אורתודוקסיה

תיאולוגיה, אורתודוקסיה והומופוביה: עיון במצע 'זהות'

לפני כשבועיים כתבתי בפייסבוק על משה פייגלין והבאתי כמה טקסטים שהוא עצמו חיבר, כולל כמה ציטוטים שאמר לי אישית, שמראים שמדובר באדם קיצוני שלא באמת מאמין בחוסר התערבות ממשלתית בחיי הפרט. בתגובה קיבלתי תגובות רבות שמבקשות ממני לקרוא את המצע הנוכחי של 'זהות', שכן לכאורה הוא, ולא דברים שאמר רק לפני שש שנים, מגלים את עמדותיו.
 
תראו, יש לי כנראה יותר שעות קריאה ושיחה עם פייגלין מ-99% ממצביעי זהות, אבל נניח לצורך העניין שאני לא מבין כלום ו/או שהאיש שינה את עורו וחזר בו מכל הדברים המטורללים שאמר בעבר והוא אדם חדש לגמרי. בסדר. אז קראתי את המצע. הנה כמה להיטים:
 
1. אמונה בבחירה האלוהית ובכוחו המאגי של הר הבית:
על פי מצע 'זהות', ציטוט, "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל לבדו מתוקף הבחירה האלוהית". לדעת פייגלין ו'זהות', שימו לב, "קיים קשר ישיר בין איבוד אחיזת ישראל בהר (מאז שנמסר בפועל לוואקף) לבין איבוד הלגיטימציה הבינלאומית של מדינת ישראל לאורך השנים". הר הבית, מסתבר, הוא מעין טוטם שעבודתו מסדירה את פעולת הקוסמוס.
 
בהתאם לכך "זהות' תחתור להעברת קריית הממשלה, משכן הכנסת ובית משפט העליון ממערב העיר אל העיר העתיקה בשטחים הסמוכים להר הבית." כמו כן "מטרופולין ירושלים תכלול את בית לחם". כי למה לא.
 
בקיצור, התפיסה המדינית של 'זהות' מעוצבת על פי עמדות תיאולוגיות ובהתאם לאלה פועלים. שיהיה בהצלחה.
 
2. שמירת המונופול האורתודוקסי:
על פי המצע, ציטוט: "'זהות' מאמינה שעל המוסדות הממלכתיים של המדינה להיות מחויבים להלכה ולמסורת ישראל כביטוי לזהותה היהודית של המדינה." — כלומר הזהות היהודית של המדינה היא אורתודוקסית. לא משנה שרוב היהודים בעולם אינם אורתודוקסים, לפייגלין ברור ש"זהות יהדות" היא רק אורתודוקסית. ולכן האורתודוקסיה מקבלת מונופול על כל המוסדות הממלכתיים.
 
זה גם בא לידי ביטוי בפועל: "'זהות' מתכוונת למסור את הר הבית לניהולה של הרבנות הראשית". — הממסד האורתודוקסי והרבנות הראשית הם מהמוסדות הממלכתיים השנואים ביותר על אזרחי ישראל. פייגלין מתכוון להעביר להם עוד סמכויות ולבצר את המונופול שלהם. ליברטריאניזם זה לא.
 
3. "אני הומופוב גאה":
פייגלין כזכור הצהיר בעבר שהוא "הומופוב גאה". כעת מספרים לנו שהוא שינה את עמדותיו. במצע זהות אכן כתוב כי "'זהות' מתנגדת להתערבות המדינה באופי המשפחה". זה יופי, אבל מצד שני באותו מצע כתוב כי אחד מיעדי המפלגה הוא "מדינה המשמרת את ערכי המשפחה". אופס. איך זה הולך יחד? זה לא. פייגלין מספר לכם מעשיות על חירות, בפועל הוא יתנגד למצעד גאווה בירושלים (כפי שאמר לי אישית לפני 6 שנים).
 
אבל רגע, מהופנטיי 'זהות' מסבירים לנו כי "'זהות' תבטל את רישום הנישואין הממלכתי המתקיים כיום", כפי שכתוב במצע. אז תנו לי להסביר לכם משהו: אין שום משמעות לביטול הרישום כל עוד כל המדינות האחרות בעולם רושמות נישואין. מה יקרה לזוג ישראלי שרוצה להוציא ויזה לארה"ב? לעבור לאוסטרליה? האם עבור הרשויות שם הם נחשבים נשואים או לא? הרי צריך למלא טפסים לפני שעוברים.
 
ולא רק זה. מה קורה לגבי זכויות לביקור חולים בטיפול נמרץ? אם אין רישום איך יודעים מי בן/בת הזוג שיכולים לבקר? ומה קורה עם דיני ירושה? איך מחלקים את הרכוש בין בן/בת הזוג לילדים? ומה קורה עם דיני אימוץ? זה לא עוזר שלא רושמים, הרי צריך להכריע אם זוגות (יהודים ולא-יהודים, חד-מיניים, כהן וגרושה) נחשבים לנשואים או לא לצורך כל העניינים האלה.
 
ותנו לי להבטיח לכם משהו: פייגלין לא ירצה להחשיב את הנ"ל כנשואים. למה? כי לפייגלין יש תפיסה מאוד ברורה על צביון המדינה היהודית שהוא מבקש לכונן. זה כמובן בסדר, אבל 'חירות' זה לא וגם לא ליברטריאניזם. זו אורתודוקסיה שמשלבת תפיסות ימניות-קיצוניות עם תיאולוגיה, טוטמיזם, ותוך ויתור מראש על כל יומרה לריאל-פוליטיק. ראש (הטרוסקסואלי-אורתודוקסי) בקיר. רוצים את זה? הצביעו 'זהות'.
Capture

מתוך מצע 'זהות', ראו כאן: https://zehut.org.il/wp-content/uploads/2018/08/Takzir.pdf

ייתכן שהאורתודוקסיה כבר אינה "היהדות". כמה השערות מדוע

הנה פסקה דרמטית למדי מהספר המרתק #יהדותישראלית של שמואל רוזנר וקמיל פוקס (הוצאת דביר, כתבתי עליו כבר בפייס בהקשר לחילונה של החברה בישראל), כאן מהפרק על הישראלים המזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים. על פי המחקר בספר לא פחות מ-13% מהיהודים בישראל, נתון מדהים. הוא מצטרף לכמה וכמה סקרים קודמים שהציבו את הציבור המזדהה כרפורמי או קונסרבטיבי בישראל על שיעורים שונים, בין 5% ל-12%.
 
אלה לא אנשים שחברים בקהילות או אפילו שמגיעים לעיתים קרובות לבתי כנסת של התנועות. מדובר בהזדהות "מרחוק", אבל מדובר במספרים גדולים, וההזדהות מספיק משמעותית עד שהמחברים מסיקים ממנה ש"האורתודוקסיה הפכה למושג שאינו עוד חופף ליהודיות אותנטית ואמיתית". דהיינו, האורתודוקסיה בישראל כבר אינה התגלמות היהדות "האמיתית".
 
זאת מסקנה מרחיקת לכת, ובוודאי שיש בישראל ציבור חילוני ומסורתי משמעותי שעבורו האורתודוקסיה היא עדיין "היהדות" (שלא לדבר על אורתודוקסים כמובן). ואולם הזמנים אכן משתנים, ורבים כבר לא יכולים לקבל את היהדות האורתודוקסית כאיזשהו יצוג אותנטי של זהותם. מעמד האורתודוקסיה בירידה.
 
למה? לא רק בגלל שיש אלטרנטיבה רפורמית וקונסרבטיבית. וגם לא רק משום שהרבנות הראשית היא אחד המוסדות הנחותים ביותר מבחינת מעמדם והלגיטימציה שלהם בקרב הציבור הישראלי. וגם לא רק בגלל רבנים כמו מוטי אלון ויונה מצגר ושמואל אליהו וחיים דרוקמן.
 
כל אלה כמובן משפיעים, ללא ספק. אבל אני רוצה להציע שתי סיבות נוספת לשינוי. סיבות כלליות ובסיסיות יותר. הראשונה והעיקרית נוגעת לכך שהציבור הישראלי, כמו במערב כולו, אינדיבידואליסטי יותר, נוטה לבכר אוטונומיה, ורואה את הדת כעניין פרטי. יותר מאשר אי פעם מבחינתו לגיטימי לגמרי לעצב את דרכך הדתית/רוחנית בעצמו.
 
שנית, ובהקשר לכך, מאז שנות התשעים החברה הישראלית עוברת שינויים ערכיים מקיפים. אלה באים לידי ביטוי בכמה מישורים, אבל ללא ספק באופן מודגש סביב מעמד האישה וזכויות להט"ב. אין צורך לפרט, ברור שאנחנו נמצאים היום במקום אחר לגמרי ממה שהיינו לפני ארבעים שנה.
.
והנה, היהדות האורתודוקסית, לפחות ממסדית, לא שם. כמובן שגם בה חלו שינויים, אולם פורמלית, ולעיתים גם מעשית, היא במרחק רב מהקונצנזוס המערבי וגם הישראלי. מיילא זה, אבל יש מי שדואג לוודא שכולם ידעו. התבטאויות של אנשים כמו הרב לווינשטיין או הרב סדן, של רבנים חרדים, יחד עם נציגי ציבור כמו בצלאל סמוטריץ' ומוטי יוגב מציגים את הפער בצורה החריפה ביותר האפשרית.
 
הנה אפשרות: הפער הזה הוא בלתי נסבל דווקא עבור מי שהזהות היהודית שלו חשובה לו. דווקא הוא או היא בקרע פנימי סביב העניין הזה. הוסיפו לזה את הלגיטמיציה הנוכחית לעצב בעצמנו את היהדות שלנו ונראה לי שאפשר להבין למה דווקא חילונים ומסורתיים שהזהות היהודית שלהם משמעותית עבורם יתרחקו בהדרגה מזיהוי האורתודוקסיה כ"היהדות". הם יעשו זאת על מנת לשמור על משהו שיקר להם, דהיינו, היהדות שלהם.
Capture

עכשיו בחנויות: דיסטופיה יהודית

Captureהספר הזה, מדינה כהלכה, שיצא לפני כמה חודשים (הוצאת מגיד – הגות יהודית), מנסה לתת "תמונה רחבה של המשטר הרצוי על פי התורה", ומצליח לתת תמונה זוועתית למדי. הרב עדו רכניץ, שכתב אותו (וקיבל הסכמות מהרבנים אריאל, רימון וגיסר), הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, ומנסה אכן להתמודד עם, כמו שאומרים, "אתגרי" המדינה המודרנית, אבל, לפחות בסוגיות מפתח, הוא נכשל.
 
אומר מיד: לא קראתי את כל הספר. קראתי את החלקים שעניינו אותי, שהם לדעתי המהותיים, אלה העוסקים באופי המשטר, ואם יש משהו שסותר את מה שכתוב שם בחלקים האחרים, אשמח לתקן את טעותי. אם כי קשה לי להאמין שיש. רכניץ ברור למדי, ישיר מאוד, וקל לראות שהוא חוזר אחת לאחת על הטעויות של האידיאולוגיות הטוטליטריות של המאה העשרים.
 
הנה למשל: "המשטר הרצוי לעם שרמתו המוסרית גבוהה הוא משטר דמוקרטי בעיקרו. לצדו מלוכה שסמכויותיה מוגבלות מאוד". לכאורה, נהדר, משטר דמוקרטי ("בעיקרו"), אלא שגם אם זה המצב (וזה לא, ראו להלן), מדובר בבונוס שמקבל רק עם שרמתו המוסרית גבוהה. מהי רמה מוסרית גבוהה? התורה תקבע. ומי יקבע האם העם מגשים רמה מוסרית גבוהה? אני משער שפוסקי הלכה למיניהם. אבל כל זה מיותר, שהרי התניית דמוקרטיה ברמה מוסרית כלשהי של אזרחים לא שונה מהתנייתה בהפיכתם של ההמונים לפרולטריון משוחרר ובלתי-מנוכר. במילים אחרות, מדובר בהנחת היסודות לרודנות אוליגרכית של מומחים היודעים (הלכתית או "מדעית") מתי העם "ראוי" להחליט על עצמו בעצמו.
 
אבל אל דאגה, בכל מקרה לא מדובר באמת על דמוקרטיה. על פי ריכניץ "בהיעדר צאצא ידוע מבית דוד המשטר הראוי על פי ההלכה הוא תיאונומיה חוקתית דמוקרטית בדגם ההשלמה." תיאונומיה = משטר החוק הדתי. ואכן, רכניץ מסביר כי אמנם "סמכות ההכרעה של הציבור מבוססת על הכרעות דמוקרטיות", אבל "סמכות זאת קיימת כל עוד היא כפופה לקוי המתאר של החקיקה שנקבעו בדין הדתי." כלומר האזרחים יכולים להחליט על הכל, חוץ מעל הדברים שמוגבלים על ידי ההלכה. באמת תודה רבה. איך היה אומר בצלאל סמוטריץ'? יש כאן איזה גירעון במובהקות הדמוקרטית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה אין כאן ממש. גם לא שוויון. רכניץ מודה במה שברור: אין שוויון בהלכה (האורתודוקסית, במצבה הנוכחי) בין המינים, ולא בין יהודים לאלה שאינם. במדינה שהוא מתאר נשים תופלנה לרעה (למשל, בדיני ירושה), שלא לדבר על לא-יהודים (שלא יצילו את חייהם בשבת, אלא אם יסברו שזה יסכן יהודים), ואני מפחד לחשוב מה יקרה ללהט"בים. בקיצור, ברוכים הבאים לחברה פטריארכלית, מעמדית וגזענית.
 
אבל לא רק דמוקרטיה ושוויון אין כאן ממש. אין גם חירות. פשוט: כפיה דתית היא חלק אינטגרלי ולגיטימי לגמרי מהסיפור. אמנם, יש גם חדשות טובות: ריכניץ מצליח להגיע למסקנה שלא תהיינה רשתות הלשנה מקיפות ושאנשים יורשו לחטוא בפרטיות ביתם. מנגד, "משעה שמעשה העבירה בוצע בפומבי, מאחר שיש בו כדי להשפיע לרעה על אחרים, אין מקום לסובלנות או לבחירה חופשית." כיף.
 
כשאני קורא את הדברים האלה אני שואל את עצמי: בשביל מה נכתב הספר הזה? מה הטעם לשרטט תמונת בלהות שכזאת? אם זה שעשוע אינטלקטואלי גרידא, חבל שלא נכתב כך. אם לא, מה הועילו חכמים בתקנתם אם ברור לכל בר דעת שכל מדינת עולם שלישי חצי-דמוקרטית עדיפה על הדיסטופיה היהודית הזאת? מי חשב שליצור פוחלץ מבהיל של המסורת היהודית הוא רעיון מוצלח?
 
ואני לא יודע מה גרוע יותר, שאדם שכותב ספר כזה לא מנסה בכל כוחותיו להציג תמונה אחרת, להשתמש בכל תירוץ הלכתי כדי להסביר שהרודנות הזאת לא אמורה להתמשש, או שאם הוא לא מצליח, ואכן מנסח אותה בפירוט, לא כותב איזו אחרית דבר של התנצלות וקינה על התמונה העגומה שהוא פרש בפנינו.
 
אבל מעבר לזה, נדמה לי שנחשף כאן חוסר הבנה מהותי באשר למצב האנושי בזמן הזה. מי שלא מבין שללא שוויון לפני החוק, מרחב ציבורי חופשי וחופש דת ומצפון אי אפשר לכונן כיום חברה מתוקנת (ויש שיאמרו, גם משגשגת) כנראה פספס את מה שהתרחש בעולם בשלוש מאות השנים האחרונות. או שמא מבקשים מהקורא את הספר לערוך תרגיל בהשהיית אמון, כמו בכניסה לקולנוע, על מנת לדמיין מציאות בלתי אפשרית? מציאות שבה לאנשים לא אכפת שכופים עליהם לשמור שבת ולנשים לא אכפת שהן נחשבות סוג ב'? מי מאמין שזה סביר?
 
מי שלא מבין שכפייה דתית היא גם עוול וגם איוולת, גם מנוגדת למוסר וגם מנוגדת לרצון האל, חי כנראה בעולם מקביל, מוזר, שבו דת כפויה היא ערך ושבו מה ששנוא עליו אין לו בעיה לעשות לחברו. הספר הזה מתאר עולם שכזה.

דו"ח חדש קובע חד משמעית: הרפורמים והקונסרבטיבים הם חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית

Capture1אולי נתחיל כך: מעולם לא קראתי דו"ח שקבע באופן מפורש כל כך שהתנועות הלא-אורתודוקסיות בישראל הפכו לנוכחות רצינית, גדלה והולכת, במרחב הציבורי הישראלי. וקראתי כבר כמה דו"חות על הנושא בחיי. וזה עוד דו"ח שנכתב על ידי מכון שאינו רק לא מקורב לתנועות, אלא שבעבר הואשם על ידיהן בהתעלמות ויצוג חסר במחקריו.
אז המכון הוא 'המכון למדיניות העם היהודי' והמחבר הוא דן פפרמן, והדו"ח – זרמים בעליה – כך נראה, מאשרר סופית את מה שהתגלה לראשונה בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' ב-2013. כשהסקר ההוא התפרסם וקבע שהרפורמים והקונסרבטיבים בישראל מהווים יחד 7.1% היה קשה להאמין לו. מאז התפרסמו עוד כמה סקרים עם תוצאות דומות (ראו גרף), וכעת המחקר הזה האוסף יחד את הנתונים ומוסיף עליהם ראיונות עם אישים שונים ונתונים שטרם פורסמו. הנה כמה ציטוטים סיכומיים:
מחקרים שונים העוסקים בזהות היהודית-ישראלית מצביעים בעקביות על כך ש כ-13-12 אחוזים מכלל היהודים בישראל (כ-800,000) מזדהים כרפורמים או כקונסרבטיבים. למרות הטענה המושמעת מצד קולות שמרניים כי לתנועות הדתיות הליברליות אין מקום בישראל וכי ישראלים חילוניים הם "חילונים אורתודוקסים", קשה יותר ויותר להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה.
ישראלים חילונים שמרגישים ריחוק מהזרם האורתודוקסי, בעיקר הרבנות הראשית והממסד הדתי, נחשפים יותר ויותר לחלופות לאורתודוקסיה, בין היתר באמצעות ביקורים ממושכים בחו"ל, אינטראקציה עם חברי הקהילות היהודיות המקומיות בתפוצות, אינטראקציה עם יהודי התפוצות הבאים לבקר בישראל (כגון בליווי קבוצות של "תגלית" ע"י חיילים), והשתתפות בטקסי מחזור החיים המנוהלים על ידי רבנים רפורמים או קונסרבטיביים (כמחצית מהחילונים, שליש מהמסורתיים, חמישית מהדתיים ואף עשירית מהחרדים בישראל דיווחו שנכחו באירועים מסוג זה.)
התנועות הליברליות משמשות כאלטרנטיבות לגיטימיות ולעיתים אף עדיפות. רבים מאלו המגדירים עצמם חילונים או מסורתיים פונים לתנועות הליברליות, בעיקר בבואם לקיים טקסים ואירועים של מחזור החיים. […] ניתן להעריך כי כבר בעתיד הקרוב, 30-20 אחוזים מכלל היהודים החילוניים והמסורתיים יראו בזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי אופציה לגיטימית ואותנטית לא פחות ואף יותר מהאורתודוקסיה.
משמעות הדברים הנה התפתחות של זהות יהודית ישראלית חדשה, ליברלית ופלורליסטית מטבעה, אשר בשנים האחרונות נתפסת יותר ויותר כדרך מקובלת בחברה הישראלית, וצוברת לגיטימציה כזהות יהודית נורמטיבית עבור יהודים שאינם דתיים בישראל. יחד עם זאת, מדובר במודל של יהדות שונה באופן מובהק מזה שמציעות התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית בתפוצות, אך גם שונה באופן מהותי מהיהדות האורתודוקסית בישראל."
Capture2
הסיפור אפוא הוא לגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות לא-אורתודקוסית, שמונעת הן מהיכרות הולכת וגוברת איתה, והן מדלגיטימציה הולכת וגוברת ליהדות האורתודוקסית, בעיקר הודות לממסד האורתודוקסי, דהיינו הרבנות הראשית והמפלגות הדתיות. התוצאה היא מאות אלפי ישראלים חילונים ומסורתיים שמזדהים כרפורמים או קונסרבטיבים.
הנה עוד כמה נתונים מעניינים:
תפילות: 27% מקרב הקונסרבטיבים 27 מתפללים מדי יום. 17% מבין אלו המזדהים כרפורמים מצהירים שהם מתפללים מדי יום. 62% מהאורתודוקסים מצהירים כי הם מתפללים מדי יום. שזה די מדהים בהתחשב שלפחות עבור אורתודוקסים וקונסרבטיבים זאת מצווה די מרכזית.
ולבסוף, בניגוד לסטיגמות ידועות, רפורמים וקונסרבטיבים ישראלים בסך הכל משקפים לא רע את כלל האוכלוסייה הישראלית מבחינה עדתית ופוליטית. כלומר, לא מדובר בתנועות אשכנזיות-שמאלניות הומוגניות. להפך, גם אצלן מיעוט קטן מזדהה כשמאל. כאיש שמאל זה מדכדך כשלעצמו, אבל זו עדות נאה שמדובר בתופעה שהיא חלק אורגני מהמציאות הישראלית.
Capture

אלחנן שילה על בעיותיה של האורתודוקסיה כיום

Captureאלחנן שילה הוא חוקר ומרצה ציוני-דתי, שהוציא כעת ספר הגות ראשון – 'יהדות קיומית' (שוקן). הספר מקבץ בתוכו כמה מאמרים שהוא כתב בשנים האחרונות, בעיקר ב'מקור ראשון', וכן חומרים חדשים, וכולם מנסים להתמודד בצורה ישרה ופתוחה עם הבעיות הנוכחיות של החברה הציונית דתית, והאורתודוקסית בכלל.
את עיקר הביקורת שלו מותח שילה על העיוורון הכפול של האורתודוקסיה בקשר למערך ההלכתי כיום: מחד, כאשר שמונים אחוז מהעם היהודי לא שומרים הלכה, הדבר אמור להצביע על משהו מהותי שפשוט לא עובד. אבל אין חשבון נפש אמיתי. מאידך, גם כלפי האורתודוקסיה פנימה יש התעלמות מכך שרוב הציונות הדתית לא שומרת על ההלכה "הרשמית" (למשל, הולכים למופעים של זמרות). שילה מציע להכיר בכך וליצור קטגוריה חדשה, "יהדות קיומית", יהדות שאינה הלכתית במובן האורתודוקסי אבל שומרת מסורת ומכבדת את ההלכה.
יהדות כזאת, טוען שילה, "תמלא את החלל תחת התהום הפעורה בין דתיים לחילונים", ותיצור מנעד רחב ולגיטימי של מסורתיות והלכתיות. שאיפתו של שילה היא אכן שיתהווה מנעד כזה, שיאפשר מגוון רחב של מימדי קרבה למסורת, יפרק את הגבול בין "דתיים" ל"חילונים", וישחרר את המסורת מהלפיתה המגבילה של האורתודוקסיה. במובן הזה הספר מצטרף לספרו של יואב שורק, 'הברית הישראלית', ואף לכמה כתבים של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), שמדברים על פנורמה מגוונת ולגיטימית של קרבה יהודית למסורת באותה חברה.
הכיוון הזה חשוב לדעתי, והוא גם מתקדם והולך ממילא. כאשר יש יותר ויותר בתי ספר מעורבים, עניין חילוני במימדים שונים של היהדות, אורתודוקסים שלא מתביישים להגדיר עצמם כ'לייטים', מסורתיים רפלקטיבים ומודעים למסורתיותם, דתל"שים ששומרים על קשר למסורת וכיוצא באלה, מתקיימת ממילא אותה שבירה של גבולות ולגיטימציה חברתית גוברת לזהויות מורכבות. אני לא בטוח שצריך גם לכנות את זה בשם ("יהדות קיומית"), אבל ניסוח הרעיונות האלה חשוב, ובעצמו מהווה חלק מתהליך הלגיטימציה של המציאות המתהווה.
בספר גם רעיונות נוספים ומעניינים, למשל על הלכתיות ללא אל מצווה, שאלת הרע והאמונה, משבר הגיור, תפיסת העם הנבחר, (חוסר) ההתמודדות של האורתודוקסיה עם מחקר המקרא, ועוד. ספר מעניין שיוצא בזמנו.

מיזם מוצהר לחתונה אורתודוקסית מחוץ לרבנות

capture
התרגלנו מזמן להגזמות פרועות בניסוחי כותרות, אבל הכותרת של הכתבה הזאת די לעניין. יפעת ארליך מביאה כאן סיפור גדול, על מיזם חדש המשותף לעו"ד בתיה כהנא דרור ולרב אברהם דב לוין. המטרה: לאפשר למי שרוצים בכך חתונה הלכתית – וגירושין הלכתיים(!) – מחוץ לרבנות.
 
כהנא-דרור, מהפעילות הנחושות והאמיצות ביותר בתחום הפמיניזם הדתי והמאבק בסרבנות גט ועגינות, והרב לוין, אב בית הדין הרבני החרדי הפרטי 'ירושלים', מאפשרים לכל שני יהודים שרוצים בכך להתחתן כדת משה וישראל ולא להירשם ברבנות. הסידור כולל הסכם קדם נישואין + הסכם לתנאי קידושין להגנה על הצדדים (בעיקר הכלה כמובן), והחופה עצמה מאפשרת גם ברכות מצד נשים ונתינת טבעת מצד הכלה לחתן. כלומר מדובר בחופה פמיניסטית למדי, שהרבנות הראשית לא תאפשר, אבל שעדיין נחשבת כדמו"י (כמובן, תלוי את מי שואלים).
 
למעשה, הרב לוין טוען בכלל שהרבנות היא "מקום שלא כשר להתחתן בו. הם כפופים שם לכל מני לחצים. היום הרבנות מחתנת יהודים וגויים. את מי שהממשלה אומרת להם לחתן הם מחתנים". ואולי הרב לוין גם יודע על מה שהוא מדבר. בעבר הוא היה ראש מחלקת הנישואים ברבנות הראשית ירושלים.
 
החתונות האלה הן בישראל בניגוד לחוק, ועונשן עד שנתיים מאסר לזוג ולעורך החופה. כמובן שהחוק המטורלל הזה לעולם לא יאכף, אבל הכנסתו לספר החוקים לפני כשנתיים מדגימה עד כמה הרבנות הראשית חוששת בדיוק מהמצב הנ"ל. למעשה, היא בפאניקה מוחלטת. ברור לה שרבים מחכים לאלטרנטיבה שתאפשר נישואים הלכתיים מחד, פמיניסטים מאידך, ומעל לכל בלי מגע ידה של הרבנות.
 
עכשיו, חתונות כאלה גם אני וחברי וחברותי עורכים ועורכות במסגרת ארגון הויה – טקס ישראלי, אבל אין לי כל חשש מתחרות. להפך, ברור לי שיש הרבה יותר זוגות שמעוניינים בכך מאשר כל העוסקים במלאכת הקודש הזו יכולים לספק, וגם ברור שחלק מהזוגות ירגישו יותר בנוח עם רב אורתודוקסי תחת החופה, ויש כמובן לאפשר להם זאת.
 
לכן מה שמהפכני כאן הוא שלראשונה יש כאן בית דין אורתודוקסי שיוצא במוצהר ומציב אלטרנטיבה למונופול הארכאי של הרבנות הראשית לישראל. אחרי שמיזם גיור כהלכה כבר מציע גיור מחוץ לרבנות, ברור שהרבנות הולכת ומאבדת את יכולתה לכפות על הציבור את דרכה (ואת הלגיטימציה הציבורית לעשות כן כבר איבדה מזמן). בשעה טובה וישר כוח.

נשים, יהדות, מדינת ישראל

שני אירועים יהודיים-פמיניסטים התרחשו אתמול. האחד משמח מאוד, השני מכעיס.
 
הראשון הוא טקס ההסמכה של רבנים ורבות אורתודוקסיים/יות, שבו השתתפו שתי נשים שאני מכיר ומעריך, הרבה שושנה כהן. את שושנה אני מכיר מאז לימודי ההוראה שלנו במכון הרטמן. היא מוכשרת ומבריקה, ומאחוריה שנים רבות של לימוד תלמוד והלכה. אני כל כך גאה להכיר אותה. אתמול בערב היא עמדה יחד עם עוד נשים וגברים וקיבלה הסמכה לרבנות, בטקס גדול ומרשים ו…נורמלי. כבר היו טקסי הסמכת נשים (הרב דניאל שפרבר, מדרשת לינדנבאום, בית מורשה), והנה אנחנו נכנסים למציאות הפשוטה, אבל המרגשת מאוד, של רבות אורתודוקסיות. (בתמונה שושנה כהן על הבמה)
 
באירוע השני עצרה משטרת ישראל את לזלי סאקס, מנשות הכותל, בעוון קריאה בספר תורה בעזרת הנשים בכותל. אין עוד מדינה בעולם, בטח שלא דמוקרטיה, שעוצרת נשים יהודיות על קריאה בתורה. אבל אנחנו הרי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
 
הנה לכם הפער ההולך וגובר בין הממסד הדתי בישראל – מאובן, מנוון, כוחני, בלתי-רלוונטי – לבין העם היהודי – תוסס, יצירתי, משתנה, משתפר. מכיוון שהממסד הדתי מפחד משינוי, הוא מנסה לעצור אותו בכוח. לחוקק חוק שהמתחתנים מחוץ לרבנות יושלכו לכלא. לשלוח את המשטרה לעצור נשים שקוראות בתורה. זה בעיקר פתטי, ומעיד יותר מכל על יאוש.
 
בעתיד התמונה של סאקס נעצרת תיראה לנו כמו איוולת שאי אפשר להאמין שהתרחשה, והתמונה של שושנה כהן מוסמכת לרבנות הדבר הכי טבעי ומובן מאליו בעולם. אני מקווה ומאמין שהיום הזה יגיע במהרה.
shosh3

על חילונים רפורמים וחילונים אורתודוקסים

הנה טבלה מעניינת מסקר Pew הגדול שהתפרסם היום. על פי הטבלה הזאת יש 5% רפורמים וקונסרבטיבים בישראל. בהמשך לשני סקרים שונים שזיהו 7%, יש כאן אישור שיש כמה מאות אלפי יהודים ישראלים שמשייכים עצמם לזרמים האלה.
 
מאיפה הם מגיעים? 1% קונסרבטיבים הם בכלל "דתיים". שני אחוזים "מסורתיים" ושני אחוזים "חילונים". 2% "מסורתיים" הם גם רפורמים, וכן 5% "חילונים".
 
ושימו לב ש23% מה"חילונים" ו-65% מה"מסורתיים" מזהים עצמם כאורתודוקסים. אלה אותם חילונים-אורתודוקסים שנורא מעצבן אותם לראות אישה מניחה תפילין, למרות שהם בעצמם לא ראו תפילין מימיהם. מכיוון שיש זיהוי בין היהדות האורתודוקסית לתפיסות פוליטיות מסויימות נראה לי שאפשר להמר שמדובר בחילונים מהצד הימני של המפה הפוליטית.
Capture

בקטנה על ניתוקה של ההלכה מהחיים

באתר 'כיפה' יוצא הרב אריאל בראלי נגד פסיקה שפרסמו רבני בית הלל בעניין הפנייה לבתי המשפט הישראלים. הוא טוען שהאישור של קבוצת הרבנים הזו לכך מהווה שגיאה הלכתית, ושאין לפנות לבתי המשפט הישראלים. בראלי כותב:
הנה פורסם פסק חדש מטעם רבני בית הלל (תשרי תשע"ו) אשר גורס […]: "בדיני ממונות ראוי לפנות לכתחילה לבית דין הפועל לפי משפטי התורה" – מלשון זו משמע שאין זה עיקר הדין ורק לכתחילה כך ראוי לנהוג.
כלומר הבעיה כאן היא המילה "ראוי", שאמורה להיות "חובה" על פי הרב בראלי.
שימו לב עד לאן הניתוק ההלכתי-אורתודוקסי מגיע: אפילו הרבנים הליברלים והפרוגרסיבים (באמת) של 'בית הלל' אינם מסוגלים להתיר בפשטות פנייה שגרתית לבתי המשפט הישראלים. אפילו פנייה סטנדרטית למערכת המשפט של המדינה היהודית הריבונית, אותה מדינה שנחשבת עבור רבים מהם ל"ראשית צמיחת גאולתנו", יכול להתקיים רק אחרי ש"ראוי" לפנות לבית דין תורני. לא רק זה, אלא אישור לפנייה בדיעבד מביא את הרב בראלי לכתוב תגובה שלמה המגנה אותם.
אני בטוח שרוב הקוראים של הסטטוס הזה בכלל לא היו מודעים לכך שההלכה בעצם אוסרת על פניה לבתי המשפט הישראלים, ואם רבנים מתירים זאת הם עושים זאת אחרי סייגים ובעזרת תרגילים הלכתיים שונים. מנגד, הציבור שומר המצוות, בעיקר הציוני-דתי אבל גם החרדי, כמובן משתמש בבתי המשפט כעניין שבשגרה, ובכך מכניס את המערכת למבוכה.
ההלכה כאן מנותקת לחלוטין מחיי רוב אזרחי המדינה, כולל שומרי המצוות שבהם. העובדה שאחרי 67 שנות עצמאות העניין הזה עדיין לא נפתר מלמדת על חוסר רצונם של חלק מהרבנים לטפל בעניין, ועל כוחם הדל של אלה שכן רוצים לשנותו. ובעיקר היא מלמדת באופן מצער מאוד על ניתוקה של ההלכה מהחיים.

אורתודוקסיה ומשטר המודרניות – ספר מומלץ

הרשו לי להמליץ לכם על ספר. הוא יצא לפני שנתיים, אבל קראתי אותו רק עכשיו, וגיליתי שהוא פשוט מעולה. הספר אורתודוקסיה ומשטר המודרניות מאת ד"ר דוד סורוצקין, היסטוריון, מביא הסבר מרתק להתגבשותה של האורתודוקסיה היהודית, ובעיקר להיווצרות השקפת העולם החרדית.

סורוצקין יוצא מנקודת הנחה שהמובן מאליו המחקרי כיום, דהיינו ראיית החרדיות כתגובה למודרנה, הוא חד צדדי ושטחי. הוא מראה כיצד הלכי רוח מתבדלים, סגפניים, דקדקניים בהלכה וכאלה המרחיבים את תחום הקדושה על כלל מימדי הקיום התפתחו יחד עם עלייתו של הסובייקט המודרני, כחלק (אמנם, שונה) מאותה תנועה אירופאית גדולה (ולא כתגובה "מסורתית" אליה). במילים אחרות, האורתודוקסיה אינה "תגובה" ל"חילון" אלא התפתחות יהודית אורגנית של אינטרוספקציה, וולנטריזם ומשטור שהגיעה יחד עם הסובייקטיביות המודרנית.

עם זאת, סורוצקין מוצא תלות בין ההגדרה העצמית של החרדים והגנאי שמצאו ביהדות נוצרים ואנטישמים שונים אירופאים החל מהרנסנס. גנאי זה נעוץ בתלמוד, שנחשב על ידי הוגים נוצרים (ומאוחר יותר גם על ידי המשכילים היהודיים והציונים) לעיוות של התורה (הברית הישנה עבור הנוצרים). האורתודוקסיה, ובעיקר החרדיות, לקחה "גנאי" זה, והפכה אותו בתגובה למרכז חייה הדתיים.

בניגוד למחקר המקובל, הלוקח את החת"ם סופר וקביעתו כי "חדש אסור מן התורה" כנקודת היציאה להתהוות האורתודוקסיה היהודית, סורוצקין הולך אחורה, אל המהר"ל מפראג, ואז אל ר' יעקב עמדן, כדי לאתר את מקורות הגישה המתבדלת והשוללת את השכל הטבעי והרציונליות של החברה החרדית. בדיון מרתק הוא מראה כיצד כבר אצל המהר"ל נקבעו עקרונות שילוו את האורתודוקסיה עד ימינו.

בין לבין הוא נוגע גם במפעלו של ר' יוסף קארו לאיחוד ההלכה, בתהליך הציבילטורי, בר' יהודה אריה מודינה ובחסידות סאטמר. מדובר בניתוח מבריק, רחב, רב ידע ומרתק של היווצרותו של העולם המחשבתי האורתודוקסי. כאמור, מומלץ מאוד.

sddd