אוננות

הלכות משפחה וזוגיות – ספרם החדש של הרבנים סתיו

ספרם החדש של הרבנים סתיו, דוד ואברהם, אב ובנו, יפה ומעניין. 'אבוא ביתך' (מגיד). הוא עוסק בנושאי זוגיות ומשפחה, שאין כמוהם רלוונטים לחיינו, ואין כמוהם מאתגרים מבחינה הלכתית.

יש לומר, הספר מציג אומץ לא מועט. הנושאים הללו הם מטבע הדברים רגישים, אבל הרבנים סתיו לא חוששים לגעת גם גם בנקודות העדינות ביותר. כך למשל, פסיקה אחת שמפורטת בספר עוסקת באוננות נשים, ולמעשה מתירה אותה (בניגוד, אגב, לפסיקת הרב מלמד. וכן, אני מבין את הבעייתיות בעיניים חילוניות בכך ששני גברים דנים במה אסור או מותר לאישה לעשות עם גופה. הספר כמובן מיועד לשומרי הלכה, וראוי להתייחס אליו בהקשר הזה. עם זאת, נקווה שבעתיד פוסקות הלכה תוכלנה לפסוק בעניינים כאלה.)

זהו ספר ראשון מתוך שלושה שהם מתעדים להוציא, והוא נאה למדי. אין לי מומחיות הלכתית מספקת (ואף לא קרובה לכך) כדי לשפוט את מהלכיהם ההלכתיים, אולם הרב אברהם סתיו הואיל בטובו לענות על מספר שאלות בנוגע לספר, והנה הן ותשובותיו לפניכם:

ת.פ.: אולי נתחיל בשאלה על עצם הספר: בעידן של רצף הולך וגדל של שמירת מצוות, איך אתה רואה את התפקיד של פוסק ההלכה? למי מיועד הספר ואיזה שימוש אתה מכוון לו?

א.ס.: אנחנו חיים בעידן של רצף לא רק אצל שומרי ההלכה אלא גם אצל פוסקי ההלכה. כל שאלה הלכתית שתכתוב בגוגל תניב מנעד עצום של תשובות. תפקיד של פוסק בעידן כזה הוא כפול: ראשית, לתת את המסגרת ההלכתית. להגדיר היכן מתחיל והיכן נגמר הטווח הלגיטימי מבחינת ההלכה. ושנית, להכריע, לומר מהי לדעתו האפשרות המדויקת יותר. לכן למרות שהספר פונה לא רק לפוסקי הלכה, אלא גם לקהל הרחב, הוא מוביל את הקורא דרך שורשי ההלכה ומקורותיה, וגם בשלב המסקנה הוא מציג תמונה הלכתית רחבה ולא תשובות של כן ולא.

ת.פ. אתם פוסקים ש"ראוי להימנע ככל האפשר" מנישואים עם אדם שאינו שומר מצוות. גם זה במקום איסור מוחלט, שכן אתם מסתמכים על פסיקות קודמות שקבעו שחילונים הם "אנוסים", דהיינו "תינוקות שנשבו". האם אין כאן פסיקה שהציבור אינו יכול, ואף אינו ראוי, שיעמוד בה? האם באמת אתם חושבים שלא ראוי במדינת ישראל להתחתן עם חילונים?

א.ס.: הפסיקה שלנו לא נובעת מזלזול בציבור החילוני, אלא מן המרכזיות של עבודת השם ושמירת ההלכה בחייו של האדם הדתי. חיי הנישואין, וחינוך הילדים, אמורים להיות מכוונים כל הזמן לעשיית רצון השם ולהעברה של המסורת היהודית. כאשר יש פערים גדולים מדי בין בני-הזוג בהבנה של רצון השם, משהו מאד בסיסי עלול להיות חסר בבית.

ת.פ.: אם כך, מה הטעם באיום בדבר "רשימות יוחסין" שמועלה כשרוצים להנהיג נישואים אזרחיים? הרי ממילא יש כמעט-איסור להתחתן?

א.ס.: נישואים אזרחיים ללא פיקוח הלכתי יוצרים בעיות מורכבות ביותר, שעשויות להשפיע על דורות רבים. הרבה אחרי שאיש לא יזכור אם אלו שהתחתנו היום שמרו מצוות או לא, הנכדים והנינים שלהם יסתבכו במשימה בלתי-אפשרית של הוכחת יהדות ושלילת פסולי-חיתון. דווקא היום אנו מודעים לכך שבין 'דתי' ל-'חילוני' יש גוונים רבים, וגם 'מוביליות' גדולה לשני הכיוונים, כך שניתוק ובידול של ציבור אחד ממשנהו יהיה הרסני.

ת.פ.: מאידך, האם לא הגיע הזמן להפסיק לשקר לעצמנו ולדמיין שחילונים הם "אנוסים", כאשר, בעיקר היום אחרי עשרים שנה של ה"התעוררות היהודית" וכל בתי המדרש הפלורליסטים למיניהם ברור שחילונים מכירים את התורה ובוחרים לא לקיים מצוות?

א.ס.: התשובה ההלכתית הרשמית היא שהתרבות המודרנית החילונית היא 'שבי' רוחני אחד גדול שכולא אותנו בתוכו. וזה נכון. אך התשובה האישית שלי היא קצת אחרת. השאלה אם אדם חוטא הוא "מזיד" או "אנוס" היא פחות שאלה עליו ויותר שאלה עליי. איך אני בוחר להתייחס אליו? כאויב או כאוהב שתעה מן הדרך. והבחירה שלנו, בדור הזה, היא באפשרות השנייה.

ת.פ.: אתם קובעים שמנהג ישראל הוא שהכלה לא נותנת טבעת לחתן, אבל ברוב רובן של החתונות של היהודים כיום הכלה כן נותנת טבעת לחתן. מי כאן "ישראל"? רק שומרי המצוות?

א.ס.: הנושא הוא לא רק פרסונלי, אלא עקרוני יותר: האם זה מעשה שנעשה מתוך המשכיות של המסורת או מתוך התרסה נגדה? בספר התרנו כמה וכמה דברים שלא היו מקובלים באירופה במאה ה-19, ובכלל זה נתינה של טבעת לחתן אחרי הטקס ההלכתי של החופה. אך 'קידושין הדדיים' הם פעולה שנעשית לפעמים מתוך אי-הסכמה או אי-הבנה של עצם רעיון הקידושין של התורה.

ת.פ.: רגע. לא התרסה, וגם לא "קידושין הדדיים". מדובר ברצונה של הכלה לתת טבעת לחתן. לא לקדשו, ולא מתוך רצון מכוון לחרוג מהמסורת. למה בעצם שהכלה לא תיתן טבעת לחתן מיד אחריו? האם רק משום "מראית עין"?

א.ס.: אין שום מניעה שהכלה תתן טבעת לחתן. אדרבה, זהו מנהג יהודי עתיק שראוי לחדש אותו בימינו כדי לחזק את קשר הנישואין והתא המשפחתי. אך נתינת הטבעת מיד אחרי קבלת הטבעת מן החתן נעשית, ולמצער נראית, כניסיון לעצב מחדש את עצם מעשה הקידושין ההלכתי, שבו רק האישה היא זו שמקבלת חפץ שווה-כסף מן הבעל ובכך מביעה את הסכמתה לנישואין.

Capture

הגוף הגברי החרדי-ליטאי – על ספרו של יקיר אנגלנדר

yakirבספר המרתק הגוף הגברי החרדי-ליטאי (מאגנס) יקיר אנגלנדר חושף אותנו לתפיסת העולם של הגבר החרדי-ליטאי, וזאת תוך התבוננות קרובה בדרך שבה הוא מתייחס אל הגוף שלו וביחסו אל המיניות. אנגלנדר מתחיל מדימוי הגוף בתנועת המוסר (שמייסדה היה ר' ישראל סלנטר, שמת ב-1883), ומראה כיצד ההנהגות שפיתחו, ואף יותר מהן רוח התנועה, חדרו אל החברה הליטאית ומשפיעות על תפיסותיה כיום.
 
עיקר הדברים הוא ברפלקסיה המבוקשת מהלומד בישיבה. החיים היהודיים הראויים הם חיים רפלקטיבים, מודעים לעצמם ומוקדים לבחינה עצמית. חיים נעדרי רפלקסיה נועדו לבהמות, והתורה ניתנה (בין השאר) כדי לעודד מודעות ובחינה עצמית. אחרי הרפלקסיה באה גם השליטה העצמית, והיכולת של הפרט להתגבר על צרכיו האגואיסטים ויצריו השונים.
 
התפיסה הזאת, שהיא כמובן מודרנית לחלוטין וקשורה קשר הדוק לתפיסת הסובייקטיביות המודרנית, מקדשת את התחום המיני כאתר מרכזי של בחינה עצמית. עיקר מאמציו של תלמיד הישיבה הופך להיות ההימנעות ממעשה מיני אסור, שהוא כמובן כל מעשה מיני לפני החתונה, ומחשבות אסורות ופעילות בזמנים אסורים אחרי החתונה. ותמיד תמיד: אוננות.
 
אנגלנדר מביא שתי גישות המנסות להתמודד עם הבעיה הקשה. האחת היא הנהגות שונות שמגבירות את הרגישות (פוקו היה אומר, תרתי משמע) סביב אברי המין: לא לגעת, לא לנגב אחרי מקלחת, להירדם בעמידה אם יש חשק במיטה ועוד מיני סיגופים. הגוף נחשב כאן לסוסו הבהמי של הנשמה, הרוכבת עליו בנחישות אך בזהירות, לבל תיפול ותידרס תחת פרסותיו.
 
הגישה השנייה (כנראה למודת פוקו, במודע או שלא) מפגינה סוג של יאוש מהראשונה: אי אפשר לאלף את הסוס, הוא פשוט חזק מדי, והעיסוק בו רק מעצים את נוכחותו (אה, וליפול ממנו זה בעצם כיף אדיר), לכן עדיף להתעלם בכלל מקיומו. כאן הישיבה החרדית משמשת כשטח סטרילי בו לא מתייחסים כלל לגוף ולרצונותיו. תלמוד תורה הופך לאמצעי להסחת דעת ממין, והשקדנות על התלמוד היא הדרך לשרוק בחושך ולהעמיד פנים שאין לנו בכלל תשוקה. הסגפנות מתמקדת בלימוד אינטנסיבי מעל ומעבר לצרכי הגוף, עד התשתו של התלמיד גופנית ומנטלית. האוטונומיה (המודרנית) של הפרט על גופו מתבצעת על ידי הכנעתו.
 
הספר כאמור מרתק, ופותח בפני הקורא (הלא חרדי) תפיסות של עצמיות ואנושיות שהוא לא מכיר. אנגלנדר הוא חוקר מוכשר וחד, ותובנותיו מאירות את החומר. עכשיו צריך רק לחכות להשלמת התמונה עם דימויה העצמי של האישה החרדית-ליטאית.

טים פריס ממליץ לא לאונן

טים פריס, שהוא מעין קאוצ'ר-גורו-מדריך עסקים פעיל-יעיל (כתב איזה רב מכר או שניים על איך לעשות ימבה ג'ובות במינימום מאמץ), נתן לאחרונה טיפ לתלמידיו-מעריציו: התחילו בדיאטה מיוחדת של שלושים יום ללא אלכוהול וללא אוננות. פריס טוען שמדובר בתרופת פלא שתגביר את הפרודוקטיביות שלכם ואת האנרגיה הכללית. כפי שאתם רואים בתמונה מתוך האתר שלו, נשים ואלכוהול הם "דברים שמסיחים את הדעת." גבר רגיש.

כפי שמבהירים במאמר להלן מהניו-יורק מגזין, אין שום ראיה מדעית לכך שאוננות פוגעת באנרגיה או בתפוקה. לעומת זאת, דבר כזה פחות או יותר נטען כבר אלפי שנים על ידי תורות רוחניות רבות, ממזרח וממערב. למרות שהנצרות דווקא לא עשתה עניין מיוחד מאוננות עד המאה ה-18, ספר שיצא אז תחת הכותרת Onania; or, The Heinous Sin of Self Pollution, and all its Frightful Consequences הצליח לשנות תוך דור את היחס הנוצרי לאוננות (למה? עלייתו של הסובייקט המודרני וכו'), והפך את המעשה לחטא חמור. מאוחר יותר, עם התרחבות השיח המדעי, האוננות עברה פתולוגיזציה, ונטען שהיא מביאה מחלות ונכויות (לכן בארה"ב מלים ילדים – ראו כאן).

פריס כמובן אינו טוען שאוננות מביאה מחלות, אבל, ככתוב במאמר המוצלח, הוא מתאים את ההזהרה מאוננות עבור דור שבו "פרודוקטיביות" היא מילת קוד שמחליפה את המילים "טוהר" או "אדיקות" שהיו משמעותיות כאשר נרשמה לראשונה פאניקה מהמעשה האוטואירוטי.

כל זה מבטא שוב את ההגיון הפנימי של הרוחניות העכשווית שבו משטור העצמי והרצון בטרנספורמציה דוחפים אותנו לקבל על עצמנו "דרך רוחניות" או אתיקה כזו או אחרת (מיוגה ועד טבעונות). כמובן, אני לגמרי בעד שיפור עצמי וטרנספורמציה פנימית, וגם לי יש את האתיקה שלי. אם כי אישית אני לא נגד אלכוהול או אוננות.

2014-08-05_232049

דת אחת משחיתה, דת אחרת מתקנת

אזהרה – תוכן מיני פלסטי

הכתבה להלן מהגרדיאן מדווחת על שיתוף פעולה בין דתי מעניין: נשים ממדינות אפריקאיות (בעיקר), שעברו השחתה של אברי מינן (מה שנקרא "מילת נשים") על ידי הגברים והנשים המבוגרות בקהילתן, כהמשך למסורת תרבותית-דתית שרואה בהסרת הדגדגן ובכיבויו של החשק המיני הנשי סגולה להתנהגות נשית טובה ולחיי משפחה תקינים, מקבלות טיפול כירורגי שאמור לשחזר להם את מבנה איבר המין ואיתו את ההנאה המינית על ידי מנתחים ומנתחות שעובדים בהתנדבות ונעזרים בארגון חברתי הנקרא Clitoraid, שמנוהל על ידי אנשי התנועה הדתית החדשה הנקראת "הראלים", שמאמינה שבני האדם הונדסו גנטית על ידי חייזרים, ושמטרתם על פני האדמה היא לעשות טוב אחד לשני, ובתוך כך להינות מינית כמה שיותר.

כלומר מצד אחד יש לנו מערכת דתית-מסורתית הרואה בהנאה מינית (נשית) דבר מגונה, ועל כך חותכת בבשר החי. מצד שני תנועה דתית חדשה הרואה בהנאה מינית את מטרת החיים ועל כן עוזרת לנשים זרות, שאינן שייכות לתנועה(!), להגיע לראשונה בחייהן לסיפוק מיני על ידי מימון כירורגיה עדינה, ארגון סדנאות הכנה וסיפוק ספרות ועזרים טקסטואליים ואביזרים טכנולוגיים ללימוד על אוננות ואורגזמה.

יש כאן משהו מרתק לדעתי, משום שתהליך החילון כלל בתוכו את הכשרת ההנאה הגופנית בכלל וההנאה המינית בפרט (הרי פעם כל העניין נחשב בזוי, שלא לומר טמא), והנה דווקא *דת* חדשה אימצה את האתוס הזה, מתרצת אותו על ידי מיתוס מודרני ו"מדעי", ופועלת בנחישות כדי להפיצו. בכתבה מצוטטת אחת המנתחות (שהיתה פעם גבר, דהיינו יש לה ידע מגוף ראשון על ניתוחים שכאלה) שטוענת שניתוח שחזור דגדגן הוא למעשה פשוט למדי, ואינו נעשה במספרים גדולים בעיקר בגלל שהזקוקים לו הן נשים, מוסלמיות ושחורות. כלומר, מסיבות של שובניזם וגזענות.

ובפינת הסמול הקיצוני: ארגון Clitoraid מתכוון להקים קליניקות לשחזור דגדגן באפריקה, ויש מי שכבר קורא למהלך הזה נאו-קולוניאליזם. לפחות סיימנו בשיא.

פילפולי הלכה על אוננות והומוסקסואליות

ידידי רבי אוהד אזרחי הפנה את תשומת לבי לבלוג מעניין של ידען גדול בדרכי ההלכה, ובעיקר לפוסט הזה בו הוא מביא תירוצים להתרה מסויימת של אוננות ואף של יחסים הומוסקסואלים. לגבי העניין האחרון מסביר בעל הבלוג ש

לגבי איסור משכב זכור שכתבה תורה, האיסור לא מדבר על נטייה הומוסקסואלית, אלא נאמר ככל מצוות התורה כלפי מי שטבעו כרוב בני אדם. רוב בני אדם המשיכה הטבעית אצלם היא לנשים, ומתוכם יש מי שרוצה להגדיל את תאוותו והנאתו ובוחר לספק את יצרו גם בדרכים שאינן כדרכו. ויש בזה גנאי וכיעור שיש בזה משום העמקה בתאווה שיוצא מגדר טבעו כדי לספק את היצר יותר בדרכים משונות וזרות.

מי שאצלו המשיכה הטבעית היא לבני מינו אין בזה משום העמקה בתאווה יותר מכל שאר אדם, וכלפיו לא שייך כלל הלשון תועבה ושאר גנאי שנאמרו על זה בפסוק. שום דבר שהוא אנושי לא יתכן שיהיה תועבה ומכוער. שום דבר שהוא בטבע אינו יכול להיות תועבה. שום אדם כאדם בעצמותו אינו יכול להיות תועבה כלל חלילה. התועבה שנאמרה בפסוק בלי ספק נאמרה רק על המעשה ולא על האדם, והמעשה הנתעב הוא רק אצל מי שאין טבעו בכך שהולך כנגד אנושיותו וטבעו כדי למצוא סיפוק זר ליצרו.

ועוד ועוד, וראו גם התגובות המעניינות שם. גישתו, כפי שניכר מהמשפטים שהדגשתי, היא של דיאלוג בין העולם להלכה, בין האדם לאלוהים, ולא של כפייה חיצונית של החוק בניסיון "ליישר" את הטבע הסורר. וזה יפה וחכם, וזו דרכה של תורה. הוא אגב לא בא רק להקל, ולמשל כאן הוא לא מתיר "פילגש", כלומר מה שהיום נקרא "חברה", דהיינו זוגיות ללא קידושין.