסיה היהודית, ובעיקר להיווצרות השקפת העולם החרדית.

סורוצקין יוצא מנקודת הנחה שהמובן מאליו המחקרי כיום, דהיינו ראיית החרדיות כתגובה למודרנה, הוא חד צדדי ושטחי. הוא מראה כיצד הלכי רוח מתבדלים, סגפניים, דקדקניים בהלכה וכאלה המרחיבים את תחום הקדושה על כלל מימדי הקיום התפתחו יחד עם עלייתו של הסובייקט המודרני, כחלק (אמנם, שונה) מאותה תנועה אירופאית גדולה (ולא כתגובה "מסורתית" אליה). במילים אחרות, האורתודוקסיה אינה "תגובה" ל"חילון" אלא התפתחות יהודית אורגנית של אינטרוספקציה, וולנטריזם ומשטור שהגיעה יחד עם הסובייקטיביות המודרנית.

עם זאת, סורוצקין מוצא תלות בין ההגדרה העצמית של החרדים והגנאי שמצאו ביהדות נוצרים ואנטישמים שונים אירופאים החל מהרנסנס. גנאי זה נעוץ בתלמוד, שנחשב על ידי הוגים נוצרים (ומאוחר יותר גם על ידי המשכילים היהודיים והציונים) לעיוות של התורה (הברית הישנה עבור הנוצרים). האורתודוקסיה, ובעיקר החרדיות, לקחה "גנאי" זה, והפכה אותו בתגובה למרכז חייה הדתיים.

בניגוד למחקר המקובל, הלוקח את החת"ם סופר וקביעתו כי "חדש אסור מן התורה" כנקודת היציאה להתהוות האורתודוקסיה היהודית, סורוצקין הולך אחורה, אל המהר"ל מפראג, ואז אל ר' יעקב עמדן, כדי לאתר את מקורות הגישה המתבדלת והשוללת את השכל הטבעי והרציונליות של החברה החרדית. בדיון מרתק הוא מראה כיצד כבר אצל המהר"ל נקבעו עקרונות שילוו את האורתודוקסיה עד ימינו.

בין לבין הוא נוגע גם במפעלו של ר' יוסף קארו לאיחוד ההלכה, בתהליך הציבילטורי, בר' יהודה אריה מודינה ובחסידות סאטמר. מדובר בניתוח מבריק, רחב, רב ידע ומרתק של היווצרותו של העולם המחשבתי האורתודוקסי. כאמור, מומלץ מאוד.

sddd

התנועה הרפורמית לא בוחלת במהלך מקוון

כך לפחות על פי אורי פולק מאתר "כיפה", שלא בוחל בשנאת חינם. הנה הפסקה הראשונה מהכתבה שכתב:

בניסיון נוסף להשתלטות על דעת הקהל הישראלית, התנועה הרפורמית לא בוחלת במהלך מקוון: באחרונה דרשה התנועה מהשר לשירותי הדת, יעקב מרגי, לכלול ברשימת בתי הכנסת באתר האינטרנט של משרד הדתות, גם בתי הכנסת של הקהילות הרפורמיות בארץ כך שמי שיבקש למצוא בית כנסת בסביבת מקום מגוריו יוכל להגיע בטעות לבית כנסת רפורמי.

איזו שפה! ואתר כיפה מפרסם את הלכלוך הזה. האם הוא מדבר על היהודים האמריקאים? על השמאלנים? על האליטות? על התקשורת? על בג"צ? על הפוסט-ציונים? לא, הפעם מדובר ברפורמים. אבל נראה שחצי השנאה באופן כללי יעופו מכיוונם של חלקים שונים מהאורתודוקסיה הימנית לכל מי שחושב בצורה אחרת ממנה. וכל זאת לגבי החלטה של בית המשפט, שכבר פסק שעל משרד הדתות לפרסם לאלתר את רשימת בתי הכנסת הרפורמים.

ושימו לב לשורה האחרונה, שם מי שמחפש בית כנסת יוכל להגיע "בטעות" לבית כנסת רפורמי. וזאת כאשר סקרים אחרונים של המשרד לעניני הסברה ותפוצות שפורסמו בסוכות מראים, למשל, ש-63% מהציבור היהודי יקבלו כיהודים גרים שהתגיירו בגיור לא אורתודוקסי. על רקע נתונים כאלה יכול להיות שמה שעומד בבסיס השנאה הזאת הוא פחד.

מאמר חשוב של אלחנן שילה על סוגי היהדויות בימינו

למאמר שאביא אליו כמה קישורים רציתי  להקדיש רשימה שלמה, אבל משום מה לא הגעתי לזה. במאמר, שהתפרסם לפני כמה חודשים (במוסף "שבת" של מקור ראשון, כ"ג אייר תש"ע, 7/5/2010), שוטח ד"ר אלחנן שילה, אחת מהנועזים והישרים שבין ההוגים של הציבור הלאומי-דתי, תוכנית שעל פיה ההלכה תהפוך מנחלתו הבלעדית של מיעוט קטן בעם (בישראל) למסגרת שכוללת בתוכה חלקים נרחבים ממנו, זאת לא על ידי חזרתם, הלא-ממש-נראית-לעין בעתיד הקרוב, של ההמונים בתשובה, אלא על ידי הרחבת הלגיטימציה של החריגות ממנה.

שילה מבקש שנכיר בשלושה סוגי יהודים, שקיימים לדעתו בפועל (והוא מביא להם דוגמאות) ונדרשים ללגיטימציה בכוח כדי שיהיו מוכללים – לכתחילה ולא בדיעבד – ביהדות הלגיטימית (על פי ראיית האורתודוקסיה). הוא מדבר על יהודים הלכתיים, יהודים מעשיים ויהודים קיומיים. יהודים הלכתיים נאמנים להגדרתה העצמית של האורתודוקסיה. לעומתם,

"יהדות מעשית" היא כזו המחלקת בין שמירת מצוות ובין ההלכה. חלוקה זו, שכלל אינה קיימת בעולמו של היהודי ההלכתי המוכר, היא עניין סובייקטיבי ולא ניתן לשים גבול ברור הקובע מתי מסתיימת המצווה ומתי מתחילה ההלכה. ישנם יהודים רבים שרוצים לשמור מצוות, להמשיך את המסורת, אבל אינם מעוניינים בהלכה על כל הסעיפים הפרטניים והמעיקים מבחינתם. לדוגמה, הם רוצים לשמור שבת אבל לא את פרטי ההלכות שבה, כגון החובה של שניים מקרא ואחד תרגום (שו"ע או"ח סימן רפ"ה), איסור מריחת משחה או איסור תסרוקת (סוגיות המעסיקות את היהודי ההלכתי). הם פשוט מרגישים סלידה ודחייה מעיסוקים דקדקניים אלה. גישה זו קיימת גם אצל דתיים רבים שנמצאים במתח בין אורח החיים של שמירת מצוות, שבה הם מעוניינים, ובין ההלכה הפרטנית שכלפיה הם מרגישים מחויבות למרות שאינם רוצים בה.

בצידם של יהדויות אלה, מציב שילה גם את היהדות הקיומית:

הדגם השני שבין יהדות הלכתית ליהדות חילונית הוא האופציה של "יהדות קיומית". לשם זה יש משמעות כפולה. מצד אחד הוא מבטא את האופי המעשי של דגם זה, הדוגל בקיום, בעשייה, ואיננו מסתפק ב"ארון הספרים היהודי" של בתי המדרש החילוניים; ומצד שני הוא בא לומר שהמעשה איננו מוכתב על פי קריטריונים הלכתיים, אלא על פי קריטריונים קיומיים – הזדהות ורלוונטיות.

הציטוטים האלה כמובן לא מכסים את דקויות הכתיבה של שילה, שגם מנסה להציג הסברים למה יהדות "הלכתית" בלבד לא עובדת (למשל, כמו אותה פנייה לאותנטיות, או כמו המהפכה המינית שעבר המערב, ששתיהן קשורות לאותה פנייה פנימה שאני מדבר בה מדי פעם) ומציע בעצם חזון כולל לחברה הישראלית מההיבט היהודי-דתי. הנה המאמר כולו.

המאמר זכה לתגובות רבות. הנה תגובתו של הרב ביגמן, שמוצא כמה בעיות מבחינתו בהצעתו של שילה, תגובתו של שילה לביגמן ("הבקשה של הרב ביגמן לאדם הפשוט לשבת ולחכות ל"דור רבנים חדש", יותר משהיא משנה מציאות היא משתקת אותה"), ועוד כמה תגובות, חלקן אוהדות מאוד, שהתקבלו למאמרו של שילה.

שאלת מיהו (רב) יהודי מתחממת

אחד הדברים בטובים שעשה לנו חוק הגיור הוא שהוא העלה שוב את שאלת מיהו יהודי, והפעם עם דגש על הזוית של מי רשאי לקבוע מיהו יהודי, כלומר מי רשאי לגייר. כל למשל, אוהד שקד, שלצערנו הוא מורה לאזרחות והיסטוריה, מגלה בורות מדהימה כשהוא מנמק למה לדעתו רפורמים כלל אינם יהודים, ודובי קננגיסר מונה את שגיאותיו המביכות אחת לאחת. מנגד, וואינט מכריז, תחת הכותרת "רבנים: איסור השכרה לזרים מזכיר ימים אפלים" שרשימת רבנים מביעה התנגדות נחרצת לפסיקה של רבנים אחרים על כך שאין להשכיר דירות לפליטים ועובדים זרים בלתי חוקיים, וטוען ש"האיסור להשכיר הדירות אינו עולה בקנה אחד עם ערכים יהודיים אנושיים. כעם שידע פליטות, דיכוי וגירוש, אנו מוחים על איסור זה, המעלה בזיכרוננו ימים אפלים". ומי הם הרבנים האלה? "51 רבנים מהזרמים הקונסרבטיבים, הרפורמים, וגם מספר אורתודוקסים, חתמו על גילוי דעת המתנגד לעצומת הרבנים". יש? הגענו לכך שלפחות בוואינט רפורמים וקונסרבטיבים נחשבים באופן בלתי בעייתי לרבנים. ממש אמריקה. ושימו לב לתמונה המלווה את הכתבה:

הרב נאוה חפץ. " אם הם כבר פה, הם כבר פה"