אווה אילוז

אווה אילוז ומשמעותה של החילוניות

אווה אילוז כתבה מסה קצרה על עולמו של החילוני, ונדמה לי שכוונתה לאתאיסט, אם כי זה לא מצויין במפורש. בטקסט מנסה אילוז להבהיר עד כמה מלאה עגלתו של החילוני/אתאיסט, ובמה היא מלאה. ובכן, היא מלאה באתוס מוסרי מעורר השראה: דרכו של החילוני "אינה נוחה", שכן היא נסמכת אך ורק על "ידע ותבונה", ולא על אמונה או מסורת. יש בה "חוסר ודאות", ולכן היא מאוד "תובענית", ודורשת "אומץ" ו"בגרות". היא מתמקדת בחיים האלה ובעתידם, ומתנגדת לניצול, לדעות קדומות ולאפליה.

אני אדם דתי, אבל האתוס המצויין מעלה ללא ספק מרשים ומושך גם אותי. בכלל, אני מתפלל לחילוניות ערכית ובטוחה בעצמה, גם כי זה טוב לכל חילוני בפרט, וגם כי זה טוב ככוח נגד לממסד הדתי, שללא התנגדות נוהג לעוף על עצמו בצורה קטסטרופלית. חילונים, היו אמיצים!!!

מה שכן, כל זה מתחבר לסטטוס שהעלתי לפני כמה ימים: החילוניות אינה מצב טבעי או "נורמלי" יותר מהאמונה או הדתיות. דהיינו, לא מדובר במצב האנושי ש"פשוט קיים" כאשר אין דת. מדובר, כפי שאילוז מבהירה היטב, באתוס. באתוס של קידמה, בגרות, התפכחות, אחריות, אוטונומיה, אינדיבידואליזם, הטלת ספק וכו' וכו'. זה כמובן בסדר גמור, ומיותר לציין שגם הדת אינה אלא אתוס מסויים. אולם זה מבהיר שהחילוניות היא *תופעה תרבותית* ספציפית, תוצר חברתי-תרבותי של זמן ומרחב מסויימים בדברי ימי האנושות. החילוניות בנויה על תמונת עולם מסויימת, פרדיגמה מסויימת, שבאה לעולם במערב המודרני.

שוב, זה כמובן בסדר גמור, ואפשר גם לטעון שהפרדיגמה הזאת מדוייקת או מועילה יותר מאשר הדת(ות). מה שאי אפשר לטעון הוא שיש כאן השלה של אשלייה או סיבוך על מנת להגיע לבסיס ה"טבעי". יש כאן החלפה של אתוס אחד באתוס אחר. האתאיזם אינו מחיקה, הוא תוספת.

אווה אילוז על הפרדת דת ממדינה

אווה אילוז כתבה ב'הארץ' מאמר חשוב על הצורך להפריד את הדת מהמדינה. הוא חשוב מפני שהוא מסכם בצורה טובה את הטיעונים בעד הפרדת הדת מהמדינה, והוא חשוב מפני שהוא נכתב על ידי אינטלקטואלית שהיא גם יהודיה וגם הוגה מהשורה הראשונה בעולם כיום. עם זאת, לדעתי היא שגתה בשתי נקודות עקרוניות.

ראשית, המשפט הכוללני הזה: "כיוון שהיהדות שמרה היטב על היהודים ממגע עם לא יהודים, דת זו אינה יכולה להציע כל קו מנחה למשטר ליברלי."

זהו? לא יכולה להציע כל קו מנחה? דת ותרבות בת שלושת אלפים שנה לא יכולה להציע כלום? מבחינה פילוסופית זה טיעון שקשה מאוד להגן עליו, ומבחינה היסטורית הוא פשוט שגוי עובדתית, שהרי ההבראיסטים האירופאים של המאה ה-17 השתמשו בתנ"ך כדי לבקר את הרודנויות המלוכניות שהם חיו בהן, ויותר חשוב: להציע אלטרנטיבות שמתוכן (כמובן, עם עוד תוספות רבות) בסופו של תהליך צמחה הדמוקרטיה המודרנית.

שנית, עוד מאותו משפט: "היהדות" על פי אילוז. בישראל "המדינה ביססה את האזרחות על הדת", כותבת אילוז, ומזכירה את פסיקת בג"צ האחרונה, התמוהה, בדבר חוסר קיומו של לאום ישראלי. אבל לא על סתם דת מבוססת האזרחות בישראל, אלא על יהדות אורתודוקסית, כפי שאילוז מציינת פעם אחרי פעם. מיסוד היהדות האורתודוקסית והפיכתה לדת רשמית ניוונה אותה לדעת אילוז: "היהדות שיגשגה יותר בארצות נוצריות ליברליות מאשר בישראל עצמה, וזאת מסיבה פשוטה: משום שהמנגנון המובנה המפלה לא יהודים ‏(בעיקר ערבים‏) הוא אותו המנגנון המדיר ומפלה את הזרמים היהודיים הלא אורתודוקסיים בעולם."

נכון מאוד. המסקנה של אילוז כאמור ברורה: הפרדת היהדות מהדמוקרטיה, וזאת על מנת שנוכל לקיים כאן מדינה מתוקנת, ליברלית. אלא שכאן פתאום אילוז שוכחת את הזרמים הלא אורתודוקסים, ומתייחסת, ללא שום הצדקה, ל"יהדות" כאורתודוקסיה בלבד.

אני מסכים עם אילוז שליהדות של הרב עובדיה יוסף, אותו היא מזכירה בתחילת מאמרה, קשה עם הדמוקרטיה ולדמוקרטיה קשה איתה, אבל למה לעזאזל כשאנחנו מדברים על "יהדות" שנחשוב שזו היהדות היחידה הקיימת, או היחידה האמיתית? באופן מוזר אילוז למעשה מקבלת את עמדת האורתודוקסיה כאילו היא "היהדות", וממשיכה מכאן לטעון שבלתי אפשרי להצמיד אותה לדמוקרטיה המודרנית. אבל אין שום סיבה להניח שיש רק יהדות אחת, או שאם יש, היא האורתודוקסיה כפי שהיא נראית ב-2013.

לא זאת אף זאת: לא רק זרמים יהודיים לא-אורתודוקסים מסתדרים יופי עם הדמוקרטיה. חשוב גם לומר שרוב גדול של חובשי הכיפה הסרוגה, וגם חלק מהחרדים, הם בעלי תודעה דמוקרטית מוצקה. כשאילוז מביאה את הרב עובדיה כדוגמה לחשיבה אנטי-דמוקרטית היא עושה לעצמה חיים קלים.

אני מאוד מעריך את אילוז, ואני בעד הפרדת הדת מהמדינה. אלא שכפי שיש יהדויות שונות, יש גם דגמים רבים של הפרדת דת ממדינה. לדעתי המדינה הזאת צריכה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, והיא גם יכולה.