אהרן דוד גורדון

גורדון ובובר, אני ואתה

captureהספר הזה יצא כבר לפני כמה חודשים אבל הוא עומד על נקודה שחבל לפספס.
 
אילון שמיר כתב ספר על "תורת הנוכחות של אהרן דוד גורדון" (הוצאת הקיבוץ המאוחד), והספר מפליג בתיאורי ההגות הרוחנית הייחודית של איש העלייה השניה המיוחד הזה. במובנים רבים גורדון היה איש עלייה שניה קלאסי: הוא סבר שהניתוק של היהודים מאדמתם הופך אותם לנכים, למנוכרים מעצמם ולנידונים לחיים "לא טבעיים". החזרה לארץ ישראל, על כן, היא החזרה לחיים מלאים.
 
עם זאת, עבור גורדון החזרה אל הארץ היא חזרה אל העצמיות לא רק באופן לאומי או אידיאולוגי, אלא ברמה הקיומית והחוויתית ממש (וגורדון כידוע היה זה שטבע את המילה "חוויה"). שמיר מסביר כיצד תורתו הרוחנית של גורדון נסובה סביב המפגש עם הרגע הנוכחי, ועם ההוויה ברגע הזה. על מנת להשיג זאת יש להתגבר על מכשולים פסיכולוגיים שונים, בעיקר פחד ודחייה עצמית. ההתגברות על המכשולים מביאה לנוכחות מלאה ולאחדות אורגנית עם הקיים.
 
גורדון העריך את המסורת והיה יהודי מסורתי עד יום מותו, אולם גרס שהדת בה, כפי שהוא כותב, "המניע העיקרי של קיום המצוות המעשיות הוא בשביל לזכות בחלקם בעולם הבא ולשבת בגן עדן על כסא של זהב, אמנם עבר זמנה". בכך ובתפיסה הרוחנית שלו הוא מהווה מודל מוקדם של הרוחניות היהודית שהפכה לתופעה רווחת החל משנות השישים.
 
הנקודה המעניינת ביותר עבורי בספרו של שמיר היא התזה שהוא מציע על פיה מרטין בובר הושפע ישירות מגורדון. הרעיון הזה הועלה כבר על ידי שלום רצבי, ושמיר אוסף עדויות וקווי דמיון בין ההגות הגורדונית לזו הבובריאנית, ומסכם ש"עוד לפני ההכרות האישית ביניהם הייתה קירבה בין שני ענקי-רוח אלה. קרבה זו הביאה לקשה העמוק של בובר ל'תדר' הגורדוני וגרמה לבובר ליזום את פרסום כתביו." קשה להניח שבובר לא ספג מגורדון יסודות שונים ולא הביא אותם לידי ביטוי בתורתו שלו.
 
אבל: "מדוע", שואל שמיר, "לא ציין בובר את עומק ההשוואה הזאת? קשה לדעת. ייתכן שההבדלים (החשובים) בין המשנות ערפלו את ראייתו ולא איפשרו לו לראות עד כמה הוא היה חייב לגורדון. ייתכן, מאידך גיסא, שבובר (אשר לא תמיד הצליח לחיות בהתאם למה שלימד) לא רצה לחלוק עם גורדון את הפריצה הגדולה שביצע ב'אני ואתה', שהפכה אותו למעצב המרכזי של הפילוסופיה הדיאלוגית במאה העשרים."
 
אה.