מוסף 'שבת' על "קץ החילוניות"

צריך להבין על מה אנחנו מדברים כשמשתמשים במילה 'חילוני'. חילוני איננו אתאיסט. בישראל רוב החילונים אינם אתאיסטים. חילוני הוא מי שהדת הממוסדת לא מכתיבה לו את חייו. אם נסתכל על החברה הישראלית אנחנו רואים רנסנס יהודי שבו השייכים לקבוצת החילונים מתעניינים במסורת ובכל מיני צדדים שלה – פיוט, קבלה, חסידות, מעגלי תפילה, בתי מדרש פלורליסטיים, אבל זה לא אומר שהם חדלים להיות חילונים במובן הסוציולוגי של המילה. להפך, הם קובעים לעצמם איך המפגש הזה ייראה, הם תופרים לעצמם חליפה יהודית כפי שהיו רוצים ללבוש. אין פה חזרה בתשובה המונית. השאלה היא תמיד אצל מי הסמכות והסמכות היא עדיין אצלם, כי אין להם רב.

"ש לנו מפלגה דתית לאומית ויום אחד מצרפים אליה אישה חילונית, ואז עוד חילוני. זה גל שבו הישראליות מוגדת יותר כחברות בעם היהודי, וזה נקבע לא על פי מחויבות להלכה אלא לפי השאלה 'עם מי אתה מזדהה'. במובן הזה ינון מגל ואיילת שקד הם מאוד 'יהודים'. לא במובן ההלכתי אלא הפטריוטי. הם גאים בזה, חשובה להם הזהות, הצביון היהודי. דווקא ההזדהות הזאת מאפשרת לקבוצות כמו הציונות הדתית לקבל לתוכן אנשים שלא מצייתים להלכה בכלל, כל עוד הם מזדהים כפטריוטים. בנט הוא מאפיין קלאסי של התופעה הזו. זה שראש המפלגה הדתי איננו בן תורה בעצם ולא למד הלכה בצורה רצינית, ושונה לגמרי מכל מי שעמד בעבר בראש המפד"ל, זה אומר שיש לגיטימציה גם לעמדות כאלה. הוא מחפה על הנכות שלו מבחינה דתית בזה שהוא מיליטנט ופטריוט, לא מפחד ולא מתנצל. הוא ממש מגלם את זה.

מהדברים שאמרתי לרחלי מלק-בודה במסגרת פרוייקט שנערך במוסף 'שבת' על "קץ החילוניות". ראו שם גם דברים של אורי משגב, מאיר בוזגלו, ארנון סופר, אשר כהן, משה רט ומאמרים נפרדים של בצלאל סמוטריץ' ואמנון רז-קרקוצקין.

גנץ, איינקוט ואורי משגב בכותל

אני אוהב חילונים שעומדים על שלהם אל מול הממסד הדתי ואני רואה הכרח בחילוניות ערכית של 'עגלה מלאה' שלא מפחדת מעימות מעמיק עם תפיסת העולם הדתית, אבל לצערי אורי משגב מפספס כשהוא תוקף את ביקורם של גנץ ואייזנקוט בכותל.

משגב מדבר על תהליך ה"הדתה" שעובר על צה"ל, ומסמן על פיו "הכפפת האינטרסים הלאומיים, האזרחיים והאסטרטגיים של המדינה לשירותו של אלוהי צבאות, וליתר דיוק לשירותם של מי שמתיימרים בחוצפתם לדבר בשמו", ומזכיר את מכתבו של עופר וינטר לחייליו במבצע 'צוק איתן'. אבל יש מרחק עצום בין אותו אירוע חמור לבין ביקור של אנשי ציבור בכותל.

ראשית, הכותל אינו רק אתר דתי, אלא אתר לאומי. חיילים נשבעים בו אמונים לצבא המדינה, אורחים מחו"ל מגיעים אליו לחלוק כבוד וכו'. לא כל דבר שיש לו הקשר דתי הוא אך ורק דתי. הרי גם לארץ ישראל יש מטען דתי, אבל אנחנו יודעים יפה מאוד להתייחס אליה גם כאתר לאומי וחילוני, ולרוב רק ככזה.

שנית, בהכללה הפשטנית הזאת (כותל=הדתה=וינטר=הכפפת צה"ל לרבנים) משגב בעצם מסמן לנו שתי ברירות: או לדחות כל סממן דתי מהמרחב הציבורי, או להשלים עם שלטון אייתוללות. הבעיה כאן היא כפולה: לא רק שההקבלה הזאת חסרת בסיס, אלא שרוב אזרחי ישראל לעולם לא יסכימו לוותר על סממנים דתיים שונים, ומשגב דוחף אותם בדיוק לכיוון שהוא לא מעוניין בו.

טוב יהיה אם גם אותם חילונים מיליטנטים, שאני מאמין בכל לבי שהם חיוניים לשיח בישראל, יבדילו בין תופעות הרומסות ברגל גסה את הגבול הרגיש בין דת ומדינה (כמו מכתבו של וינטר) ובין תופעות שהן חלק מהממשק הטבעי בין דת ללאום בישראל.

ודבר אחרון: צריך תמיד לזכור שלכל מפגש יש שני צדדים. כפי שהכותל משפיע על הרמטכ"ל, כך גם הרמטכ"ל משפיע על הכותל. לכל הדתה יש צד שני. לצד השני קוראים חילון.

מתקרבים לגינזבורג, כבר אמרנו?

"אם כעת נוהגים לשלוח חיילים חפים מפשע למלחמות מסוכנות, נעדיף לפגוע במחפים על פשע, וגם באלה שעל הגבול בין להיות חפים מפשע לבין מחפים על פשע (כמו תינוקות בני משפחת הרשעים, שאמנם כעת חפים מפשע אבל כמעט בודאי יגדלו להיות מחפים על פשע). פגיעה בהם תביא לריווח לא רק בטווח המיידי – בו הכרח שתהיה פגיעה בחפים מפשע – אלא גם בטווח הרחוק."

הרב יוסי אליצור ממליץ לפגוע בתינוקות פלסטינים. כן, זה אותו רב שכתב את 'תורת המלך'. תוצרת יצהר, אלא מה. הבעיה, כפי שכותב אורי משגב. היא שבשבועיים האחרונים אנחנו שומעים לא מעט הצעות שמתדמות לדבריו של אליצור, על הצורך בתגובה "לא מידתית", הענשה קולקטיבית, ניתוק חשמל ומים, "יחטפו-יחטפו" ועוד שלל הצעות וססמאות חינניות שכאלה.

הזהרו רבותי, אתם הולכים ומתקרבים למי שחשבתם שהוא האחר המכוער של המחנה הציוני-דתי (או הימני), למי שאהבתם להצביע עליו מרחוק ולרחוץ בנקיון כפיים כאילו הוא לא שייך, כאילו הוא לא אתם.

"הערכה" של הרב עובדיה שהיא בעצם התנשאות

אני אוהב לקרוא את אורי משגב, ואני אפילו אוהב את האתאיזם הלוחמני שלו. לא בגלל שאני מזדהה איתו כמובן, אלא בגלל שמשגב מייצג חילוניות בעלת עמוד שדרה ערכי, שתוקפת את הדת מעמדה מוסרית, דבר שבעיני הוא חשוב ופורה הרבה יותר מהלגלוג האינפנטילי על אותו "חבר דמיוני" שהמדע לכאורה הוכיח שלא קיים.

מה שעוד טוב בכתיבתו של משגב הוא הכבוד שהוא נותן ליריבים פוליטיים ואידיאולוגיים. לא שחסרה לו התנשאות, אבל כאשר הוא מתקיף את הרב עובדיה, כמו במאמר מהבוקר, הוא באמת מודאג מהעולם הערכי שבו החזיק, ותוקף אותו בנקודות עקרוניות ומהותיות.

למה יש בזה לדעתי משום נתינת כבוד לרב? מכיוון שמשגב לפחות לוקח אותו ואת השקפת עולמו ברצינות. זאת בניגוד לחלק גדול מהמספידים של הרב עובדיה בימים האחרונים, שבעצם כלל לא אכפת להם מה הרב אמר או חשב או עשה. ואני לא מדבר רק על חנפנות לשם רווח פוליטי.

כאשר נשיא המדינה אומר שהרב עובדיה הוא "מורי ורבי" הוא בעצם מתייחס אליו כאל סמל ריק מתוכן, מפני שגם אם ספרי הרב עובדיה היו מלאים במיתולוגיה אצטקית או בקופי-פייסט סדרתי של המילים "דנה קמה" הוא היה מכריז שהוא מורו ורבו. כלומר: לא אכפת לו כלל מתורתו של הרב.

במובן עמוק, על כן, מי שמחמיא לרב עובדיה מבלי להבין אותו, ורק בגלל שכל כך רבים מ"הם" מעריצים אותו, בעצם נגוע בהתנשאות לא נעימה על אותם ה"הם". הוא בעצם אומר: תראו חבר'לך, אין לי מושג מה אתם מוצאים בקשיש הנרגן הזה, אבל יאללה, תרוויחו. להימנע מלהעריך את הרב עובדיה על פי הסטנדרטים המובנים לנו תוך נסיגה למעין רב-תרבותיות שבה הכל הולך ואיש הישר בעיניו יעשה היא סוג של התנשאות, אותו סוג שהיינו מפנים כלפי ילדים בני שנתיים שמוצאים עניין בקופסת קרטון ריקה.

אי אפשר לדרוש הערכה אמיתית. אפשר לדרוש זיוף של הערכה. זיוף כזה הוא אולי מנומס, אבל יש בו מימד נבזי של התנשאות.

—

(מה שכן, אפשר לדרוש ניסיון *להבנה*. לכן הבעיה שמסתתרת בבסיס העניין כאן היא באמת חוסר ההבנה של עולמו של הרב עובדיה, העולם התורני-הלכתי-מסורתי, וזה דבר המשותף לפרס ולמשגב. זה ממש לא רק באשמתם, וזאת אולי הטרגדיה האמיתית של הסיפור הזה. אני מתכוון לכתוב על זה רשימה שתתפרסם בתחילת השבוע הבא.)

אני על אתאיזם

שחר בן-פורת הכין כתבה ל'מאקו' על אתאיזם, ומראיין בה אותי כחוקר ואת אורי משגב כאתאיסט. משגב מתלונן על העירבוב בין דת לפוליטיקה במדינה, ואני מתלונן על דלדולה של הרוח האתאיסטית בזמננו:

בחיי אתאיסטים כניטשה, קאמי או סארטר מדובר בעמדה קיומית תקיפה, אמיצה וחסרת פשרות, שממנה נגזרות מסקנות לא נעימות בקשר לגורלו של האדם, עולמו המוסרי והמשימות שמוטלות עליו, או, יותר נכון, שעליו להטיל על עצמו. כיום אנחנו מוצפים לצערי בז'אנר מדולל ביותר של אתאיזם, שבמסגרתו הדת מתפרשת אך ורק כאוסף טפשי של אמונות, אמונות שהמדע הצליח להפריך. כשניטשה הכריז שאלוהים מת הוא הבין טוב מאוד שלא מדובר רק בדמות אבהית שיושבת בשמיים, אלא בנקודת הייחוס והעוגן של המערך המוסרי של האנושות, או, ליתר דיוק, של המערב.